אור החמה על ספר הזהר א:שסח

כגוונא דא מסטרא דיצחק נפקו תרין בנין וגו' הענין כי יצחק הוא מ"ה הקשה וממנו יצא יעקב ועשו ויעקב לקח ברוך ועשו ארור ולכן עשו דר בארצות הטומאה הארורה הוא הר שעיר והמדברות ונק' איש שדה והוא השדה שנאמר עליו כי בשדה מצאה והוא שדה הטומאה הארורה נוקבא טמאה הנק' שדה כנודע כי לעולם שדה היא העשירית ולהיות זה אמת סמך לזה ענין הנטיל' שיש בה ענין הנז' כ' בלילה אחרי צאת הנשמה מהגוף אז שורה הקליפה כנודע כי לכך יש' מטמאין במותם לפי שבחייהם אין הטומאה שורה עם הנשמה אמנם אחרי צאת הנשמה אז מטמאה האדם כי הם צרות זו לזו וזהו סוד טיפת חרב המלאך המות כי היא סוד טיפת טומאה אשר בורחת הנשמה מאתה ואז מת כאשר נבאר במקומו ב"ה:

והנה השינה א' מס' במיתה ולכך כשהאדם ישן שורה עליו קצת טומאה ולכך כשנעור אז הטומאה סרה מעליו אמנם נשארה בידיו אחרי שכבר היתה לה אחיזה קצת בגוף ומה שנשארה בידים הוא להיותם קצוות וזה יובן בסוד אברהם ויצחק הולידו עשו וישמעאל אמנם יעקב מטתו שלימה וזה בסוד סביב רשעים יתהלכון ואין להם אחיזה רק בצדדין אך לא בגוף. ולכך צריכין טהרה להסיר הטומאה ההיא ולהיות כי אין הסרת הטומאה רק ע"י המים לכך נוטלים לידים בשחרית וצריך ב' כלים השופך מים נק' קדוש כי בהשפיעו אליו מימי החסד ולא נהגה עמו ברוגז רק במי החסד אז בורחת רוגז הארורה ונופלים המים לכלי אחר הנק' ארור ושם חונים הקליפות ואו' ובג"כ לא יטול אלא מן ידא דאדכי בקדמיתא הענין הוא כי בהיות שני אנשים אין רשאי הא' ליטול ידיו ע"י האחר אם לא נתקדש תחלה אמנם כשאין זולתו אז יטול על ידיו ממש מכלי טהור על כלי טמא. ואפשר לתת לזה טעם נכון והוא כי מצינו כי צריך ג"פ לשפוך מים על ידיו והנה כפי הנראה היה די בפעם א' אמנם להיות כי ידו טמאה לכן צריך ליטול מים כמה פעמים עד שנמצא כי בעת שרוחץ ידו האחת אז הוסר קצת הטומאה מידיו וחוזר באותה היד ליטול לאחרת ויוצא קצת טומאה וכן עושה עד שיוסר לגמרי ולכן שמעתי כי הובא ברעיא מהימנא מכתיבת יד כי צריך לערות מים ביד ימין פ"א ואח"כ ביד שמאל פעם אחרת ואח"כ בימין פ"א ואח"כ בשמאל פעם אחרת כה יעשה ג"פ כסדר א' בימין וא' בשמאל ואומ' שכתוב שם הטעם כי כשעושה הדבר בסירוגין אז הולך לו הטומאה כי הולך מיד ליד ולכן בורח כיון שדוחין אותו לסירוגין מזה לזה וזה הולך כפי שיטת מה שפירשתי. האמנם אם נוטל ממי שלא נטל ידיו נמצא כי בכל הפעמים ששופך מים על ידיו לעולם נותן המים הוא טמא אבל כאן כשחוזר ליטול שמאלו ואח"כ חוזר ליטול ימינו הנה שני ידיו טהורין קצת ובהשלם הג"פ אז נטהר מכל וכל אמנם כד נטיל מן ידא אחרא על ידיו הנה נתוסף טומאה על טומאתו כנזכר ולא סגי במה שיטול ידיו זו בזו כי טומאת חבירו שרתה עליו ג"כ וז"א בפ' בראשית דף נ"ג סוף ע"ב בגין דאמשיך עליה וגו' ולכן צריך אם ירצה ליטול על ידי אחר צריך שאותו האחר יהיה טהור וזה נכון ומוכרח. אמנם בצד מה זה א"א ליעשות בבקר כי הכל טמאים. ולכן נלע"ד שאין הענין אלא טעם ב' כלים א' טהור והוא השכינה וא' טמא ההוא זוהמא ובגין כך לא יטול אלא מחד כלי טהור לאפוקי שלא יכניס ידיו תוך הכלי וירחץ בתוכו רק ישפוך מכלי אל כלי והראיה לזה מה שחזר ובגין כך בעי חד כלי לעילא וגו' נר' שהכל דבר א' ודי בזה למשכילים. וזה תבין מדף קצ"ח האומר הנז' ותכף אומר ויטול תחלה ימינא משמאלא נראה כי הוא בעצמו הנוטל. ועיין לקמן בדף קצ"ח ע"ב בפ' מקץ כי שם ביארנו פי' נאה בזה: ואו' ואינון יומין אינון יומין ודאי וגו' ר"ל כי ימי העה"ז הם כל סבוב הגלגל יקרא יום א' נמצא כי אינו דבר ממשי והווה רק אחרי סבוב הגלגל עבר יום אחד בלתי שום רושם וקיום והעמדה אמנם אותן יומין עלאין הם סוד ג"ע העליון שהם ז' היכלי הקדושה שבהם ז' יומין עלאין מחסד עד מ' הם יומין קיימין ונצחיים לעד. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

והרמ"ק זלה"ה כתב. בגין כך חד כלי לעילא וחד כלי לתתא דא קדישא ודא מסאבא. נראה דהיינו כלי טהור המלכות מלמעלה ובה מים טהורים בכלי חרש. ודא מסאבא הם החיצונים מלמטה והידים הם עשר אצבעות והם מדרגות העשיה שהידים הם עסקניות ועושות ולכן בהם מגיע הטומאה כנודע שהטומאה שורה בכל התמונה ומסתלקת ע"י הנשמה ואינה נדבקת אלא בקצוות האלו שהם המדרגות האחרונות ולזה מטיל מים מהכלי העליון ומעביר כח הטומאה ומשליכה למקומה לכלי התחתון כנודע ולזה המים הם ממש סוד המים העליונים המעבירים כח הטומאה והפגם ונתן להם חלקם להעביר צואתם מן הקדש ולכך רוח הטומאה דבקה בהם והיינו ממש כענין וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':

ר' יהודה פתח ואמר תורת ה' תמימה וגומר מאן דנטיל מילי דאורייתא וגומר הנה על התורה הוא קיום העולם וכיון שבטלה מצדו החריב העולם אלא שמתקיים על תורת אחרים. ומצד עצמן יש לבני אדם לעסוק בתורה ג"כ דכל מאן וגומר מפני שהת"ת אוחז במלכות עולם הזה ואוחז בבינה עולם הבא ומושך לעצמו חיים משתי מדות אלו ע"י התורה ת"ת עץ החיים:

ולא ישתדל בה לשמה וגומר מפני שיש משתדל בה לקנתר שזה טוב ממנו הנפל אלא שמשתדל בה להקרא חכם ולשם עושר וכבוד שאז אינו כדקא יאות. עכ"ז כיון שכוונתו לשכר העולם הזה זכי לאגר טוב בהאי עלמא מעולם לא יזכה אלא לנפש ויהיה לו שכר טוב בעולם הנפשות לבד וגם ינצל מדינה של גיהנם שהיא חלק הנפש:

תמן איהו רחצנו וגו' ירצה שהאדם נאחז בהם ע"י בטחונו שהוא בוטח בקונו הפועל ע"י ספירות אלו וכיון שהוא פועל ע"י בטחון זה מושך לעצמו משם הכח והבטחון וז"ש דאתרחץ בר נש בהאי עלמא וגו': הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' דא אתרי' באתר דמדבר' ה"ג וכלא כגונא דאצטריך כלו' הכי אצטריך שהקדושה בישוב והקליפה במדבר חרב ושמם שלא יחריב העולם. א"נ שאין לומר למה נבראת הקליפה לז"א וכלא כגונא דאצטריך כי הכל צריך לעולם לייסר החטאים בנפשותם שהאלהים עשה שייראו מלפניו.

רבי שמעון פתח ואמר ארחץ בנקיון וגו' אגב דנקט לעיל דא ברוך ודא ארור נקט נמי הא דאתמר בי' דא ברוך ודא ארור דא טהור ודא טמא כדמסיק. דידוי דבר נש אשתאר בהו זוהמא הן מצד עשו וישמעאל האחוזים ביד ימין וביד שמאל וכן מצד הצפרנים שבהם אחוזה זוהמת הידים. לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא כמשחז"ל א"ר פלו' מימי לא נטלתי אלא ממי שנטל ידיו תחלה.

רבי יהודה פתח תורת ה' וגו' מאן דבטיל מילי דאורייתא כאלו חריב עלמא שלים י"ס דל"ג לי' וכן נראי' דברים בלתי מקושרים וא"נ גרסינן לי' הכונה לפרש הפסוק דתפיס בי' תורת ה' תמימה משיבת נפש כי התורה משיבת הנפש והחיות לעולם שהעוסק בה מקיים העולם ומעמידו שנמצא שמשיב נפשו של עולם אליו אבל מי שמבטלה כאלו חריב עלמא שבלתי התורה חקות שמים וארץ לא שמתי. א"נ אם נאמר דפירושא דקרא הוא מאי דקאמר לקמי' מאן דאשתדל באורייתא להוו לי' חיין בעלמא דין ובעלמא דאתי כמו שנבאר נאמר שהם שני פירושים חד מאי דאמרן וחד מאן דאשתדל וכו' כמו שנבאר. להוו לי' חיין בעלמא דין ובעלמא דאתי היינו פי' הפסוק דתורת ה' משיבת נפש כלומר התור' התמימה שעסק בה בעה"ז גורמת שיהיו לו חיין ושתשוב נפשו אליו לעה"ב דהיינו בזמן התחי'. ולא דיינין לי' גרסי' ואינון יומין אינון יומין ודאין ה"ג והענין כי הגם שמי שעסק בתורה נפטר בקצרות שנים ותקשי קרא דכתיב אורך ימים בימינ' לא תקשי מידי כי אותם הימים הם של העה"ב שנקראו ימים באמ' ובודאי כי הימים של העוה"ז הם כצל עובר כלים באפס תקוה ועל אותם הימים אמר קרא אורך ימים בימינה וכו'. תמן איהו רוחצנו וכו' כיוון במה שאמרנו שלא יאמר אדם אחר שעסק בתורה נאמר עליו אורך ימים בימינ' אהי' בטוח שלא אמות כי אין זה בטחון אמיתי כי האריכות ימים תמן בההו' עלמא הוא וז"ש תמן איהו רוחצנו דקדוש' דלעיל' וכו' ובודאי יהי' בטוח בהאי עלמ' באם יעסוק באוריית' לאתתקפ' בההו' עלמא עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון ארך ימים וגו' ק"ץ.