אור החמה על ספר הזהר א:תלד

מאתן וחמשין עלמין הם ה' פעמים חמשים והיינו שכל א' מחסד גתנ"ה הם ה' מדות כל א' כלולה מחמשתן וכל א' מהחמשה עשר הם חמשים והיינו ה' פעמים חמשים וקול תפארת והכרוז יסוד וכללותם ודיכם הוא במדות הנזכרות וגזרת דינם נתן ע"י היסוד דהיינו כרוזא והמלכות הוא עלמא חדא שהיסוד נכנס אליה ומשפיע גזרת הדין והיא מתפעלת בדין וז"ש אזדעזע וגו':

דמתלכדאן רגלוי היינו שימי האדם אם מעט ואם הרבה הם עשר בכל ספירה וסוף ימיו מתקרב אל המות והעשרה האחרונים במלכות שרגליה יורדות מות ורגליו מתלכדאן בנוקבא דתהומא רבא שיורד עשר מעשר מדרגה אחר מדרגה עד שמתקרב אל המות:

ואיהי כתרא שביעאה וגו' מלכות שהיא שביעית והאדם נולד מימין בחסד ונמשך עד המלכות ע' שנה ואם הוא מצד הגבוקה דהיינו שבא מן הבינה נמשך עד המלכות שמנה מדרגות דהיינו שמנים שנה דבינה נקראת ג"כ גבורה ואמנם שבחכמה אין אחיזה כלל ואם יחיה האדם יותר הם בקליפות עמל ואון למטה ממלכות בחוץ וז"ש מכאן ולהלאה לית אתר לאתמשכא כמה דכתיב ורהבם פי' ויותר משמנים אם יחיה האדם הם בקליפות עמל ואון באתר דלא הוה יסודא וגו'. (אמר המחבר אפשר שבזה יובן מרז"ל זקני עם הארץ כ"ז שמזקינים דעתם מטורפת עליהם כי הם יורדים בקליפות כנז'). וא"ת כמה צדיקים שחיו מאה ועשרים כמרע"ה והאבות וכדומה וסוף ימיהם היו טובים כבר פי' בתיקונים כי אותם הימים הם מה' רבתי דסטרא דאריך אנפין ויומין זעירין מסטרא דה"א תתאה זעירא דזעיר אנפין:

בשעתא דקב"ה וגו' הם ג' בחינות. צדיקים גמורים שמיד נשמתם נכללת ונדבקת בשכינה. ובינוניים שנשמתם מצטרפת בגיהנם ורשעים גמורים שעליה נאמר ואת נפש אויביך יקלענה שכולם סיגים ואין להם כיבוס:

דתימא לון מן שמי וגו' כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר כדפי' רז"ל ונראה שאין כך אל הצדיק אלא דוקא כשמזכירין שמו על שמועתו שהשם גורם וזה כדי לזכות בתורה אפי' בהיותו שם שמשלים מקומו כאלו הוא עצמו עומד בחיים ועוסק והיינו שפתותיו כחות גשמיים מתעוררים והיינו דדרשו מפסוק אגורה באהלך עולמים:

וחד דתזכי ליוסף ברי כי הבן העוסק כאלו האב עצמו הוא בחיים ועוסק בתורה:

ותבעי בעותך לכאורה משמע שיתפלל על מנוחת ר' יצחק וטעם ז' ימים שמא התפלה מועלת עד ז' ימים. ולי נראה שהענין על תפלת צרכיו כמו שאנו משתטחין על קברי הצדיקים על צורכי העולם כמו על הגשם וכדומה והצדיקים הם באים אל האבות וזוכים למעלה גדולה ע"ז ומנוחתם מתחדשת עד ז' ימים ובפ' אחרי מות אאריך ב"ה:

תבריר דוכתך נראה שיש כח ביד הצדיקים לברר מקומם וכן גבי ר' שמעון בפ' האזינו קאמר ברירנא דוכתאי גבי אחיה השילוני ונראה שאין ספק שיש חופו' קרובות אלו לאלו מפני דמיון מעשה הצדיקים אלו לאלו ואחר שיש צדיקים הרבה דומים ושוים אליו יש לו כח לברר אצל מי מהם שירצה מקומו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ר יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי תלתין יומין וגו' היות סך זה הענין הוא כי יש לנו דין א' כי נותנין זמן למלוה שלשים יום שיפרע מן הלוה והנה השי"ת בא. לגבות חובו מן האדם ומוליכו לדין לפני ב"ד העליון בהיכל זכות ועולה נשמתו שם לידון וכשנגמר דינא ליפרע חובא אז נותנין לה זמן שלשים יום לחפש ולטרוח ולמצוא מעות וזכיות לפרוע לב"ח ואח"כ פורע חובו במיתתו וזה סוד נאה וכיוצא בזה נז' בתיקונין האחרונים תיקון ה' דף קמ"א עיין שם נפלאות ולכן צריך האדם לשוב אז בתשובה בימים ההם ובפרט מי שיכיר הענין כאשר הכירו ר' יצחק כנז' כאן. ואו' ותבעי בעותיך עלי וגו' כבר ביארתי בזה ב' פי' עי"ל להגיה מלת בעותיך ולומר בעותין או בעותא ופירושו שיתפלל עלי כי בז' ימים הראשונים אין צדיק בארץ דלית ליה דינא דקברא ולכן תתפלל עלי להצילני מדינא דקברא. עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' חד צפרא כד נהיר יממא ה"ג בלא וא"י. כהם יוקשים בכף גרסי' והכי כתיב קרא:

אמר רבי יהודה בשעת דמתלכדן דגלוי הוא ענין נפרד ואינו מקושר לעיל: בשעתא דמתלכדן רגלוי פי' כשנופל על ערש דוי שאז רגליו בנחשתים הוגשו במקום אשר אסירי המלך אסורים. ויומוי אתקריבו לפני המקום לשאול כל יום ויום שכרו הראוי לו כדמפרש לקמן ויקרבו ימי ישראל למות ויקרבו ימי דוד למות וגו'. ההוא יומא אתקרי יום ה' כלומר יום שישמח בו ה' ויתייחד עם שכינתו והטעם כי באותו היום שהצדיק נפטר מן העולם אז נעש' למעל' ייחוד גדול מאד לפי שאז מתעוררים כל התורה והמצו' שעסק בהם בחייו וע"י ההתעוררות הגדול נעשה למעלה ייחוד ולזה ביום שנפטר הרשב"י ע"ה נקרא הלולא רבא דר"ש וכן נתבאר לקמן דף רל"ה. א"נ יום ה' כלומר יום חרון אף ה' וכמ"ש הנה יום ה' בוער כתנור וגו'. ההוא כתרא קדישא פי' מלכות והיא כתרא שביעאה ממעלה למטה מהחסד ולמטה וכל א' כלולה מעשר הרי ע'. ואם מסטר' היינו שנשמתו מהבינה שהיא בצד הגבורה. א"נ הבינה בעצמה גבורה קרי ליה כתרא דגבורה א"נ כתרא בינה שהיא כתרא לגבורה עצמה. מכאן ולהלאה כלומר מכתרא שביעאה דהיינו המלכות כאמור ובריאה ויציר' בכלל מלכות דכלהו עלמא דנוקבא לית אתר לאתמשך שתכף לפתח חטאת רובץ שהם הקליפות כד"א ורהבם עמל ואון רהבם התגברותם כלומר מה שמתגבר והולך ונמשך משם ולהלאה הוא עמל ואון שהם הקליפות והכוונה שמשמונים שנה והלאה יורד אל הקליפות ואז חשוב כמת שאותם הימים נקראים ימי הרעה כלומר ימי הקליפה שאין בהם יסוד ובמקום שאין בו יסוד בניינא שהוא האדם לא אתקיים וזה דוקא בשנות שאר בני אדם לא בצדיקים כנזכר בפרשת חיי שרה דף קכ"ד. בעא לאתבא רוחיה ליה הענין הוא כי כמו שנתינת הנשמה בגוף הוא בנפיחה כמ"ש ויפח באפיו וגו' וכל הנופח מעצמו נופח כן הסרת הנפש הוא החזרת הנפיחה אליו כאדם המריח ששואב הריח וחוזר הרוח ההוא אליו וז"ש לאתב' רוחי' לי' וכדאית' לקמן רכ"א. ולשאבא ההוא רוחא בגוויה כי הנשמ' היא חלק אלוה ממעל לכן אחר שנסתלק חוזר ונשאב בגופא דמלכא. בגין לאשתאבא בגופא דמלכא שהוא מלך טהור וקדוש ולכך אם היא מלוכלכת ומטונפת בעי לאסתחא' וכו': ואי לא אתתקנת ווי לההוא רוחא דמתגלגלא וכו' בימי מורינו זלה"ה נשאלה שאלה זו למה הוצרך הגלגול לנשמו' כדי להתתקן ולמה לא יכנס באש הגהנ' ותלהטהו מסביב עד שתשאר מזוקק' שבעתים והשיב שאין הדבר הזה שוה לכל נפש אלא דווקא לנשמה אחת שנטמא' ונמצאו כל חלקי אבריה טמאים ומלוכלכים מכף רגל ועד ראש אין בו מתום כי חטא בכל אבריו ולא עשה באותו האבר שום מצוה ונשמה כזו צופה בהית' ורואה שאם תכנס לגיהנם תאבד מכל וכל וכלה בעשן תכלה ולא ישאר ממנה מאומה והענין שאם באותו אבר הי' פועל בו טובות ורעות הי' מקום לגהינם לשלוט ולשרוף וישאר ממנו קימעא במקום חיותא והדרא בריא אבל אם נטמא בעשות' התועבות ולא פעל בו שום טובה כלה בעשי תכלה ואין זו כוונתו יתברך אלא אדרב' הו' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי אש גיהנם אינה ח"ו דרך נקמה אלא דרך טהרה ונקיות ולכן הנשמה הלזו תתגלגל פעמי' שלש ותתקן קצת כדי שאח"כ אם תבער בה אש ה' בעשן לא תכלה אלא ישרוף הזוהמא הנשאבת באבר ההוא והדר בריא מאותו החלק הנשאר שעשה המצו' וכדאי' בפ' ויקהל דף רי"א ע"ש וע' בפ' מצורע דף נ"ג וז"ש ואי לא אתתקנא ווי לההוא רוחא דמתגלגלא וכו' והיינו החזרתה לעוה"ז להולד בבטן המלאה. דתימא לן משמוי אין הכונה לומר שיאמר הדבר בשם אומרו דפשיטא שלא יהיה רבי יהודה עושה כן ולא הי' צריך אזהר' אלא פי' אם יבא לידך אי זה פסוק או דרוש שאני עניתי בו חלקי תאמר פלוני חברינו היה אומר דבר זה בדרוש זה. בגין לאדכר' שמי שבאותו זכרון שפתותיו יהיו דובבות בקבר. כל ז' יומין כלומ' כל ז' ימי אבלי. ותבעי בעותך עלי ישאל עליו רחמים ותחנונים ע"ד שאנו נוהגים לומר מנוחה נכונה וכו' המלך ברחמיו ירחם עליו להיות שבז' ימי האבל יכבידו על הנפטר עול גיהנם וע"י התחנונים יקלו מעליו. א"נ תבעי בעותיך תתפלל תפלותיך ושאלותיך על קברי כדי שע"י תפלותיך אוכל לעלות למעלה א"נ כל ז' יומין בכל שבעה ושבעה ימים של י"ב חדש או של שלשים יום תשאל שאלותיך וספיקותיך עלי כדי שעל ידיך אזכה גם אני לשאול ולידע סודות התורה. ולא אנהיר לי בחלמאי כלומ' אינה מאיר' אותו חלומות סדורים והגונים אלא מבולבלים לפי שהנשמה אינה מתקשרת ומאיר' עם הרוח ולא הרוח עם הנפש לפי שהגיע זמן הפריד' כדלקמן דף רכ"ז. ומטינא לשומע תפלה כי להיות ברכת שומע תפלה כוללת כל שאלות ומתודים בה כנזכר בפרשת בלק לכך מראים לו בה כי כל שאלותיו אינם מקובלות ולכך אז מסתלק ממנו הצלם. יתהלך איש ורוחי' אתקיימא בי' כלומר יתהלך בחוץ על רגליו לפי שרוחו אתקיים בגויה אתעבר צולמ' וכו' אתעבר מן עלמא וכו' ונשמר שלא נפרש כמו שפי' בפ' תזריע דף מ"ג. א"ל ומהכא כלומר גם כן מקרא דא דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ משמע נמי כי בעוד שיש לאדם צל הוא עלי ארץ אבל אחר שסר צלו הוא תחת הארץ: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דתניא בשעתא דקב"ה בעא לאתבא רוחיה וגומר. רכ"א עכ"ל: