אור החמה על ספר הזהר א:תיז

משה אמר למה הרעות דאתייהב רשו וגומר בתחלת מציאות שעבודם וזה דוחק לז"א ד"א שהי' שם הרעה מחודשת ובאותה הבחינ' הי' שם חידוש הרעה. או אפשר דעל הרעה זו מתרעם על תחלתה מעת גלותם.

ת"ח בשעתא דטוב וגומר ירצ' לומר שאין מצוע בענייני' אלו אלא אם שולט הרע הכל נפגם ואם שולט הטוב הכל נתקן וז"ש בשעתא דטוב דהיינו הפך הרע אתער דאיהו ימינא. מציאות הרע כל צדדי החיצונים מציאות הטוב ממקום שפוסק הרע ולמעלה וכל הרע לשמאל כל מעשיו להשטין בדין הגבורה הקשה וכל הטוב להימין ולהטיב ולזה עיקרו בימין חסד וכל חידו מצד הבינה ושלש ראשונות שעליה וכל טיבו מצד ג' ראשונות יוצא ומתפשט הטוב עד היסוד:

וכל ברכאן מהיסוד ברוך יוצאות ברכות לראש צדיק ונמשכות במלכות וממנה לכל הקדושי' הנפרדים דהיינו סוד חשאי בסוד בשכמל"ו שהוא התפשטות עד היכל לבנת הספיר כדפי' בחלק תפלה למשה וטעם רדתו למטה בחשאי בגין דכדין איהי גזיר יחודא וגומר ועקר הייחוד שירד אל התחתונים עם היו' שיהי' בחשאי מפני פחד המקטרגי' כדפי' שם:

ראיה חמא וגומר כאשר אמרה לו איזבל כעת מחר אשים וגומר ראה שאין לה כח כלל דהא כמה שנין וגומר ולזה הלך להדבק בת"ת עץ החיים הנפש מלכות. ונתרחק מן המות החצונית שתחת המלכות:

וכד תיאובתא דדכורא וגומר הענין הוא כאשר ההתעוררו' אל היחוד מהמלכות שיש זכות בידה ומיין נוקבין אז היא בתיאובתא סגי לגבה ואז הוא יגבר וילדה זכר והיינו דקאמר כד תיאובתא דדכורא נפיק ברעותא שנתמלא הת"ת מהרצון העליון מתוך התעוררות רב שבמלכות כדין אינין נשמתין בקיומא יתיר מפני שגבר הזכר וגבר הימין על השמאל.

בגין דכולא כל הייחוד וכל ההתעוררות הי' בכח הת"ת אמנם כאשר אין במלכות התעוררות שאין בתחתונים זכות או הזכר מתעורר ואינו כ"כ ויולדות נקבה שחלוש כח הזכר וגבר צד השמאל יותר והמיתה כרוכה אחרי אלו שרגליה יורדות מות והיינו טעם אל נפשו מקום הזכר הגובר את נפשו מקום הנקבה הגוברת כדפי'.

ואי תימא ואל האשה אמר כלו' הרי אל האשה אינו מורה על הזכר וקאמר אל. ותירץ שהנקבה היתה נכללת בזכר ובתוך הזכר הי' גוזר על הנקבה שבתוכו והב"ה הכניס והכליל חוה בתוך אדם כדי שיהי' התיקון בעונשין אלו לשניהם יחד וזהו בעצמו מורה אומ' אל האשה שהאשה נכללת במקום אחר שמבטה בו ופנייתה אליו וזהו ג"כ משמעות אל נפשו משמע קיום נפשו דהיינו הזכר כי אל מורה על ענין זולת נפשו שמקיימה. אמנם את נפשו יורה על נפשו ממש: רוח רעש אש היינו חג"ת אתר פנימאה בינה. דמיניה נפקין כל נהורין ז' ספירות. ואפשר כי רוח רעש אש כחות המלאכים מארי תקיעה מארי דיבבא מארי דיללה וקול דממה בסוד נקוד' אמצעית שהשכינה מתלבשת בכסא ומינה נפקי נהורין כל כחות התחתונים:

עד מתי אתה מקנא לי קנאת במעשה זמרי דפנחס הוא אליהו וכבר רוחת ברית שלום:

וטרקת גלא נעלת בעדך דלת השטן שאין המות שולט בך מה תרצה עוד. מהרמ"ק ז"ל.

והרא"ג ז"ל כ' דהוו מתין האי ד"א דפריש דהריעות הוא מיתה הוא שפיר טפי מלישנ' קמא לפי דאתקש הריעות דמשה להריעות דאליהו דמה להלן להמית אף כאן להמית דהוו מתין וכו' כדמסיק. דהוו מתין מחמת כובד השעבוד והטורח כנזכר במדרשים.

ת"ח בשעתא דטוב וכו' אלעיל קאי בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק דר' חזקי' פתח בקרא דשיר המעלות ור' יוסי פתח אבתרי' באליהו וכלל דבריו כי כשמתעורר סטרא דרע מביא רע ושעבוד ומית' לעול' כדקאמרן אבל כשמתעורר סטרא דטוב אדרב' מעורר כל טיבו וכל חידו וכל ברכאן כדמפרש ואזיל. דטוב אתער היינו יסוד וכן נקר' טוב. כמ"ש אמרו צדיק כי טוב. אתער לייחוד הקדוש דאיהו ימינא שכן היסוד נקרא חסד בסוד חוט של חסד הנז' בכל מקום כנזכר בפ' נשא רי"ג בסוד המשכת הלובן אמנם מצד הכרעתו הוא נטיל לשמאלא כנז' בתיקוני'. כל חידו מצד קוהדין ששם הוא השמחה. וכל טיבו מצד קו החסד הנקר' טוב וירא אלהים את האור כי טוב: וכל ברכאן מצד קו הרחמים. וכלא בחשאי כי היסוד כשבא להתייחד הוא בקדוש' בצניעו ובחשאי. דאמרי בשכמל"ו בחשאי שלא ירגישו הקליפות כנזכר לעיל והוא פי' לולא עמד איש אתו וגומר לפי שהייחוד צריך שיהי' בהצנע ובחשאי. ורזא דא בגין דכדין איהו יחודא כדקא חזי ה"ג בספרים ישנים והכוונה לומר שכך ראוי הייחוד להיות בהצנע ובחשאי. אשתכח לעינא ה"ג ול"ג מלת ליה. נפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק היינו היסוד. צרורא דחיי מלכות ונקראת כן בבחינת נקודת ציון דאיהו לגו לגו ששם נקלטות הנשמות כשמקבלת אותן כנזכר בפ' וישב דף קפ"ח אשר שם הוא מקום החיי' והטוב ולא יגורם רע וז"ש נקיט לון ההוא צרורא דחיי דהיינו בחינת המלכות הנז'. כלהו בתיאובתא בלא וא"ו ה"ג: והענין שיש ג' מיני ייחודים א' כד תיאובתא דתרין סטרין דהיינו תשוקת שניה' יחד בשו' ב' כד תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא יותר ואלו השני הייחודים אינם כ"כ שלמים וחזקים אבל כד תיאובתא דדכורא נפקא ברעותא יותר מרעותא דנוקבא כדין אינון נשמתין בקיומא יתיר והטעם בגין דכלא בתיאובת' דאילנא דחיי ולהיות כי יש בנשמה זו רוב חלקיה מאלנא דחיי איהי בקיומא יתיר זהו התכת הלשון אמנם הענין הוא שכאשר מעש' התחתונים עול' למעל' לא רב ולא מעט אז תיאובתא דת"ת ומלכות שוים לייחוד ואותם הנשמו' להיותם ממוצעות משניהם חייהם ממוצעים שאינם מאריכים ימים כ"כ וזהו דרך רוב העולם וז"ש במלת כולהו בתיאובתא דתרין סטרין כלו' כללות ורוב הנשמות של עולם הם כן עוד יש ייחוד שני והוא כשאין מעש' התחתונים עולה כי אם מעט מזער ולזהו גם הקשוט הוא מעט שאינה מקושטת כראוי ממעשה התחתונים ולזה הגם כי היא באה בתיאובתא לגבי' עכ"ז אין תיאובתי' שוה אליה ומ"מ בא ומתייחד עמה באותו הקשוט אף כי הוא המעט ואז אותם הנשמות באות חלשות לפי שרוב חלקיהם באים מחלקי הנקב' אשר היא תשת הכח ומתים בקצרות שנים שכן רגליה יורדות מות וזה הייחוד נזכר בפ' תרומה דף קנ"ה בפסוק עת לעשות לה' וכו'. עוד יש ייחוד ג' שהוא למעלה מכלם הוא בזמן שישראל כלם צדיקים כלם מסגלים מצות ומע"ט ועוסקים בתורה תמיד וכל מעשיהם לש"ש אז השכינה מתקשטת בכל אות' הקשוטים בכל אותם התיקונים ובאה לפני המלך בחוטי שלהביות האהבה נמשכים ממנה אליו עד שמתעוררים כל בחינותיו ואז יגדל החשק כ"כ עד שהוא אומר הסבי עיניך מנגדי וכו' כנזכר בפ' קדושים דף פ"ד ובתיקונים דף קמ"ג ואז אותם הנשמות הנמשכים ממנו אליה באים מתוכיות עץ החיים ולכך הם מאריכים ימים כאליהו וכאותם שנכנסו חיים לג"ע ועל זה הייחוד נזכר כאן וכד תיאובתא דדכורא נפקא ברעותא כדין אינון נשמתין בקיומא יתיר בגין דכלא וכו'. ובג"כ אל נפשו כלומר אל התוקף שמשם יצא נפשו וכמו ואת אילי הארץ וזהו שפי' לעיל וילך אל נפשו אזיל לקיומא דנפשא ר"ל אל מקום חוזק ותוקף הנפש. ואי תימא ואל האשה וכו' שנר' שאל הוא בנקבה הפך ממה שאמרת ותירץ. כללא דדכר ונוקבא כלומר מלת אל אינו דבוק אחר מלת האשה אלא הם שני דברים אצ דכר האשה נוקבא וא"ת איך אמר בלשון יחיד הרבה ארבה עצבונך כיון דאינון תרין לז"א כד איהי בגו דכורא כדין ואל האשה אמר ולכך נאמר בלשון יחיד כיון דאינון בכללא חד. ולא מגו עפר היינו המלכות דביה שרא מותא שלא היה בנפשו חלק רב ממנה כי אם מעט מזער ולא כביר:

ת"ח מה כתיב והנה רכב אש וכו' הוקש' לו כי היה ס"ד שעליית אליהו בסערה השמים היה כמשמעו בגוף ונפש ולזה קשה כי אפי' כגרגיר חרדל אינו יכול לעלות למעלה מענייני העה"ז כנזכר בפ' ויקהל דף קצ"ז לז"א ת"ח מה כתיב והנה רכב אש וכו' דהא כדין אתפשט גופא מן רוחא כי אותם רכב אש וסוסי אש האכילו את הגוף והגשם חלף הלך לו ונשאר כלו רוחנ ואסתלק כנזכר בפ' ויקהל דף קצ"ז שאותו הגוף שהיה לו בזה העולם נזדכך ונשאר להתלבש בו כשיורד לעה"ז.

ות"ח מה כתיב וישאל את נפשו וגומר בא להכריח איך פירוש וילך אל נפשו ר"ל לקיומא דנפשא כנזכר שכן כתיב אח"כ וישאל את נפשו למות ולמה שינה הכתוב לכתוב כאן אל נפשו והכ' וישאל את נפשו אלא כנזכר דמעיקרא לא הלך אלא אל קיומ' דנפשא ובראותו כי לא היתה יכול' נפשו להדבק ולהסתלק שמה ונפשו עיפה להורגים אשר רדפוהו אז רצה להפקיר עצמו אל מקום המיתה וז"ש אח"כ וישאל את נפשו למות שהערה למות נפשו ואפשר היות מלת את הפך מלת אל כמו האיתים והמזמרות שהם מכתתים את הכל שהוא ביטולא וכיתותא דנפשא כנזכר. ותמן אתגלי עליה קב"ה אע"ג דלא אתגלי עליה קב"ה אלא עד שהלך למערה ושם אמר לו מה לך פה וכו' מ"מ שם תחת הרותם שהביא לו המלאך עוגת רצפים ואמר לו קום אכול כי רב ממך הדרך שרמז לו שילך עד הר אלהים זהו תחלת גלוי שכינה ובמערה היה סיום הגלוי בעצם. דא הוא אתר פנימא' דכלא נר' לפרש שהיא הבינה שהיא מקור החיים ובאה אליו להבטיחו ולהראו' לו שיש לו החיים הנצחיים ואמר. עד מתי אתה מקנא לי שכן אמר קנא קנאתי קנאה כפולה שנראה שקנא פעמים רבות שקנא בענין זמרי וקנא בנביאי הבעל ולז"א עד מתי אתה מקנא לי כלומר למה אתה מקנא כ"כ די לך בקנאה ראשונה בשטים שאז נגזר עליך שלא ישלוט עליך מות מעולם וז"ש טרקא גלא כלומר כבר נסגר דלת ההסכמה דלא יכיל לשלטאה בך מותא והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון ת"ח מה כתיב והנה רכב אש וגו' ויקהל קצ"ה. ואחר האש קול דממה דקה דא הוא אתר וגו' תיקונין ג'. מה לך פה אליהו ויאמר וגו'. תשא ק"ץ עכ"ל: