אור החמה על ספר הזהר א:שצג

ת"ח מלכותא קדישא לא קביל מלכותא וגומר כלומר אינה משתלמת לשלוט בכל הנמצאות בהשפעתה ולכך ירד יוסף ונכלל בכל האצילות דהיינו וילקט וגומר ואחר שנשתלם רדפה שכינה אחריו כדי להמצא עם האבות כדפי'.

שקיל לכל אורייתא ככל האצילות כדפי'.

מהאי גיסא ומהאי גיסא מטולא גומר הענין ששלום האומות הוא ע"י היות השר העליון אשר להם עולה ושואב שפע מהקדש ואין לך משא למעלה כי אם כניסת השרים או החיצונים פנימה אל הקדש והם נכנסים לשתי עניינים הא' לקבל דין לעשות דין על יש' או לקבל שפע להם למזונם ובכל איזה דרך מאלו הדרכים שיכנסו מטולא איהו כיון שסוף סוף הם נכנסים וכאשר יהי' הדין על האומות הוא פריקת המשא ואם הוא דין על ישראל הוא סבל המשא הקשה הזאת דהיינו כניסת החיצונים וכבר אפשר לתקן לדרך זו אם יבא על שלום האומות סבל המשא ואם יבא על טוב ישראל יהי'. לפריקה:

אלא לאחזאה וגומר הענין שהבינה נוטה שמים ת"ת המתפשט להגיע למלכות ויוסד הארץ הקושר המלכות עם היסוד ועד כאן הוראה על הבינה העושה אלו העניינים ויוצר רוח אדם היינו המלכות שהיא אוצר לכל הנשמות לתתם באדם ורצה להראותם על הבינה והמלכות בנבואה זאת. ודרגא ידיעא היא המלכות.

אלא רזא איהו בתרין סטרין כדמפרש בקרבו בשני פירושים או בקרבו המלכות או בקרבו האדם והם שני סודות כדמפרש ואזיל:

מההוא נהר דנגיד ונפיק אפשר שהוא היסוד המשפיע זרע הנשמות במלכות ואפשר שהוא הבינה והכל עולה לענין א' שנעקרות מהבינה ונמשכות בסוד שפע מהיסוד למלכות והיינו נפקי ופרחי וגומר. והנה בצאתם מהזכר יהיו דקות אין בהם צורה המתגלמת כמציאותה בנקבה ולפי זה המלכות היא יוצר רוח אדם בקרבו וצורתו היינו דיוקן הנשמה שהיא מתגלמת להתעבות מהאצילות אל הבריאה ויצירה לתת אותה באדם למטה והרי סוד א'. הסודהב' בקרבו ממש וגומר כדמפרש ואזיל שהנשמה מתלבשת ברוח ורוח בנפש ונפש בצלם ואותו הצלם מצוייר שיעור המגביל לפעולות הנשמה והרוח והנפש והוא שיעור האדם אחר עומדו על תכונת גופו ודעתו שלימה אמנם בעוד הולד נוצר הצלם מתצמצם ונכנס בטיפה ההיא עד התמתחה והתציירה ואחר התציירה עד צאתה לעולם ואחרי צאתה לעולם עד גדול שעור קומתו השלימה עד כ' שנה וכן עד עומדו על שלמות דעתו במדות הנפשיות והיינו יוצר רוח אדם בקרבו של אדם והנה לפי זה אין יוצר חוזר אל הרוח שהרי הרוח נוצר אלא חוזר אל הגוף המתצייר שהרי הרוח נשלם מלמעלה ומתצמצם בתוכו וזהו או' ואי תימא יוצר מהו וגומר ופירש שאמר יוצר בערך שהרוח מתצמצם בתוך הטיפה ואחר שהוא מתצמצם שם אין כחו מספיק להתפשט ולצייר הגוף ולהוציא אבריו מן הכח ההוא אל הפועל אלא בעזר האל ית' שופע עליו ועל עזר זה הנשפע נא' יוצר כדפי' וז"ש בגין דההוא וגומר:

ת"ח כד ההוא רוחא וגומר כגוונא דאיהו בר נש וגומר הענין שמתפשט הגוף במציאיות רבות עד היותו בן אדם שלם בכל קומתו כן בכל אותם המציאיות יעברו על הרוח המתלבש בתוכו שתחלה יתלבש בטיפת הזרע ומהזרע יתחיל להשתנות ממציאות אל מציאות וכדי לצאת מכח זה לפועל אותה הנשמה דהיינו הצלם באמת ישתלשל כח אלהי שופע שם דרך נשמה ורוח ונפש לצלם עד שיעמוד על שיעור קומתו ובזה יתדבק בשכינה דרך המעלות הנזכרות מעת מציאותו עד סופו והיינו תוספת רוח אלדי השופע ביעקב שנסתלק ממנו ונחשב כמת במה שאין בו תוספת רוח המוסיף תמיד בו והנה הדבקות הזה אשר לאדם עם בוראו בשיעור מציאותו בעת תחלת עבורו מעט וכאשר יגדל יוסיף וכאשר הגיע לשלימות הגדול הוסיף עד היות הדבקות הגדול ליעקב או לשאר האבות ולזה הוא יוצר רוח האדם בקרבו תמיד עד צאתו מן העולם ועל סוד זה הוא ותחי רוח יעקב והיינו אומ' אסתלק מיניה שכינתא וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואי תימא ויוצר רוח אדם מהו וגומר תחלה פי' דמיירי כשהרוח קיימא בקרבו של המלכות ושם אצטיירת כגוונא דאתתא דאתעברת וגומר ובזה אתי שפיר לשון ויוצר לפי' שני דבקרבו קאי אאדם כי כל זמן שגדל הגוף גם הרוח מתפשט בתוכו ומתגדל א"כ היכי שייך מלת ויוצר דאין כאן יצירה חדשה אלא גילוי והתפשטות לבד ותירץ כי גם זה ההתפשטות צריך יצירה ממשי בגין דאצטריך ההוא רוח' חילא דלעילא לאתקנא וביאור הענין הוא כי תחלה נמשך לאדם רוח מבחי' המלכות ואח"כ נתוסף בו רוח מבחי' היסוד וכן עז"ה עד שמקבל רוח ומכל הי"ם דעשיה יצירה בריאה אצילות א"כ יציר' ממש אתקרי דבריאה חדשה הוי וזהו פי' תוספת רוחא דהוה ליה ליעקב קודם דאתאבד יוסף שהיה רוחו גם מצד אצילות ובעת דאתאביד נסתלקה ממנו אותו התוספת גדולה כי שם מקומו באצילות כנודע כד אתגליא בבריא' הנק' אספקלריא דלא נהרא וכמו שכתבנו בפ' וישב קס"ג א' יוסף הוא עלמא דדכור' וגומר הוא יסוד דאצילות וי"ב שבטין הם בבריאה אשר שם שהיא ו"ו כפולה והם י"ב שבטין י"ב בקר דבריאה וכולם דזעיר דבריאה הנק' עלמא נוקבא חיילי דמלכות דאצילות. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ובגין דא כלא כלומר ובג"ד כל מה שנעשה למטה דוגמתו הוא למעלה ת"ח וכו'. ת"ח מלכות' קדיש' לא קביל מלכותא שלימתא הכריח כי כל הדברים הם תלויים למטה ודוגמתם למעלה שכן מדת המלכות לא קנתה שם מלכות שלימה עד דאתחברת באבות ממש שהם אברהם יצחק ויעקב לפי שהם המליכוה בכל העולמות וכמו שהוא בעולם התחתון דוגמתו למעלה במדות עליונות וז"ש. בגין דקב"ה בינה עבד לה למלכות עילאה לאתנהרא מרזא דאבהן דהיינו חג"ת ולכך אצטריכת לאתחבר' באבות תחתונים לאתנהר' מהאבות העליונים. וכד יוסף הצדיק וכו' כלומר וכמו כן אצטריכת לאתחברא ביוסף כמו שהוצרכ' לאתחברא באבהן והטעם דהא שכינתא לא אזלא אלא בתרא דצדיק כי הוא המייחד' והמחבר' עמהם ולכך כדי שתמשך למצרים אתמשך יוסף קודם כדי שתמשך היא אחריו וכלהו שבטין בהדה לעוזרם ולסומכם בגלות ובמאי זכה יוסף לכולי האי דשכינתא אתמשכ' אבתרי' בגין דנטר לי' לברית וכו'. אורייתא קדיש' כולה גרסי' בה"א.

וירא יעקב כי יש שבר וכו'. על ישראל כתיב בקרא. וכד אתגזר. נ"א אתגבר דינא עלייהו כלומר עלייהו דאומות העולם הוא למעבר מיני' ההוא מטולא דאיהו סביל על עונותיהם של ישראל שבשביל עונותיהם משפיע לאומות העולם מה שהי' ראוי להשפיע עליהם והוא מטולא על הקב"ה שלוותן של א"ה. למעבר מיני' ההוא מטולא על הקב"ה וכן האי משא דהכא הוא על רעתן של אומות העולם עכו"ם כדמסקי קראי התם הנה אנכי שם את ירושלים סף רעל לכל העמים סביב וכו' ועל בית יהודה אפקח את עיני וגומר וכל הפסוקים הם על רעתן של א"ה הרי גזרת דינא עלייהו דאומות העולם ושיעור הכתוב משא כבד שהב"ה הי' נושא להשפיע שלוה ושלום לא"ה על ישראל כלומר על עונותיהם של ישראל שהם היו גורמים להם שישבו בשלום עתה רצוני להעבירם ולהשליכ' מעלי ולשפוך עליהם זעמי ותהי' ירושלם סף רעל וכו' והכה כל סוס בתמהון וכו' וז"ש למעבר מיני' ההו' מטולא וכו' וההקש על זה משא מצרים משא צור וכיוצא בהם פירושם המשא שהי' סובל הב"ה בישובם בשלוותן השליכו מעליו ואמר משא כביכו"ל מטולא וכו' כגון משא דומה אלי קורא משעיר משא גי חזיון וגו' כביכול למשא הוא עליו גלות דומה וכו'. ובג"כ משא מהאי גיסא ומהאי גיסא מטולא כלומר בין כשנא' על האומות בין כשנא' על ישראל כלם משמע' מלשון משא כבד אלא האי כדאיתי' והאי כדאיתי' כנז'. כיון דאמר נוטה שמים וגו' קרא קא מפרש ואזיל. אמאי איצטריך וכו' תרתי קא פריך אמאי איצטריך ויוצר רוח אדם בקרבו שהו' פרטי מאחר שהתחיל בדרך כלל ותו וכי לא הוינ' ידעי דאיהו יוצר רוח אדם וכו' כלומר אפילו דהוה שתיק קרא מנוטה שמים וכו' והוה אמר הכי משא דבר ה' על ישראל נאם ה' יוצר רוח אדם בקרבו ג"כ קשה דמאי אתא לאשמועינן כ"ש השתא תרוייהו נוטה שמים וגו' וגם ויוצר רוח אדם וגו'. ובס"י גרסי' הכי נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו וכי לא הוינ' ידעי וכו' ופשוט הוא דלא קשי' לי' אלא חדא מנייהו דהיינו מאי אתא לאשמועינן כנז' אלא לאחזא' דרגא ידיע כלומר להבין להורות באיזו מדה מן המדות הוא ה' זה דקאמר שבכל המדות יש השם הזה וה"ק נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ומי הוא זה שם יהו"ד שעשה כל אלה ואמר הוא אותו שיוצר רוח אדם בקרבו דהיינו מלכות שכן כל נשמתין ורוחין דהאי עלמא בההו' דרגא קיימין ולא בדרגא אחרינ' והשתא טובא אתא לאשמועינן. רש"א וכו' הרשב"י ע"ה הרחיב ביאור הפסוק יותר מת"ק ועוד הוסיף פי' אחר ולכך התחיל הענין מעיקרו ולא כבא אחרי ר' חייא: יאות מה שפירשנו דלא הוה קשיא אמאי פרט אחר שכלל דלאו פרט הוא אלא כלל כי כן יצירת רוח אדם בקרב השכינה הוא להביא' לארץ לגוף האדם והוא מנטיית ומיסודת הארץ כי הרוח מן השמים והגוף מן הארץ ע"ד שאז"ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף א"כ נמצא דלאו דרך פרט הוא אלא ענף אחד מהכלל וג"כ הקושי' הב' לא הוה קשה מידי דאתא קרא לאשמועינן אי זו מהמדות היא שאמר המשא הזה והיא אותה שיוצר רוח האדם שהיא המלכות כנזכר. אבל בקרבו מהו. בתרין סטרין כלומר בשתי פנים הפן הא' דהא מההוא נהר וכו' דמפרש לי' ואזיל והפן הב' הוא ד"א ויוצר רוח אדם בקרבו בקרבו ממש כדמפרש לי' בסמוך. מההוא נהר יסוד. דנגיד היינו סוד המשכת תמצית כל המדות ביסוד ואח"כ נפיק ממנו אל המלכות. ופרחי ע"ש ירידת הנשמות כחץ יעוף. ואתכנישו באתר חד הוא סוד נקודת ציון מקום האסיפ' וקבוץ הנשמות. וההוא דרגא יוצר רוח אדם בקרבו כלומר בקרבו דההוא דרגא. עד דאתצייר כלא הכי גרסינן. בקרבו קיימא עד דאתברי בר נש בעלמא פירוש שאין הנשמה יורדת תכף למטה אחר ירידתה מן היסוד אלא מתעכבת בתוכ' בקרב' עד דיתברי בר נש בעלמא. מ"ט ל"ג ליה. ואי תימא יוצר רוח אדם מהו נ"א ואי תימא יוצר מהו: ה"פ אי הכי כמא דאמרת דפירוש יוצר הוא שכמו שמתפשט הגוף כך מתפשט בו הרוח מאי יוצר שמור' הווה והלא כבר יצרו מתחל' יצירתו וכבר נשלם כשהכניסו בתוך גופו של אדם ולהיל"ל אלא ומותח או מפשט רוח אדם בקרבו מאי יוצר. בגין דההוא רוחא אצטריך חילא דלעילא וכו' כי להיות שבהתפשטו בתוך הגוף אינו מתפשט בו אלא מתוך סייעתא דלעילא א"כ שפיר קאמר ויוצר שבכל יום ויום יוצר הוא רוח האדם בקרבו באותו סיוע דקא מסייע ליה וזהו נמי דמסיק במלתי' ויהיב ליה סיועא בבר נש.

ת"ח כד ההוא רוחא וכו' אתא לפרושי דלאו כל אפייא שוים בסיוע הזה אלא כפי התיקון שמתתקן האדם למטה מוסיפין לו רוח יתירה ומנדע לאתתקנא עד הלום. א"נ אתא לתרוצי יוצר שהוא לשון הווה באופן אחר שמאחר שכפי מעשיו של אדם כך מסייעין אותו נמצא שיציר' חדשה יוצר הב"ה שבכל יום שזה מתקן מעשיו כך מוסיפין לו סיוע א"כ שפיר קאמר יוצר בלשון הווה. כד ההוא רוחא איצטרך סיוע לפי שהסיוע האמיתי הוא אחר שגדל כמו אחר י"ג שנה שאז בידו להטות עצמו לדרך הטוב' או להפך ואז מסייעין אותו כפי הטייתו אבל הסיוע שמסייעין אותו קודם אינו קרוי סיוע כ"כ וזהו שדקדק באומר' כד ההוא רוחא איצטריך סיועא כגונא דההוא בר נש כלומר בזמן שכבר הוא נקרא אדם ונכר לכל אי זה דרך הוא בוחר לעצמו. ע"כ מצאתי וחסר מן ההעתק עד דף ר"א ע"ב עכ"ל הרא"ג ז"ל: