אור החמה על ספר הזהר א:תלא

ויחי יעקב וגו' ר' חייא פתח ואמר ועמך כלם צדיקים וגו' זכאין אינון ישראל מכל שאר עמין אם יקבלו התורה הם גרים ומדרגתם למטה במלכות לא אתקרו צדיקים אמנם יש' קב"ה קרא לון צדיקים מפני מחצב נשמתם הנתונה להם מהב"ה הם יורשים ביסוד והיינו קרא לון בהיותו מכינם בסוד נשמתם לכך.

ירותת עלמין בינ' ומלכות להסתלק המלכות אל הבינה וז"ש לעלמא דאתי והיינו שיש' והגרים אינם שוים במלכות וז"ש לעולם היא בינה ירשו ארץ שהיא מלכות והיינו תתענג מסוד ענ"ג עדן נהר גן על ה' בינה על הת"ת:

מאי טעמא יורשים יש' כן ולא שאר גרים.

בגין דמתדבקין בסוד היסוד דגוף וברית חשבינן חד והיינו חיים מסוד חי יסוד וחי הת"ת מהבינ' ששם חיים והגרים במלכות לבד כנודע:

מחצדי חקלא קוצרי סודות התורה משדה תפוחי' שהיא מלכות ששם גידול הסוד ע"י היסוד ר"ז או"ר כדפי' בתיקונים.

ור' יצחק פליג אר' חייא דר' חייא קא' דכל יש' יורשים ארץ כדפי' ור' יצחק סבר שאינו אלא ליחידים הנקראים צדיקים וז"ש לית מאן דירית וגו' ולדברי ר' יצחק אין הכוונה כאן על מציאות האחיזה כי זה ודאי צדקו דברי ר' חייא אלא ענין נוסף דהיינו שיהיה ממש השכינה נקשרת עמו כמו בהיותה נאחזת עם היסוד וז"ש דהא מטרוניתא ביה אתדבקת וגו' ומה תאמר פסוק ועמך כולם צדיקים לאו כדס"ד דממש צדיקים אלא הכוונה בחביבותא דקב"ה ליש' אמר ולא שהם ממש אלא שהם ראויים לכך אם ירצה כל א' מהם כמו שזכה יוסף וז"ש אתחזון וגו':

מ"ט איקרו וגו' לדידך ר' יצחק דאמרת שקראם צדיקים ולא שירשו אלא שראויים לירש משמע דתרי מילי נינהו חד שמא דצדיק והב' ירית ארעא א"כ מ"ט איקרו ומ"ט ירתין כיון שהם ב' מעלות צריך לפרט עניינם ופי' כי הא' שהיא איקרו צדיקים היינו מטעם קבלת אות ברית וז"ש בגין דאתגזרו וגו' והנה הנמול נכנס ג' מדרגות זו אחר זו בהכרת הערלה נבדל מהקליפות ונכנס במלכות וז"ש אתגזר עאל בהאי אחסנא דהיינו ירושת ארץ ואח"כ בפריעה נכנס ביוד של היסוד וז"ש ונטיל להאי ברית דהיינו יסוד ואח"כ אתדבק בגופא דמלכא מפני שהיחוד אחוז עם הת"ת כדפי' אמנם לא שיכנס בת"ת ממש אלא נדבק בת"ת ועמידתו ביסוד וז"ש אתדבק בגופא דמלכא ועאל בהאי צדיק בג"כ איקרון צדיקים כלומר זה יהי' הטעם לשיקרא צדיק לבד מפני החבה לעולם ירשו ארץ כדפי' ראויים לירש ארץ אם יעמדו אח"כ בתוקף על אות ברית כיוסף וכבועז וכיוצא תדע שאין הכוונה כאן על מציאות עונג העולמות כדפי' ר' חייא אלא ירשו ארץ מלכות לבד שהרי הכתוב פי' כי ארץ זו היא עצם המלכות נצר מטעי כלומר א' מהנאצלים כדמפרש ואזיל ולר' חייא לאו דוקא ארץ אלא הוא הדין שאר המדרגות כדפי' הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויחי יעקב וגו' הענין כי הנה נשמות יש' יוצאים מגופא דמלכא קו האמצעי חוט השדרה ונמשכין דרך צדיק פי האמה אל המלכות אך הגרים שבאומות הם מכנפי השכינה כנז' פ' ראשית דף י"ג ע"א. וז"א כאן זכאין אינון יש' יתיר מכל עע"ז כי אין הכוונה על א"ה ממש כי אינם מסוג א' לומר כי יש' הם. זכאין יתיר מהם כנר' שגם הם זכאין אך יש' הם יתיר מן א"ה אך הכוונה על הגרים המתגיירים מהם. ואמר כי יש' להיותם מגופא ממש סוד הוא"ו הנמשך עד ה"א ראשונ' שהיא עה"ב לכן זוכין לעלמא דאתי כד"א אז תתענג על ה' והיא הבינה אשר היא על ה' שהוא הת"ת. והביא ראי' מפסוק ואתם הדבקים וגו' וקראם שם חיים כלכם לפי שנאחזים בעץ החיים ממש. וז"א הפסוק לפי שעמך כולם צדיקים ר"ל נמשכים מן הצדיק שהוא נמשך מגופא דמלכא לכן ירש ארץ העליונ' שהיא עה"ב והיינו יכולין שהוא סוד היכל שביעי שהיא בינה אשר במלכות כי המלכות יש לה ז' ארצות והם ז' היכלות כי כולם מן הנקבה הם והעליון שבהם הוא ארץ החיים צרור החיים כי שם היא נצררת וקשורה עם הת"ת כי שם קישור המ' עם הת"ת כנזכר פ' בראשית ופקודי בסוד היכל שביעי:

ר' יצחק וגו' הביא הך דר' יצחק כי גם דבריו קרובים אל דברי הראשון ר' חייא. והנה עיין כי לא די דאתגזרו רק דנטיר ליה מכל מצות לא תעשה השייכים בברית מילה שהם כל הביאות האסורות ואז אקרי צדיק. והנה הפסוק עצמו ביאר מי היא הארץ הלזו ואמר כי היא נצר מטעי ר"ל כי הז' התחתונות נק' נטיעות הגן אשר היוכקרני חגבים ושתלן הב"ה ונק' מטעות ואמר כי ארץ הזו היא נצר ר"ל ענף א' מן אותם המטעות אשר נטע הוא ית' בג"ע הוא עול' ז' תחתונות כנזכר פ' לך לך דף צ"ג ריש ע"א עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' רבי חייא פתח ואמר ועמך כלם צדיקים וכו' דקב"ה קרי לון צדיקים כלומר דקמל"ן דאפי' שיש בהם שאינן צדיקים עכ"ז נקראים צדיקים שמטבעם של ישראל ומשורש' המושרש בהם לאבותם הקדושים הם צדיקים ואם יצאו מן הכלל אנשים בני בליעל לא מפני כך יאבד מהם שם צדיקים כי הם מעטים א' מעיר ושנים ממשפח' מש"כ באומות שאפי' שיהיו בהם צדיקים יהיו מעט ורעים ולא יקראו בשם צדיקים כל שכן בכללות העם ההוא לפי שמטבע' להיותם רשעים והוא ע"ד הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל וכו' שהטעם הוא להיות שכללות כל האומ' הם נמולים אפי' זה שהוא ערל נקרא נימול ולא יכנס בכלל הערלי' כיון שמטבעם ומשרשם להיותם נמולים וז"ש זכאין אינון ישראל יתיר מכל עמין יתיר דייקא וכן מלת קרא לון קא דייק מאי דאמרן. א"נ דקב"ה הגם דישעי' הוא דקאמר ועמך לאו דבריו הם אלא דברי קב"ה והיא מעלה גדול' והטעם שבני אדם אומרים מה שאין בהם ואינ' להם כך מעלה ושבח אמנם הב"ה שקראם צדיקים ודאי הם צדיקים ומעלה גדול' להם. לאחסין לון כלומר וא"ת מאי איכפת לן בזה השם לז"א לאחסין וכו'. ירותת עלמין כלומר ירושת עולם שאין לה הפסק כדין הירוש' שאין לה הפסק כלל מש"כ במתנ' כנודע וז"ש לעולם ירשו ארץ כי מאחר שהוא בלשון ירושה היא לעולם. בעלמא דאתי היינו פירוש למלת ארץ והיא הבינה ארץ העליונה. לאתענג' בההוא עלמא כלומר מה שאמר הכתוב יירשו אינו כדרך הירושות שזוכים בו היורשי' ואין למוריש חלק בו אלא היינו בבחינ' שנכנסי' באותו ארץ ומתענגים בו בשיתוף בעליה וז"ש אז תתענג על ה' כלומר עם ה' כמו ועליו מטה מנשה שהכוונה סמוך לו אף כאן על ה' כלומר עם ה' להיותך משיג השגתו והיותך אצלו וסמוך לו. א"נ אומרו כד"א אז תתענג על ה' בא להכריח איך ארץ זו היא ארץ העליונה בינה כי כן כתיב אז תתענג על ה' ת"ת והבינה היא על ה' קיימ' א"כ אומר לעולם ירשו ארץ היא הבינה. מ"ט בגין דמתדבקין בגופא דמלכא כלומר וא"ת איך יכולים להשיג השגה גדולה כ"כ להיותם על ה' כנזכר לז"א שהטעם הוא לפי שישראל מתדבקים בת"ת העולה בסוד הדעת עד הבינה וזה מצד מצות עשה התלויים בו ובקיומם המצות הם מתדבקים בו לזה ע"י עולים בסוד שורש נשמתם הקשור בו כמו שהוא עולה וכן מצד מעשיהם והכריח כן מדכתיב.

ואתם הדבקים בה' וגומר ע"י שאתם דבקים בה' ת"ת חיים כלכם מצד חיי הבינה ששם תלויים בני חיי ומזוני ואפשר שכיוון לפ' בפסוק ויחי יעקב שתפס בו שהכוונה שהנדבק ביעקב ת"ת הוא חי מפני שהת"ת מתקשר ועול' אל מקור החיים שהיא הבינה וזהו ויחי יעקב כלומר יעקב נקר' חי מצד אותם החיים והדבק בו כאלו נדבק בחיים העליונים ואסמכתא בעלמא היא. ר' יצחק אמר גרסינן בס"י. מחצדי חקלא הם המגלים סודות התורה שבמלכות הנק' שדה תפוחים ר"ל קוצרי שבלי הסודות מהשדה העליון. דהא ברזא דאגדתא ה"ג. ירותא עילאה ה"ג. דאחסנת ירותא עילא' דהיא ארץ כלו' אותה הנק' ירושת נחלה שהיא הארץ הלזו שהיא השכינה לית מאן דירית לה בר ההו' דאיקרי צדיק דהיינו כשהאדם הוא צדיק גמור. דהא מטרוניתא בי' בהאי צדיק אתדבקת שמצד מעשיו הוא מושך עליו השכינה והיא מתדבקת עמו כדי שעל ידו תוכל היא לאתבסמא ולאתייחדא למעלה עם הצדיק העליון שהוא היסוד. וצדיק ירית למטרוניתא ודאי כלומר כי היא אדביקת ביה הוא סבת התייחדה והתבסמ' עם הת"ת. א"נ בר ההוא דאיקרי צדיק הוא יסוד דהא מטרוניתא ביסוד זה אתדבקת לאתבסמא ולהיות שאינה מתבסמת אלא ממנו לעולם היא דבקה עמו ומחזרת תמיד אחריו כי היא צריכה אליו א"כ צדיק ירית למטרוניתא הוא על צד הודאי כי היא צריכה אליו כנז' אבל אין לומר מטרוניתא ירית לצדיק זה אינו ודאי כי לפעמים ובפרט בזמן החרבן ליכא יחוד וירותא אזלא מנה. וי"ס דגרסי דאחסנת ירותא עילאה הוא דהאי ארץ ולית מאן דירית לה בר ההוא דאיקרי צדיק דהא צדיקא ירית למטרוניתא ודאי. וי"ס דגרסי הכי דאחסנת ירותא עילאה הוא דהאי ארץ ולית מאן דירית בר ההוא דאיקרי צדיק דהא מטרוניתא ביה אתדבקת לאתבסמא וצדיק ירית למטרוניתא ודאי אתחזון לירת למטרוניתא הוקשה לו שכפי דבריו היל"ל לעולם יורשי ארץ הם כיון שהדבר תלוי בחביבותא יהיה חביבותא לגמרי לז"א ובג"כ (לעול') לעולם ירשו ארץ אתחזון וכו' כלומר להיות כי אין הדבר בעצם אלא מפני חביבות' בג"כ אמר הכתוב ירשו ארץ לשון עתיד שר"ל ראויי' הם שירשו ארץ לעתיד אחר שיפרעו חובם שלא יתכן שמפני חביבות' יהיו יורשי ארץ מעתה אחר שאינן ראויים ליורש' ולזה חזר והקש'.

מ"ט איקרון צדיקים ומ"ט וכו' כלו' אחר שאמרת שאינן צדיקים בעצם מ"ט איקרון וכו' ומ"ט ירתין וכי מפני חביבות' יקרא להם שם אשר לא כן. לז"א.

בגין דאתגזרו לזה ירתין למטרונית' הגם שהוא תלוי בחביבות' לא זו בלבד היא העוש' אלא בגין דאתגזרו. כמה דתנינן כל מאן דאתגזר ועייל בהאי ברית קדיש' ועאל בהאי אחסנא וכו' ה"ג וחסר הוא בספרים. וה"פ ועייל בהאי ברית קדישא היינו כריתת הברית בעצמו. ועאל בהאי אחסנא היינו המלכות הנק' נחלת ה'. ונטיר להאי ברית מעבירות. עאל ואתדבק בגופ' דמלכא ת"ת. ועאל בהאי צדיק יסוד ושיעור הלשון כך ואתדבק בגופא דמלכא משנכנס בהאי צדיק שכן היסוד הוא סיומ' דגופ' וכגופ' דמי ובזה נקט כפי הסדר. נמצא שבעשיית הברית מתקשר במלכות ובשמירתו מעבירות עאל ואתדבק ביסוד ובגופ' דמלכ' ת"ת: ענפ' מאינון ענפין ה"ג. דנטע קב"ה בינ'. כד ברא עלמ' כשהאציל האצילות. דכתיב ויטע ה' אלהים בינה: גן ו' קצוות והמלכות בעדן בכח וציווי החכמ' הנק' עדן: מקדם ר"ל ראש וקודם לכל דבר נאצל האצילות והאי ארץ מלכות. חד מינייהו מאינון ענפים.

בג"כ ר"ל בג"כ נקרא נצר ולא מטע ר"ל ענף א' מאות' המטעו' שהם ו' קצוות לפי שהיתה המלכות דבוק' בת"ת בסוד דו פרצופין אלא שאחר הנסיר' נעשית נצר וענף א' ואפשר שלכך קראה נצר מלשון נסירה וז"ש והאי ארץ חד מינייהו כלומר אחר שנקראת ארץ שהוא אחר הנסיר' עלתה במעלה להיות' נחשבת כאחד מהנה לא ענף א' מהנה לבד אלא מטע א'.

ד"א ועמך כלם צדיקים. והענין דבין לר' חייא ובין לר' יצחק מלת כלם צדיקים לא אתי שפיר לר' חייא קשה מלת כלם דלאו כ"ע צדיקי נינהו ולר' יצחק מלת צדיקים דלאו משום דאתגזרו איקרון צדיקים דכמה אינון דאתגזרו והם רשעים גמורים ולז"א ד"א דאתי שפיר כולי' קרא דא יעקב ובנוי דכלהו איקרון צדיקים בעצם וזהו שדקדק באומרו ואשתכחו כלהו זכאין כלומר להאי ד"א אתי שפיר אומרו כלם צדיקי': עכ"ל הרא"ג ז"ל: