אור החמה על ספר הזהר א:תלב

רש"א מה כתיב לעילא וגו' בארץ גושן מ' הנגשת לת"ת ויחי יעקב ת"ת ולכך לא אתחזי לאפרשא. וג' טעמים כוון ר"ש בדבריו הא' זה שאמר שאין להפריד בין ארץ גושן ליעקב. הב' מה אינון וגו' דהיינו שנתעדן וגו' הם במלכות והוא בת"ת. הג' ויפרו וירבו וגו' ויחי יעקב שע"י שראה שמחת בניו כדמפרש ואזיל חמא לבריה וגו': ויחי יעקב מפרש ליה בתרי גווני הא' שהיו חיים של עידון. הב' שהי' בורוח הקדש שכינה והא בהא תליא כדמסי' שכינתא לא שריא וגו':

ת"ח כתיב ותחי רוח יעקב וגו' מית הוה שכמו שהגוף חיותו הנפש כן רוח האדם חיותו הנשמ' ושכינה השורה עליו וז"ש ולא הוה מתכוין לקבלא רוחא אחרא דהיינו הנשמה ושכינה אינה שורה ע"ג הרוח אם לא יהיה נשמה עליו והיינו לא שריא בריקניא דקאמר.

ולא באתר חסר כגון מי שאינו נשוי:

באתר פגים בעל חטא.

באתר עציבו כגון יעקב באתר שלים נשוי ובעל נפש ורוח ונשמה ושלם בכל המדות ועכ"ז אינו בא עליו פתאו' אלא דאתכוון באתר חידו מתוך שמחה של מצוה.

לאפקא דלית פולחנא. קשיא מדקאמר עבדו את ה' וגו' משמע שאם יהי' לאדם בכי ורע לבב לא יעבוד ואינו דאדרבה תנן מברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה לז"א שמה שכוון הכתוב לשלול אינו שאין עובדין ומברכין על הרעה אלא לאפקא דלית פולחנא ואינו נקרא עבודה שלימה אלא מתו' שמחה ומה דקיימא לן מברכין וגו' הכוונה בטוב לב או על שאר עבודה קאמר.

משלימותא דכולא כי ג' ניגונים כוללים כל האצילות הא' שם אהיה שבבינה הכולל ג' ראשונות והיינו נשמ' הב' משם יהו"ד שבת"ת והיינו כלל שש קצוות דהיינו רוח: הג' משם אדנ"י שבמלכות והיינו נפש א"כ בג' שלמות כל האצילות:

א"ר אבא וגו' שאין הכרח מהפסוק כלל אלא תנינן מארבע סטרין שהם חגת"ם בהם נכלל הכל שהם ד' יסודות רוחניים מים ואש ורוח ועפר והם הם ד' אותיות בשם אדנ"י כנודע ופי' ר' אבא היותם כוללים ד' אלו כל האצילות וז"ש א"ר אבא וגו' וכל שרשין דעילאין ותתאין אם רוחניים וגשמיים רוחניים מיכאל גבריאל וגו' גשמיים ד' יסודות ושורשם מארבע מדות אלו ולכך רוחניות כל התחתונים מהם ומהם המשכת רוח הקדש לנביא.

ותאנא דא עייל ודא נפיק כשזה נכנס זה יוצא דהיינו עמוד ענן צד חסד ועמוד האש צד הגבורה והיינו גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור:

דא סתים מדת לילה חשך ודא פריש מדת יום ויהיה לפי זה ארבעה שהם שנים כדפי' כי מדת לילה ואש א' ומדת יום ומים א': האמנם אפש' ארבעה ממש דא עייל חסד ברחמיו נכנס ודא נפיק גבורה בדיניה.

דא סתים ת"ת שם יהו"ד זה שמי לעלם ודא פריש מלכות שהיא מפרשת כל הנעלמות למעלה ובד' מדות אלו נכלל הכל. והם נאחזות זה בזה כי המים קר ולח נאחז בעפר בקרירות וברוח בלחות והרוח נאחז במים בלחותו ובאש בחומו. ואש נאחז ברוח בחומו ובעפר ביובשו ועפר נאחז באש ביובשו ובמים בקורו והיינו אתאחד חד בחברתה ואינון אבהן דכולא כדפי':

ור"ש פליג אכולהו שאינם אותם הג' דר' אלעזר ולא הד' דר' אבא אלא ג' והם ג' אבות חג"ת והיינו דקאמר רק באבותיך ממש כלו' עם היות שאפשר לפרש באבותיך חגת"ם עם אדם במלכות או דוד עכ"ז אבותיך ממש אינם כי אם חג"ת דהיינו חש"ק חולם ת"ת שבא גבורה קמץ חסד וזהו רק שאינם אלא ג' לבד לא ארבעה ומאלו שהם שורש ג' קוים מתפרשן ומתאחדן כל שאר אחרנין או נה"י למטה או חב"ד למעלה וגם המלכות שהיא באה באות ד' בשם מאלין סלקין שמא לאתעטרא כדפי' בענין שהכל נכלל בג' אלו כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לשאלת למה פרשה זו סתומה תירץ ר"ש כי הי' צורך שלא להפרידם משום לסמכו לפסוק דלעיל כי כמו דלעיל קאמר ויאחזו בה ויפרו וירבו וגו' גם יעקב לא עבדו עליו ימי טובה כמו אלו הי"ז שנים ונתן הטעם על שמחתו כי לא מפני שכוונתו להתעדן בתענוגי פחיתות העוה"ז רק מפני ראותו את בנו מלך וצדיק ובניו כולם צדיקים וכולם פרים ורבים ושקטים ולכן ויחי יעקב ובזה נתוסף טעם לשבח אל סמיכות פרשה זו למה שלמעלה כי למה שראה יעקב את בניו כי פרו ורבו כד"א ויאחזו בה ויפרו וגו' א"כ ויחי יעקב עתה ראוי לקרותם לשנים אלו חיים טובים: עוד ביאר לשון ויחי במה שנודע כי הצדיקים ששכינה שורה עליהם נק' חיים והרשעים שאין השכינה שורה עליהם נק' מתים וידעת הטעם בסוד הקדושה הנק' חיים והטומא' נק' מיתה ולהיות כי עד עתה לטעם החרם שהטילו ביניהם השבטים לא שרתה עליו שכינה ונחשב כמת אמנם עתה שחזרה שכינה לשרות עליו נאמ' בו ויחי יעקב לרמוז כי כל אלו הי"ז שנים נק' חי כי לעולם שכינה עמו וזהו ענין ותחי רוח יעקב כי שרת עליו שכינה אז בשומעו שמועת יוסף כי חי הוא. עוד ביאר סוד החיות כי כשהאדם נתוסף עליו רוח עליוני דוגמת הנשמה והרוח שבקרבו נק' חי וכשמסתלק ממנו נק' מת וכן הענין כאן. והנה ר' אלעזר הק' או' מנגן ג' זמני וביאר הטעם בסוד מה שידעת כי הרוח הוא סוד הת"ת והוא המוציא קול משופר כי הרוח דרך השופר ועושה הברת הקול ואין לך קול דלא כליל אשא ומיא ורוחא בסוד ג' קצוות דין חסד רחמים כאשר הודעתיך נמצא כי הרוח הנאות והנכון והשלם הוא הבא מג' האבות יחד.

א"ר אבא תמן תנינן וגו' בא ר' אבא להקשות לר' אלעזר כי הוא אמר כי אמר ג' פ' מנגן מנגן לרמוז אל הג' רוחין שהם עיקר הכל והק' דארבעה מנגן הי"ל למנקט משום כי כולם אינם שורים על הנביא אלא באמצעות הרביעית היא השכינה כי היא רגל רביעי מן המרכב' וז"א תמן תנינן וגו' כלו' הלא שם באותה תוספתא שנינו כי ד' הם ואלו הד' הם ד' אבות לכל הנבראים שבעולם בסוד ד' יסודות כנז' פ' וארא דף כ"ג סוף ע"ב עיין שם דברי רשב"י ג"כ עיין פ' ואתחנן דף רס"ב ע"ב כי הם דברי ר' אבא עצמו הנזכר כאן על פסוק זה ממש רק באבותיך וגו' והוכיח הענין היותם ד' מאומרו ויבחר בזרעם אחריהם היא המלכות ואו' דא עייל ודא נפיק וגו' צרי' להבין. ורשב"י תריץ בעד בנו ר' אלעזר ואמר כי לעולם אעפ"י כי ד' הם עכ"ז העיקרים הם ג' לבד והם ג' אבות והראי' מהפסוק שאמר רק ונודע כי אכין ורקין מיעוטין הויין ובא למעט כי אלן האבות הם העיקרים והם הנרמזים במלת חש"ק שהם חולם שבא קמץ שהם סוד חסד דין רחמים אשא ומיא ורוחא דנפקי בקול דנפיק מגו שופר כנז' בתיקונין דף ק"ז ריש ע"א. ומשם תבין ענין היותן אלו הג' כלל הכל כנז' שם כי עיקר היסודות הם אלו הג' אך יסוד העפר שהיא מלכות היא מאנא דכולהו והיא כלילא מכולהו כי בה נכללין כל ג' יסודות הנז' כנז' שם. והנה עתה אין המחלוקת במציאות רק דמר חשיב גם המלכות בכלל היסודות ור"ש סבר כי היא יסוד א' מורכב מכולן אך ודאי כי יסוד אחר רביעי הוא. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' דמתמן סליקו לירית וכו' כלו' להאי דבר אחר אתי נמי שפיר מלת ירשו ארץ דמתמן סליקו וכו' ולא כמה דאמרת אתחזון למירת שהוא דוחק. אסתימו עיניהון דישראל מצרתהשעבוד. רבי יעקב אמר דכדין נחתו כלומר אין פרש' סתומ' לסבה שאמרת במיתת יעקב אלא משירדו למצרים בגלות התחיל השעבוד אלא שהי' בפה רך ולרמוז שכבר התחיל השעבוד נסתמ' פרש' זו ז"ש דכדין נחתו לגלות' ואשתעבידו אפי' בחייו של יעקב.

רש"א וכו' פליג אר' יהוד' דאמר דבחיי יעקב התחיל השעבוד דלית' שלא היו כלם אלא בתפנוקי מלכין וההכרח הוא דדרשין סמוכים וכו' כדמפרש ואזיל. וג"כ דר' יעקב שאמר אסתימו עיניהון דישראל לאו מצרת השעבוד אלא מפני מיתתו של יעקב שבעודו חי היו עיניהם פקוחות בעסק התורה שהי' מלמדם וכיון שמת נסתמו עיניה' ולרמוז זה נסתמ' הפ'. מה אינון קיימין בתפנוקי מלכין כמו שמוכיח בסוף פרש' ויגש אוף יעקב וכו' והכא איקרי ויחי כלומ' כאן במצרים נקראו אותם השנים שחי' שנות חיים כדמפרש ואזיל. לא שלותי בבית לבן ולא שקטתי משרו של עשו ומעשו עצמו ולא נחתי מדינה ומן שכם ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף כנז' לעיל ריש פרשת וישב. דורדיי' שמרים שכן היין הטוב אינו מתקיים אלא בהיותו על שמריו ובגין כך חיים אקרון ה"ג ול"ג ותחי רוח יעקב אביהם. לקבל' רוח אחר'. השכינ': באתר' דאתכוון רוצה לומר שלם ומכוון ויש ספרים דגרסי בפירוש אלא באתר שלים אתר חידו. לאפקא שלא לבא לפניו בעציבו. דלית פולחנ' דקב"ה וכו' והרי זה מקרא קצר בגין לאתער' רוח' משלימות' דכל' דהיינו מהתפארת המשלים בין גבור' וחסד ולכך הוצרך לתלת זמני חד לאתער' מלכות וחד ליסוד וחד לת"ת אי נמי חד כנגד מלכות וחד כנגד ת"ת וחד כנגד הכתר שהוא שלימות' דכלא רוצה לומר משלים כל המדות כולם כי ממנו תוצאות חיים לכל העולמות. אמר רבי אבא תמן תנינן וכו' פליג אדר' שמעון ואמר שאין צריך להתעורר אלא ג' אבות עם המ'. וז"ש מד' סטרין פירוש חגת"ם כדמפרש ואזיל. כלא אשתכח בין השפעת מזונות בין השפעת הנבוא' א"כ ויהי כנגן המנגן תלת זמני אינו אלא אחד חד כנגד הת"ת וחד כנגד הגבורה וחד כנגד החסד וע"י שלש התעוררות הללו אז ותהי עליו דאלישע רוח אלהים שהיא המלכות הרי ד' סטרין. ותאנ' מי הם אלו הארבע סטרין: דא עייל פירוש חסד נכנס ונכלל בתוך הגבור' ומשפיע בה מימי החסד ואח"כ הגבור' מוציא' אותם בסוד גבורות גשמים וזהו ודא נפיק יוצא' להשפיעם למט'. דא סתים ת"ת שהיא תורה שבכתב שהיא סתומה. ודא פריש היינו המלכות שהיא תור' שבעל פה שמפרש תור' שבכתב. אתאחד חד בחברת' חסד מתקשר עם הגבור' והגבור' עם החסד וכן הת"ת מתקשר עם המלכות והמלכות עם הת"ת. ואינון אבהן דכלא כלו' ארבעתם הם אבהן דכלא שכל ההנהגות מתנהגות על פי הסכמ' ארבעת' וכן הנהגת הנבוא' ולכך רמז קרא התעוררות הג' כדי שתבא אותה ההתעוררות אל המלכות ותשר' על אלישע הנבוא' ההיא רבי שמעון אמר רק באבותיך אתא לפלוגי אדר' אבא דאמר דחגת"ם אינון אבהן דכלא כנזכר דלית' כי הכתוב מיעט ואמר רק באבותיך שאין קורין אבות אלא לג' שהם חג"ת אבל המלכות אינה נכנסת בכלל החשבון ליקרא אבות אלא חג"ת לבד נקראים אבות והם סלקין שמא שהיא המ' שמעלים אותה עמהם בין תרין דרועין לאתדבקא בגופא כדי להתעטר על ידה:

תאנא א"ר יוסי מן יומא דאסתליק וכו' מלין לא אתכסיין גרסי' ול"ג מלת אלין: ורזין עילאין הוו מסתכלן שממש היו מסתכלין בעיניהם רזין עילאין שהם אותם הסודות שהיו עוסקים בהם וז"ש כאן הוו מסתכלן ואתגליין מבינייהו כאלו אתייהיבו וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל: