אור החמה על ספר הזהר א:תי

וכלא באורייתא אשתכלל בגין דעד לא ברא קב"ה וגו' קב"ה בינה. עלמא הנמצאות מאצילות ולמטה

אתיין כל אתוון שהם צורות קדושות לל"ב נתיבות חכמה ובחכמה עולם הזכר הם ביושר א"ב ג"ד וגו'. אמנם בבינה שהיא נקבה חותם המתהפך הם תשר"ק וגו' ולכך אותם הנמצאות שבה עאלו ונתעלו ובאו לפני הבינה עצמותה למעלה ונראו אותם הבחינות וגלגולם לברא הנמצאות ולכך עאלת את ת' דהיינו שנתגלגל' בחינ' זו והראה התעוררות ופנים לקבל אור הכתר לברוא העולם והתפשטות הנמצאות והיינו אומרו אמרה קמיה גילוי הבחינ' להמציא בכח החכמה והבינה והיינו אמרה קמיה עד החכמה יכול' התעוררות' למברי בי עלמא גילוי הנמצאות.

רעותך באור הכתר כדפי'.

דבך זמינין וגו' היינו דחיית הבחינות מפני הדין הקבוע בהם ונובע מהם והרצון להמציא המציאות ברחמים הגמורים שבאפשרות. וענין הדחיה היינו בחינות הדינים וכן שקר היינו בחינות הדינין שגירמין למטה קושי הדין להשפיע לחוץ וכבר הארכתי בביאור זה בפרש' בראשית. ואות הכ' רחמים גמורים היו אלא שאם יתגלה ילביש ההויות העליונות ורחמיהם בהיותם העביות שבהם הדין ויתקלקלו הנמצאות בדין התחתונים והכתר כבר נתגלה ונתעבה בהם לזה החרידו חרדה גדולה עד שחזר הגלגל עוד עשרה אותיות שהרי אחד עשר' הם מת' עד כ' וחזר הגלגל עוד בחי' ונדחו עד שהגיע לאות ב' שבה היא פתיחת המקורות בברכה ובה בריאה וקיום ושכלול:

ואי תימא דאלף איהו רישא וגו' ולמה לא נברא בה העולם ותירץ לאו איהו. יראה אין הטעם אלא מפני שגם בה הדין ומפני שרב המנונא סבא נתן טעם אחר שלל ואמר לאו איהו כדפי' שם מפני פתיחת התורה באנכי שהרי התורה בריאת העולם אלא הטעם הוא מפני הדין דהיינו ארורה ועם היות ברזא עילאה בהתפשט השפעת' יגבר הדינים וישתלשלו המדרגות עד השפעות החצונים והיינו אומרו בגין דלא למיהב דוכתא וגו':

ת"ח כי אתה אבינו אתה היא המלכות שבה נברא העולם למטה והיינו אומרו ונפק לעלמא דהיינו גילויו עם היות שכל הספירות נתעסקו בו.

כי אברהם עם היות שהעולם נברא בחסד עכ"ז יש בו דין שרוצה בקיום קליפת ישמעאל. וישראל עם היות שהת"ת רחמים ובו קיום העולם מתעלה ומוסר הברכות למלכות וז"ש שבק להאי דרגא ומשם יעקב אמר וזאת אשר דבר להם אביהם שמסר הת"ת הבית והנהגתו לה ומשם עשה יעקב כך.

המלאך הגואל היא השכינה כי היא מלאך שלוח לגאול והענין כי על ידי היות שכינה עמנו בגלות נמשכה לנו גאולה מסטרא דיובלא דהיינו מלכות כדפי' בספ"ר בשער השערים והיינו או' גואלינו מעולם שמך ודאי שסתם שם היא המלכות ועם היות דקאמר אבינו והיא נקרא' אמנו אין דוחק מזה דלהכי קאמר לעיל בגין דהאי עלמא ביה אשתכלל ואב המוליד העולם לא יצדק אלא במדה זו כי לערך מציאותינו ממנה זכר תקרא ואין לפרש על הת"ת שלא יתיישב ענין אומרו ישראל לא יכירנו שאין הענין ביש' הגשמי דאי הכי פתח בספירות וסיים באנשים אלא ודאי הכל בספי' וכדפי' וכן מוכח. אין מפסיקין בין גאולה לתפלה שהגאולה היא תפלה מיושב דהיינו תפל' של יד וגו':

א"ר יצחק לר' יהודה וגו' עבד עלמא תתאה היינו הגשמי הנגלה.

כגוונא דעלמא עילאה הרוחני הנאצל שהרי ממש הם ששה ימים אל הבריאה כעין ששה ספירות ולא בכולל אלא אפילו בפרטות העולם דא לקבל דא כדי שיהי' ממש דומה בדומה וז"א בגין למהוי דא לקבל דא.

ואיהו יקריה וגו' הענין שהחכמה מתגלת ומתפשטת בתחתונים כעליונים ומתכבד למטה כמו למעלה.

וברא אדם על כולא. הנה האדם הוא תנין הקושר העולמות כולם בסוד אבי"ע ולכך נעשה העולם להמצא אדם המתקן העולמות ומקיימן ע"י קשרו אותם יחד ומושך השפע דרך המדרגות והמעלות:

דא קב"ה לעילא וגו' הכוונה כאן על הבינה עם החכמה מדקאמר האל ה' דהיינו האל בינה המשפעת בחסד. ה' שהיא נקשרת בחכמה לכך אמר דא קב"ה לעילא לעילא:

בורא השמים ת"ת ונוטיהם התפשטות הת"ת ותקונו אחר אצילותו ולא אמר ברא השמים ונטה אותם אלא ונוטיהם מורה שתמיד נוטה ולז"א ואתקין לון תדיר שתמיד הבינה משפעת תיקון בת"ת ומפני שנוטיהם מורה שמתקבץ וחוזר ונוטה לזה אמר בכל זמנא דהיינו שהתמידות הזה הוא מזמן לזמן.

ארעא קדישא מלכות בבחינת היות בה הנשמות הקדושות שהיא נקראת צרור החיים והיינו צאצאיה שהם ילדיה הנולדים בה.

נותן נשמה לעם עליה הארץ דא ירצה המלכות בעצמה נותנת הנשמה לעם דהיינו הגשמיים ומלת עליה דחוק דהיינו שגם העם סמוכים עליה או הם עליה אחר שהכל תלוי בה והיא היא הארץ הגשמית. או אפשר דאהדר עליה לנשמה יר' נשמה שעליה נותן לעם למטה:

ור' יצחק פירש ענין נותן נשמה לעילא כמו בורא אמר נותן והטעם בגין דההוא נהר דהיינו בינה נותן הנשמות במלכות וע"י המ' נותן אותם לאדם למטה וז"ש ואיהי מלכות נפקא לון לתחתונים ועתה ירצה נותן הבינה נשמה עליה במלכות כדי שהיא תתן לעם:

ת"ח כד ברא ליה קב"ה לאדם אכניש עפריה היינו התרכבות ד' יסודות מד' סטרין מזרח מערב צפון דרום כדי שיכלול כל המציאות יהיה גבולו ומעשהו ובניינו בנקודת בית המקדש למטה להתקדש במקום כפרתו והיינו שער השמים ואמשיך עליה דרך פתח היכל לבנת הספיר ודרך ג"ע של מטה נפש ורוח ונשמה כעין בינה ת"ת מ' כלל עשר ספירות וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' וכי למגנא אתקרינא ארך אפים בתורה כמ"ש אל רחום וחנון ארך אפים כלומר אף לרשעים ומאחר שכל מה שנברא עד עתה שהוא יום ששי הכל נברא באוריית' וכלא באוריית' אשתכלל ג"כ יציר' היום הזה דהיינו האדם הוא באוריית' ובה אני נקרא ארך אפים אאריך אפי עליו כמא דאמרת וז"ש אלא כלא באוריית' אתברי ואפי' אדם נמי. אשתכלל תרגום כלילת יופי משכלל' בשופרא והכא ה"ק וכלא דהיינו כל. הנבראי' באורית' אשתכללו ואתכלילו ביופיי' שכפי ענין וסגולת הבריא' ההיא אפי' שלמראי' העין היא מכוער' עכ"ז בסגולת' שהטביע בה בוראה היא כלילת יופי וכמו שאנו רואים בעינינו דברים קלים ושפלים ונבזים עד מאד פועלים בסגולתם רפואות מופלאות וענייני' מבהילי' נמצא' כלילת יופי בבחינת סגולתה אף כי לא כצורת'. א"נ אשתכלל כתרגומו של ויכלו השמים ואשתכללו והכונה שאפי' בגמר בריאת' הית' באוריית' שלא תאמ' שהצווי היה מאתו ית' ועש' הדבר הזה ואחר שהתחיל ליבראות מאותו כח הפעול' בעצמה הית' מתפשטת ונגמרת. אלא במאמרו ית' ובצוויו נעש' הדבר מתחלתו ועד שנגמר וזהו שחזר וכפל וכלא באוריית' אשתכלל אחר אומרו כלא באוריית' אתברי. בגין דעד לא ברא קב"ה. הביא ראי' איך כל הנבראי' באוריית' אתבריאו ואשתכללו ואמר בגין דעד לא ברא קב"ה וכו' ואשתכלל בי' עלמא וביה אתברי כמו שיתבאר בס"ד וא"כ כמו שעלתה ההסכמ' מאתו ית' שבבי"ת אשתכלל עלמא וביה אתברי כמו כן בריאת כל הנבראים שנבראו בעולם נבראו באוריית' ואשתכללו. דעד לא ברא קב"ה היינו חכמה ע"י הבינ' א"נ עלמא כמשמעו. עאלו מהבינה הוא מקום האותיות עאלו לפני החכמה וכן פי' או' עאלת את פלו' כי החכמה היא מצוה וזהו כלם בחכמה וגומר ולכן עאלו לפני החכמה שיתן רשות שיברא בה העולם. ועאלו כל חד וחד למפרע הטע' שנכנסו למפרע נתבא' בתיקונים דף ע"ד ועיין בפ' בראשית מה שפי': למברי בי עלמא אין הכונ' בה לבדה ולא באחרות אלא שתהי' היא כוללת את כלן ובאה אליה התשוב' ואמ' ובג"כ לא יתברי בך כמו ששאלת אבל תהיה נכללת שם בתוך האות שיברא בה. כל חד וחד נשמרו מליכנס יחד שלא יתרא' שקר בהדיא וז"ש לאו אתון כלומר הגם שנתחכמתם ליכנס כל חד וחד בלחודוי כי היכי דלא אתקרי בכו שקר מ"מ לאו אתון כדאי וכו'. כמה צדיקייא לממת ואין ראוי שהתור' שהי' עץ חיים למחזיקי' בה וכ"ש לעוסקי' בה שתתחיל באות המור' מות. עאלו תלת אתוון גרסי' ריש' דכל אתוון יאו' איהו אלא בגין וכו' ה"ג ואע"ג דאלף איהו את דרזא עילא' שכן רמוזי' בה י' ספירו' יו"ד ראשונ' שלש וא"ו דאמצעיתא חג"ת יו"ד תחתונה נה"י וקוץ התחתון מלכות והי' ראוי שתתחיל בה התורה ושתהי' היא מוצא ההויות כלן שכן כל ההויות נתמצאו מעשר ספירות עכ"ז בגין דלא למיהב פתחון פה וכו' א"נ כי באלף יש בה סוד שם הויה בגין תרין יודין ווא"ו באמצעי' עולה כ"ו ושם ההוי' מורה שהוא מהו' ההויות כולן ולכן היה ראוי שתתחיל באות א' המור' הויית כל ההויות כלן עכ"ז בגין דלא למיהב פתחון פה וכו'. א"נ רמז מ"ש בפרשת אחרי מות דף ע"ג שאמר שם שקיום כל העולמות הוא בקוץ האלף וקיומא דשמי' וארע' ג"כ. ולכך היה ראוי שתתחיל בה התורה ויברא בה עלמא אלא משום דלא למיהב פתחון פה וכו'. ואשתכלל בבי"ת עלמא וביה אתברי כלומר נשתכללו ונכללו כל האותיות וכל ההויו' של עולם שהיו עומדו' בכח כנזכר במדרש רות שאות בי"ת נעשית כאסקופא דא ונכנסו בה כל האותיות ואחר שנשתכללה מכלן ביה אתברי ויצאו כל ההויות מן הכח אל הפועל. והענין שאות בית היא סוד המלכות שהיא בית לת"ת וכוללת בתוכה כל המציאיות כלן ולכן עלתה ההסכמה לפניו יתברך שתהיה האות הזאת מקור ומוצא ההויות כלן כי כן היא רומז' אל המלכות והמלכות היא הפה המוציא כל הדברי' הנעלמים המוסכמי' מהספירו' העליונות ומוציאה אותם מן הכח אל הפועל ובזה אתי שפיר אומר בסמוך. ת"ח כי אתה אבינו לרמוז אל המלכות הנקרא אתה שהיא אב לכל הנמצאות כדמפרש ואזיל. בהאי דרגא מלכות הנקר' אתה וזהו כי אתה אבינו וטע' שנקראת אתה פירשו בפ' ויצא דף קנ"ח לפי שהיא עלמא דאתגליי' כלומר נגלה כאדם המדבר לחבירו שכנגדו ומצוי אצלו ואומ' לו אתה עוש' כך אבל הבינה דאיהי עלמ' דאתכסיי' נקר' הו' על שם ההעל' אע"ג דבי' קיומ' דעלמא כמשז"ל בהברא' באברהם. לא אשתדל עלן במראת הבתרי' ולא התפלל על בניו כמו שהתפלל על ישמעאל דכל ברכאן וכו' שבק להאי דרג' כדאית' במדר' וכמ"ש ויכל יעקב לצוו' את בניו לברך אין כתיב כאן אלא לצוו' לצוות' אל השכינה שיברכ' שכל אותם הברכו' שבפ' ויחי אינן ברכו' כוללו' שהרי לראובן ולשמעון ולוי אין להם ברכה כלל וז"ש וזאת דהיינו המלכות אשר דבר להם בשבילם אביהם שיברך אותם המלכות כנזכר. ודא גואלנו מעולם שמך כלומר גואל שלנו מעול' מי הוא שמך דהיינו המלכות שהיא שם ולבוש לת"ת וז"ש שמך ודאי. תנינן וכו' הוקשה לו כי הגואל אינו אלא הבינה שכן היא גאלנו ממצרים כנזכר בזוהר לז"א אל תתמה על החפץ כי המלכות ג"כ נקר' גואל שכן אמרו אין מפסיקין בין גאולה מלכות לתפלה ת"ת ואי תימא מנין לך הא לכן אמר כמא דלא מפסיקין בין תפלה של יד לתפלה של ראש שפירוש בהכרח הוא שאין להפריד בין הת"ת ומלכות כן ג"כ פי' גאול' ותפלה הוא ת"ת ומ' ולכן גואלנו דהכא היא ג"כ המלכות. וכפי זאת הפתיח' שפתח בה ר' אלעזר יפורש קרא ויגש אליו יהודה שלא פירש בו כלום והכי פרוש'. כי יהודה הוא במלכות וכן התורה היא במלכות וז"ש ויגש אליו יהודה מלכות אל הת"ת דהיינו קב"ה דאין מפסיקין בין גאול' לתפלה בשע' שרצה לברא אדם וזהו שרמז באומרו אתא אורייתא קמי' ואמרה קמי' היינו ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ומה הוא הדבר שאני רוצה לדבר אליך הוא שאל יחר אפך בעבדך כלומר זה האדם שאתה רוצה לברוא שיהי' לך לעבד עתיד הוא לארגזא קמך אלמלא לא תאריך רוגזך טב ליה דלא יתברי וזה אני אומר לפי שכי כמוך כפרעה כלומר כמוך כמו כן הפרעונו' כמו שאתה צדיק וישר כך אתה רוצה שהפרעונות שלך יהיו כמוך להצדיק לצדיק ולהרשיע רשע ולזה אם אינך מעביר על מדותיך טב ליה דלא אתברי וכו'. נמצא שהסניגור הטוב על האדם הוא המלכות שהיא התורה ולכן ישראל הם המדברים ואומרים אליה כי אתה דהיינו המלכות בבחינה שכוללת כל התורה מאלף ועד תיו שהיא המ' אות ה' שבשם כנזכר בפ' בראשית דף ט"ו ואומרי' כי אתה אבינו שאלמלא לא היית מלמד סניגוריא עלינו לא היה נשאר לנו שריד.

רבי יצחק ורבי יהודה הוו יתבי וכו'. עבד עלמא תתאה פי' הנבראים שבעולם עשאם דוגמא דעולם העליון דהיינו האצילו' כי באדם התחתון יש נפש ורוח ונשמ' דוגמת מלכות ות"ת ובינ' שבאצילו' כדמפרש לקמן. בגין למהוי דא לקבל דא כדי שיהי' כל דבר ודבר מרכב' למה שלמעל' ממנו ויהי' עלול מעלתו וזהו יקרו וכבודו להיות כל העולמות שוים זה כנגד זה וזה מרכב' לזה שע"י שמשתלשלים הדברים זה כנגד זה נכר' מעלתו יתברך שמהנגלה יבא האד' אל הנעל' ע"ד ומבשרי אחזה אלוה כי יראה שאין בו דבר לבטל' וללא צורך. ברא אדם ת"ת שיהי' שולט על הארץ שהיא המלכות. בגין דאדם עליה בראתי כלומר אם עשיתי ארץ מלכות הוא לפי שאד' שהו' ת"ת עליה בראתי וז"ש דאיהו קיומ' דעלמא כי הוא הוא המקיי' והמעמיד בהשפעתו עלמא שהיא מלכות וזה בהתייחד' כאחד. ואפש' שרצה לפרש מלת עשיתי מלשון חוזק וקיום וז"ש אנכי עשיתי ארץ ודאי בגין דאד' עליה בראתי דאיהו קיומ' דעלמא שהוא הוא המקיימ' והמעמיד'. למהוי כלא בשלימו שיהיה עלמא תתאה כעלמא עילא' ארץ למטה ואדם עליה כאדם העליון היוש' ועומד על הארץ העליונ' מלכות. א"נ עלמא עילא' כעלמ' תתא' שכל עולם האצילות לא נאצל אלא מפני צורך העול' השפל נמצא זה כזה וזה כזה. דא קב"ה לעיל' לעיל' בינה. דאיהו בורא שמים ואתקין ליה וכו' מלת בורא לשון הווה קא דייק שהיל"ל אשר ברא שמי' דמאי דהוה הוה לז"א ואתקין ליה תדיר כלומר כי בורא שייך בבחינ' שמתקן ליה תדיר שמתחד' בכל יום תמיד שפיר קרינן בי' לשון בורא הווה. דא ארעא קדישא צרורא דחיי היינו המלכות שהיא מעולם האצילות שכלו טוב. הארץ דא היא דיהבא נשמה וה"פ דקרא רוקע הארץ וצאצאיה שהם נשמות והמלאכים והארץ הזאת היא הנותנת נשמה לעם עליה.

אמר רבי יצחק כלא איהו לעילא פליג עליה ואמר דנותן נשמה הוא הנוטה השמים שהיא הבינה הוא הנותן נשמה לכל העם עליה דהאי ארץ מלכות והמלכות משמש למעבר וצנור לבד וביאר היאך נפקא נשמה מהבינה להאי ארץ ואמר.

בגין דההוא נהר יסוד שנמשך מלמעל' בסוד חוט השדרה הנמשך מן המוח וע"י ממשיך הבינה הנשמות להאי ארץ וז"ש בגין דההוא נהר וכו'.

ת"ח כד ברא ליה קב"ה וכו' בא להכריח מאי דסליק מיניה דקאמר בגין דההוא נהר וכו' איהו יהיב ועייל נשמתין להאי ארץ וכו' כדמפרש לקמי' ואזיל ת"ח כל אינון דרגין אלין על אלין נפש רוח ונשמ' וגומר ואיהי דקיימא לקבלא נפש מההוא נהר דנגיד ונפיק וכו' ומסיק ויגש אליו יהודה מלכות נגש אל יוסף יסוד לקבל ממנו. אכניש עפריה מד' סטרין והטעם כדי שבכל מקום שימות תהי' הארץ קולטתו: ועבד גרמיה כלומר גיבולו היה במקום המקדש שלמטה. מבי מקדש' לעילא מלכות עכ"ל הרא"ג ז"ל: