אור החמה על ספר הזהר א:לט

נקודה קדמאה חכמה לית ליה שיעורא שאין השגה בחכמתו ית' שהוא וחכמתו א' ושם אין מקום שאלה כלל:

זכיכו זכות האור:

ודקיקו דקות העילוי:

ונקיו מתפיסת החיצונים שיש להם תפיסה בגבורה:

היכלא בינה ותחלה היא פשיטות לבד ואח"כ היא נעשית היכל לה:

נהירו דלא ידיע היא שאלה אבל לא ידיע מפני שהוא ובינתו א' ואמנם כאשר תתלבש החכמה בה אז היא ג"כ באין שיעור וז"ש היכלא דא דאיהו לבושא וגו' דלית ליה שיעורא ואז אפי' בשאלה לא קיימא:

ועכ"ד וגו' מפני שהנקודה טמיר וגניז בה שהיא היכל לה:

אור קדמאה חסד:

איהו בר נש. שהוא עולם קטן ובו כל הנמצאות בכלל מנקודה ראשונה עד סוף כל המדרגות ולכך בו תלוי הכל בסוד נשמה רוח נפש יצה"ר יצה"ט גוף.

וכולא איהו תקונ' דעלמ' פי' כל מה שנבראו בקליפו' הם לצורך העול' ועלמא הכי איהו פי' מציאו' העול' הזה הוא ממש כדמיון האדם כדמיון הדברים הרוחניים ששלשה מינים הם עול"ם שנ"ה נפ"ש כנז' בס"י: או ירצה דקשיא ליה את אמרת דכולא תיקונ' דעלמ' והרי הב"ה לא ברא תחלה קליפות אלו אלא שנמצאו מצד מיעוט הלבנה וכיוצא ולז"א ועלמא הכי איהו פי' כפי שינוי העניינים כן הוצרך אליו כי קודם הות סיהרא כשמשא וגו' לרוב האור לא הוצרך למסך מבדיל כ"כ לכך הקליפות היו מועטות אמנם כאשר נתמעטה הירח ונתמעט אורה והיה אפשר להשיגה אתברון קליפין עתה מחדש על קליפין שהיו קודם כדי לגנוז המוח יותר שלא יושג אלא כפי הראוי וכולא תיקונא דמוחא:

וע"ד יהי מארת חסר וגו' כי כאשר היה אורה רב הית' אורה מסולקת ואינה מאירה למטה לרוב בהיקותה ומפני סילוקה לא הוצרך לקליפות אמנם נתמעטה אורה כדי שאפי' אם יחטא אדם יהנה מאורה וא"כ היינו להאיר על הארץ וא"כ הוצרך אל לבושין כיון שהוא להאיר למטה כנז':

ויעש אלי"ם וגו' רבוייא ותיקונ' דכלא היינו אצילות ת"ת ומ' יחד מבינה והיינו ויעש לשון תקון וגידול אורם מבינה הנק' אלי"ם והיו שניהם שוים ביניקתו שעליו אמרו אי אפשר לשני מלכים וגו' ועל מציאות זה אמר רבויא ותקונא דכלא:

בקדמיתא בחבורא חדא שהיו הת"ת ומ' מיוחדים יחד שניהם פועלים יחד פעולה א' והיינו ב' המאורו' הגדולים ופי' שייחודם היה בחבורא חדא רזא דשמא שלים כחדא והיינו ששם בן ד' לבדו שהוא הת"ת סוד הרחמים אינו שם שלם ושם אלי"ם לבדו שהוא המ' סוד הדין אינו שלם מפני שכל א' הוא חצי ההנהגה ושניהם יחד הוא שם שלם והנהגה שלימה שתוכל לפעול דין ורחמים והנה שתי שמות אלו שהם יהו"ד ואלי"ם מורה על ת"ת ומ' אבל הם שתי שמות אמנם רזא דשמא שלים כחדא היינו סוד יהו"ד בנקודת אלי"ם דהיינו שם אחד שכולל שתים ועדיין אין שם זה מורה על אחדותם בעצם שהרי הוא א' במבטא ואחר במכתב אמנם שם אהיה שבבינה מורה בעצם על אחדותם ומציאותם יחד וז"ש ודא אהי"ה ושם זה יורה על שניהם כדפי' בפ' אחרי מות בבינה הא אנא קאים למהוי וגו' והיינו מציאותם בבינה.

הגדולים דאתרביאו בשמא וגו' והיינו מציאות בכתר והענין כי מצד הת"ת האותיות אבג"ד ומצד המ' האותיות תשר"ק וגו' ומצד ייחודם יחד הוא א"ת ב"ש סליק ונחית והיינו סוד מצפץ בא"ת ב"ש יהו"ד:

אלין אתרביאו וסלקין לעילא כנז' שעולים ונשרשים בכתר להמשיך משם אור ושפע לעולם כדמסיק ונתן טעם אל היותם מושרשים שם יחד בגין דאינון עילאין מרזא עילאה ואח"כ חוזרים להשתרש שם וז"ש וסלקי' לתועלתא דעלמא וגו' הענין כי בעלותם עתה אחר התפשטות התחתונים הם מראים שם הדברים אחר היותם ומזונם ושפעם נתן להם מלמעלה והיינו לתועלתא דעלמא לאתקיימא בהו עלמין:

כגווגא דא שני המאורות וגו' דקדק כי אין בכתר מציאות מעוטם כלל דהיינו שאינם גדולים אלא בהיותם שני המאורות יחד אז הם גדולים שפי' מושרשים בכתר וז"ש כגוונא דא שני המאורות פי' בהיותם בבחינה זו יחד שני המאורות הגדולים תרוייהו כחדא סליקו להשתרש בכתר ברבויא חד מציאות מיוחד אמנם אחר הפרדם אין מציאות זה משתרש שם ח"ו שאין מיעוט וחסרון למעלה:

ולא אתיישבת וגו' שקטרג' כדמפרש ואזיל:

אכסיף מקמי שעם היות שאמרנו שהיו גדולים כבר פי' שהכוונה מושרשים בכתר אמנם לעולם הת"ת זכר ואורו גדול:

דא [לפנינו הגי' דא אכסיף מקמי דא] סיהרא אמרת וגו' תרעה תרביץ ת' של הנקבה כעוטיה עוטה עצמה מבושת:

למהוי רישא לתתא על כל החיילי' התחתונים למטה שהיא ראש על כל עולם הנפרדים:

לית לה נהורא בר משמשא שאז היתה מקבלת אורה בשוה כל א' חלקו מהבינה וזו מעלה גדולה שהיתה מאירה מעצם הבינה ואין האור יורד לה מדרגה אחר מדרגה כמו שהוא עתה שהת"ת יונק ואח"כ משפיעה וז"ש דהא בקדמית' כחדא יתבי בשיקולה אל מציאות קבלת אורם לבתר אזעירת גרמה ומיעוטה הוא בהיות' מנהלת התחתונים למטה וז"ש בכל אינון דרגין דילה ועם היות שהיא רישא עלייהו ונראה שזה ממשלה לה ויכולת זה אינו מפני דהא לית איתתא ברבויא אף אם יהיה לה ממשלה. בר בבעלה כחדא שאף אם המזון הוא נשפע לה מבעלה עכ"ז כיון שאינו כחדא אין לה מעלה ומיעוט הוא לה: והיינו דאהדר קרא ואמר את המאור הגדול שהוא יהו"ד. ואת המאור הקטן אלי"ם סוף כל דרגין ואין זה אלי"ם שבבינה:

וא"ת כיון שהיא נבדלת ממנו גם לו חסרון שאינו אד"ם שלם אלא עמה ולא הי' ראוי שיאמר את המאור הגדול לז"א בקדמיתא אתרשים איהי לעילא במציאות דק באתוון דשמא קדישא ממש בד' אותיות שהם יהו"ד ה' אחרונה רמז לה ובתר אזעירת גרמה היא לבדה נתמעטה לאתקרי בשמא שם חדש אמנם מציאות ה' נשאר בשם בן ד' שבת"ת כדי שלעולם יקרא גדול בענין שהמיעוט לה ולא לו:

ועכ"ד סלקא בכל סטרין הם אותיות יה"ו והיינו שהיא מתייחדת בשלשתם בכל עת עלייתה בסוד שמאלו תחת לראשי ה' וימינו תחבקני י' ואח"כ ו' מתייחד עמה והרי היא בכל סטרין וכאשר הייחוד בין הת"ת ומ' אף החיילין דהיינו המרכבו' והמלאכים מתייחדין אלו עם אלו וז"ש אתפשטו דרגין מסטר' דא ת"ת ומסטר' דא מ' והיינו סוד וקרא זה אל זה דמתרגמינן ומקבלין דין מן דין ואמרין:

דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא ת"ת איקרון מטטרו"ן [נ' דצ"ל בהיפך מט"ט איחרון כו'] ממשלת היום מצד מדת היום:

דרגין דאתפשטו מסטר' דלתת' שהיא מ' סנדלפון איקרון ממשלת הלילה שהם מצד מדת לילה:

שאר חיילין ומשריין שהם משתלשלות מאלו עד כמה רבבות מדרגות:

וכולהו תליין וגו' כלו' שהם מושכים שפע בכח התעוררותם מהיסוד להשפיע למ' וז"ש כולהו תליין שם ברקיע השמים שהוא יסוד הנקרא חי העולמים שהוא משפיע שפע וחיות לכל העולמים אשר למטה ממנו. להאיר על הארץ היא המ':

מלכותא דדוד קרא למ' כן מפני שדוד ד' לאבות והיינו היום יום ד' מ' ואין ענין. זה מוכרח אלא מסדר האבות עם דוד במרכבה והיינו דמסיק ודא רגלא רביעאה והכריח עוד מאות יום [נ' דצ"ל מאותיות] שם יהו"ד שהמ' רביעית בסוד חגת"ם וז"ש אתתקנו אתוון ואתיישבו על דוכתייהו:

יום שתיתאה הוא יסוד בסדר אחר דהיינו תיקונא דאדם כדקא יאות תרין דרועין חסד גבורה תרין שוקין נצח הוד גוף וברית יסוד היינו תיקונא דדיוקנא דאדם כדקא יאות ותקון עליון תלוי בתיקון אדם תחתון שהכל ענין א':

לא אתיישב בדוכתי' כדכתי' וכל שיח השדה וגו' ואדם אין בעוד שתקונא דאדם אין אין ייחוד למעלה:

כורסייא עילאה ו' קצוות שהם ו' מעלו' לכסא דהיינו מרכבה העליונה לבינה ורוכב על הבינה חכמה וכורסיי' תתאה למטה בו' קצוותיה והרוכב ת"ת:

ועלמין כולהו אתיישבו שהם בינה ומ' שגם בבחינת עצמן נתקנו. ואפשר דעלמין אהדר למציאות העולמות הנבראים שלא היו על תיקונם עד שנברא אדם כנודע. וענין דוכתא הנאמר בדברים הרוחניים אין הכוונה מקום ממש ח"ו אלא בחינת מצבם באורם ובמעלת דקותם והשגתם וזה להם למקום:

מן יומא שתיתאה פי' מאז ועד עתה לשלול ה' יומין הקודמין:

אתוון הם סוד הספירות המתפשטות מבינה שאות' הענפי' נרמזי' בכ"ב אותיות ואפשר דארבע אותיו' השם קאמ' שהם הספי' המתפשטות מבינה מהרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב. הגדולי' בקדמיתא בחבורא חדא. ע' במה שפי' בפ' פנחס דף רמ"ז ע"ב וע"ש היטב. עכ"ל. וע' בס' אור הגנוז בס"ד: