אור החמה על ספר הזהר א:שעט

דהא ר' חייא כד אתא מהתם וגו' תורת חוצה לארץ מלובשת בקליפות וחיצונים ואינה מאירה. תורה א"י היא פשוטה מלבושי שק ולכך היתה מאירה התורה בו ולעולם מסק בה לשמה אלא שלשמה דחוצה לארץ אינה מצלחת ואינה מאירה ואינה מחלקת בין לשמה לשלא לשמה לכך לא הי' מכיר בין אלו לאלו אמנם כשעלה לא"י והכיר מעלתה הכיר בין אלו לאלו כדמפרש ואזיל.

והוה צלי עם היות שהבחירה ביד האדם עכ"ז סיועא איכא כעין יהושע יה יושיעך וגו' וכן צלי על ההוא דלא וגו' מפני שמתוך שלא לשמה בא לשמה ולכך תפלה מועילה.

ואנפוי מריקין פחות משלא לשמה שהיה מהרהר בהרהורים רעים והנשמה מסתלקת מן הגוף ואינ' מתיישבת מפני ההרהורים ההם ואינה מאירה בתורה ולזה אמר עד דאתיישב רוחיה וגו'.

הרהורין בישין אתיין לגביה כח סמאל הם ששולט על המחשבה והם כח המחשבה הטמאה החיצונית ספירה טמא' מצד החכמה החיצונית. לכך בהתדבקו בתור' מושך כח החיים ומיד מסתלק הרע:

ור' אלעזר מוסיף אפילו יצה"ר דעבירה ממש יש כח בתורה למונעו וכדמפרש ואזיל. דכתיב כי נר מצוה ותורה אור היינו עסק תורה ומצות עשה ודרך חיים תוכחת מוסר היינו עסק תור' ומצות לא תעשה. לשמרך מאשת רע היינו יצה"ר המטע' ומפתה בני אדם. מחלקת לשון נכריה היינו המשטנת למעל' על עונות בני אדם ולהכי קאמר תרתי קיימא תדיר קמי קב"ה וגו' וקיימא תדיר לתתא לאסטאה וגו'. וא"ת מה תועלת הרשעה הזאת להטעות למטה ואח"כ להשטין למעלה לז"א בגין דיתייהיבו ברשותיה וגו' וממש כל כוונתו לכלותם ומתחלה על זה מחזר.

וכן קיימא עלייהו וגו' מכאן ראי' לעצת התור' דומיא דעצת השופר וגו' ומפני שהוא יום הדין לפני הב"ה ממש לא יספיק להשתדל בתור' אלא לתקן בשופר ובשעיר.

ת"ח מה כתיב וגו' טעם מספיק לסגולת התור' להציל מיד הרשעה ואמר כי התור' דרכי' דרכי נועם הדרכי' המתגלים באים אל * אצ"ל מן הנועם. הנועם דהיינו במלכות ששם מתגלה הנועם וכל נתיבותי' אפי' שהם נעלמים באים אל היסוד שהוא שלום והעוסק בה בא אל הנועם או אל השלום והחיצונית כתיב בה רגליה אצ"ל דרכיה אלא אפי' רגליה הם יורדות מות למטה אל מקום המית' שאול צעדיה יתמוכו א"כ דא בהפוכא מן דא זה לעלות למעל' וזה לרדת למטה וכ"ש ישראל שהם קשורים ממציאותם סתם עם הב"ה וז"ש זכאה חולקהון דישראל דאינון מתדבקין א"כ מטבעם הם מרוחקים מן החיצונים ודבקים בו ונוסף על זה ויהיב לון עיטא וגו' והנה דרכי הטומא' שאדם מטמא עצמו רבים מאד אלא שהב"ה יהיב לון עיטא לאשתזבא מכל סטרין אחרנין דעלמא כמה מינים הם המטמאים לאדם ומפני זה הרבה הב"ה ליש' הפרשות בתורה מכל הטמא ומכל המציאות מפני שלא יתערב קדש בטמא כלל וז"ש בגין דאינון עמא קדישא וגו' וע"ד יהיב לון עיטא בכולא ירצה בכל מיני אזהרה. מה כתיב ויהי כדברה אל יוסף ירצה דלטורא דילה לעילא והיינו במה שפי' לעיל דקיימא לתתא וקיימא לעילא א"כ כעין פירוש דבריו כדברה אל יוסף להטותו אל דרך רעה כך פירוש דבריו כדברה אל יוסף להסטין אל התחתונים. מדברת אל הב"ה. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ואחסין ההוא עלמא עילאה כד אתעסק בר נש לשמה שמלת לשמ' ר"ל לשם ה' דהיינו לחברא קב"ה ושכינתי' שמכוון לחבר שתי עולמות יחד עלמא דדכורא ועלמא דנוקבא ולהכי אחסין עלמא עילא' וז"ש בסמוך מאן דאזיל לימינא דאורייתא דהיינו שעוסק בה לשמ'. בשמאל' עושר וכבוד אע"ג דלא אתעסק לשמ' סוף סוף עוסק בתורה הוא שהוא מלכות * אצ"ל ת"ת. ומצו' שהיא מ' קא עביד ג"כ להכי זכי בעותרא ויקרא שנותנת לו עושר וכבוד ונכסים. לאתעטרא על כלא שלכך אמרו ותלמוד תור' כנגד כלם שעול' שכר' על כולם כנז' בפ' תרומה דף קס"ו. דכתרא דאורייתא בההוא עלמא כלומר שאין לתמוה על בני תור' שהולכים ודלים בעה"ז דיקרא דאורייתא הוא בההוא עלמא וכו'. קרא באורייתא י"ס דגרסי חדש באורייתא. ואנפוי מריקן כי כן סימן לעביר' הדרוקן וכנז' בפ' בלק קצ"ג. ואמשיך לביה גרסי' עד דאתיישב רוחי' בגויה. פי' כיון שעלו ההרהורים הרעים על שכלו ששם משכן הנפש היתה מתבלבלת ורוצה לצאת והאלהי הזה כשראה הסימן ההוא שהוא סימן לעביר' דבר על לבו עד שהלכו ונעקרו ממנו כל אותם ההרהורים ובזה אתיישב רוחי' בגוי'. א"ר אלעזר וכו' הגם שלא הוסיף כלום על דברי ר' יוסי עכ"ז לפי שרצה להרחיב הדרוש ולומר ת"ח הא תנינן וכו' לזה חזר והתחיל. א"נ אפשר לומר שחדש על ר' יוסי שר' יוסי אמר כד חמי בר נש הרהורין בלבד דהיינו שלוחי היצה"ר יתעסק באורייתא אבל כשיבא היצה"ר בעצמו שהכביד עליו חולי הפתוי לא סגי בהכי דהיינו שיתעסק בתורה כי לא יבריחם ממנו בכך אלא יברח לשוק או יזכור לו יום המית'. ואתא ר' אלעזר ואמר כי התור' יש לה סגול' שאפי' היצה"ר בעצמו ובגופו כד אתי למפתי ליה יעסוק בתור' ויתפרש מיני' כי כחה גדול. לשמרך מאשת רע מחלקת וגו' הכי גרסי' והכי הוא בקרא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון ת"ח מה כתיב אורך ימים בימינה וגו' קפ"ד: