אור החמה על ספר הזהר א:תיא

כיון דאתי בר נש לאתדכאה בהאי דרגא בנפש שהיא כעין המלכות נטהרת מן הקליפות ובהטהרה זוכה אל הרוח ת"ת השורה על המלכות בהיותה נטהרת מן החצונים וכאשר יתוקן בשניהם זוכה אל הנשמה כעין הבינה על הת"ת ומלכות ולכך זוכה לעולם הבא בינה ואז כולל עשר ספירות רוח שש קצוות בינה ג' ראשונות נשמה וז"ש שלימו דכולא והטעם שאין לבא אל שער המלך עולם הבא אלא מי שזכה לכל המדרגות והשלים לכל הנמצאות וז"ש שלים בכל סטרין למזכי בעלמא דאתי סבת כל הנמצאות כולם:

ואיהו רחימא מצד החכמה אהבה דהיינו יש כדפי' או אפשר אהבי מצד החסד מפני שיש להם נשמה מבינה שהיא בת כהן ברתיה דאברהם כדפי' בסבא ולכך מצדה זוכים אל החכמה וז"ש מאן אינון אהבי וגו' וזה נראה לי עיקר:

אי הכי שאין הנשמה אלא אחר שיזכו כ"כ הא כתיב כל אשר נשמת רוח חיים וגו' והיו רשעים גמורים.

דקיימא לקבלא נפש מההוא נהר וגו' היינו המלכות שהיא מקבלת מן היסוד ומוכנת ליסוד ואית נפש למטה שהיא המלכות ואית נפש למעלה שהיא המלכות למעלה לכך אית נפש ואית נפש שפעמים שורה מדת המלכות העליונ' על מציאותה למטה והיינו אומ' דקיימא לקבלא נפש מההוא נהר וגו':

רוח הוא ת"ת ויש לו ב' בחינות ראשונה רוח דקיימא עליה הת"ת על המלכות. הב' ולית קיומא לנפש דהיינו כל מציאות קיום המלכות מהת"ת: הג' ודא רזא דשריא בין אשא ומיא דהיינו הת"ת בין החסד והגבורה לחבקה בשתי זרועותיה הד' ומהכא אתזן דהיינו ששואב מהבינה ומשפיע לה מזונותיה:

נשמה היא הבינה ויש בה בחינות הא' בחינת הת"ת והמלכות מתוכיותה וז"ש מתמן נפקי נפש ורוח וקודם לזה בחינת הבינה הרובצת על ו"ה שהם נפש ורוח וז"ש דקיומא דדרגא אחרא עילאה וגו' הג' מזון הת"ת משם ואין משפעת הבינה לת"ת אלא כאשר המלכות עמה ונותנת לת"ת כדי שיתן למלכות שאין לאשה אלא ע"י בעלה וז"ש וכד נטיל רוח כדין נטלא נפש וזה יורה על בחינתם והשרשתם למעלה ובג' חלקים אלו נפש רוח נשמה כלול כל האצילות וראש נפש קשורה בסוף רוח וראש רוח קשורה בסוף נשמה וז"ש ואתקריבו דא בדא וגו'.

יהודה מלך נפש במלכות.

יוסף מלך ברוח. מהרמ"ק ז"ל:

והרא"ג ז"ל כ' כגוונא דרזא עילאה שהמלכות נקר' נפש דוד והת"ת נקר' רוח והבינה נקר' נשמה ועתה הולך ומפרש סדר המדרגות כמ"ש לעיל ואלין תלת דרגין כלילן בהו בבני נשא וכו'. רוח דא רוח דקיימא על נפש ולית קיומא לנפש אלא ברוח ה"ג בס"י פי' דלית קיומא לנפש מלכות אלא ברוח דהיינו ת"ת והטעם לפי שהוא רחמי' וממזיג כח הדין כדי שתוכל המלכות לקבלו וז"ש ודא איהו רוח דשרייא בין אשא ומיא דהיינו הכרעתו בין חסד וגבור' שהם אש ומים ולהיו' מקומו בין שניהם לכך אתזן האי נפש מיני'. רוח קיימא בקיומא דדרגא אחרא ה"ג דאיקרי נשמה היינו הבינה וכן ממנה יוצאות בחינו' הנשמות לבני אדם שזוכים.

ת"ח ויגש אליו יהודה כלומר בא וראה דכל מאי דאמרינן הכי הוא שכן כתיב ויגש אליו יהודה ר"ל יהודה שהוא נפש דוד מלכות נגש אל יוסף שהוא היסוד ליטול ע"י השפע' מהרוח דהיינו ת"ת וז"ש תקרובתא דעלמא בעלמא וכו'. לאתאחד' דא בדא וכו' כלומר כשמלכות ויסוד מתייחדי' אז הוי כלא חד שייפין דילי' עם שייפין דילה יהיו יחד רישא עם רישא ידין עם ידין רגלין עם רגלין וכו' וז"ש למהוי כלא חד.

בגין דיהודה מלך וכו' הענין שבא להכריח שנפש אתחבר ברוח מיהודה מלכות שנגש ביסו' והנה יקשה שלא מצינו היסוד שנקר' רוח לז"א בגין דיהוד' איהו מלך ויוסף איהו מלך כלומר כמו שיהודה נקר' מלך כן יוסף שהוא יסוד נקרא מלך והנה שם מלך ביסוד אינו צודק אלא מפני שהוא ענף הת"ת הנקר' מלך בעצם כן יקרא רוח ע"ש היותו ענף הת"ת א"כ נמצא שבהתקרבות המלכות ביסוד הוי כאלו נדבק בת"ת כי תחלת כל דבר מתחברי' יסוד ומלכות יחד ואח"כ שייפין עם שייפין כנזכר. וכלא בגיני' דבנימן דהא יוסף אזדבן בגיני' וכו' ה"ג. דהא יוסף אזדבן בגיני' דיהודה וכו' ובג"כ ויגש אליו יהודה. רצה לפרש מלת אליו ר"ל בשבילו כמו אל הלקח ארון האלהים שר"ל בשביל לקיחת ארון וכו' וז"ש ויגש אליו יהודה ר"ל נגש למלחמ' עם יוסף בשביל מה שנוגע אליו לעצמו לא בשביל אהבת בנימן וז"ש דהא יוסף אזדבן בגיני' וכו' שמתחל' נאבד יוסף בשבילו ועתה היה בנימן ג"כ הולך לאיבוד ולא יתלה הסרחון אלא בו שנכנס ערב בעדו. א"נ מלת אליו אהדר כלפי בנימן ויגש בשביל אליו שהוא בנימן שלא יתאבד כיוסף לפי שבבנימן נכנס ערב בשני עולמות לכך בא להלחם מה שלא היה כן ביוסף. (כאן חסר לא נמצא מכאן עד דף ר"ח ע"ב) עכ"ל הרא"ג ז"ל: