אור החמה על ספר הזהר א:שסו

דאלמלא אינון אהפכו ליה בגוונא אחרא וגו'. אמר כי יוסף הכניס עצמו בסכנ' להפך חלומו הטוב לרע כי החלומות הולכין אחר הפה ואמר לאחיו השונאין אותו שמעו נא החלום וגו' ואלמלא הם פתרוהו לרעה הי' מתקיים כפי פתרונם אלא זכותו היא שעמד' שפתחו פיהם לטובה ואמרו המלוך תמלוך עלינו ונתקיים כפי פתרונם ואז בראותם שיצא מפיהם הפתרון שלא כרצונם ומוכרח להתקיים על זה ויוסיפו עוד שנא אותו כי החלום מוכרח עתה להתקיים.

ר' חייא ור' יוסי וגו' שאלו ממנו כי תנינן כל החלום בלתי פתרון דומה לאגרת ששולח האדם לחבירו ולא נקראת ואנו מסופקים בהבנת דברים אלו כי יש כאן ב' פי' או שנאמר שכמו כשהאדם שולח כתב לחבירו להודיעו כי פלוני יבא לביתו או איזה ענין וכאשר לא קרא את הכתב לא ידע מה שכתוב בתוכה אמנם אותו הענין שרצה להודיעו נתקיים רק שזה לא ידעו מחמת שלא קרא את הכתב. או אפשר שדומה למי ששלח כתב אזהרה לחבירו לומר עשה סחורה פלונית ותצליח וכיון שלא פתח הכתב ולא קראו לא ידע להזהיר ולא נתקיים מאמר הכתב. ותירץ כי כיון שאין החלום רק בכח עליון שרוצים להודיעו אותו ענין העתיד א"כ החלום אינו בטל כי הוא תלוי בכח עליון אמנם הוא שלא ידע להזהר אך החלום בהכרח מתקיים כי הוא גזרה עליונית ובפרט במה שידענו מדרגות החלום היכן היא שהוא בהיכל הזוהר כנז' פ' פקודי דף רמ"ז סוף ע"ב. ואמר יתר על זה כי אין שום דבר הווה בעולם עד שמכריזין אותו למעלה ומשם מתפשט אל הנביאים בזמן שיש נביאים ואם לאו לחכמים ואם לאו בחלום ואם לאו עוף השמים יוליך את הקול. והובא זה כאן למה שקדם לעיל מענין הפתרון וגם כי אם אחי יוסף היו מכוונים לפתור החלום באופן אחר לא היה החלום מתקיים אמנם השי"ת אנה בפיהם שיאמרו הפתרון המלוך תמלוך וגו' ולזה סמך שאלה זו שהיא מענין ההוא:

וילכו אחיו וגו' הק' ב' קושיות א' ריבוי הא"ת ועוד היותו נקוד ותירץ כי להיותן עשרה שרתה עליהם שכינה והנה ריבוי האת הוא לרבות השכינה וענין נקוד הוא להורות שלהיותם עשרה שרתה עליהם שכינ' כי הנקודה מספרה עשר' ואין לתמו' אם יש ב' נקודות כי שם נקודה חדא היא ועוד כי ב' נקודות לב' אותיות וא"כ אין בכל אות רק נקוד' אחת. וז"א מאי את נקוד ר"ל ב' שאלות הן א' מאי את כי לרעות צאן מבעי ליה ועוד היותו נקוד. ולקושיא ראשונה שהיא רבוי האת אמר לאסגאה שכינתא. ולהיותן עשרה נקוד מעילא. ולרמוז כי שכינה היתה בעצתם לסבב גלות מצרים. ובזה תבין מה שהאריך לשון להביא איך אינן אלא עשרה כאומרו

בגין דאינון היו עשרה וע"ד נקוד וגו' וההכרח הוא כי לא מצינו שנשאר בבית רק יוסף ובנימן בני רחל כי הנה יוסף אח"כ הלך לראותם ובנימן היה קטן כמ"ש והקטן היום את אבינו נמצא כי אלו להיותן בני אם א' לא נמצאו באותה עצה רק העשר' לבדם כי בהכרח שנשאר בנימן לשמש את אביו אחרי הליכת יוסף ובזה האמור נתבאר תירוץ קושיא א' שהיא איך השכינה לא גלתה הענין ליעקב אמנם להיות שהיו עשרה והטילו חרם והשכינה שרויה ביניהם לכן לא גלתה הענין וזה אמרינן ועד דאתגליא מלה דיוסף וגו'.

ואי תימא דשכינתא וגומר הוקשה לו כי הנה איך אמר דריבוי האת מרבה השכינה כי איך תשרה השכינה על עון גדול ההוא לז"א כי ודאי שרתה עליהם כי צדיקים גמורים הם וכולם נק' שבטי י"ה כנז' ששם עלו שבטים שבטי יה והם קיום כל העולמות אמנם הטעם נתבאר לקמן כי השי"ת סבב סבה זו לגלות מצרים כנזכר לקמן. והואיל ואתא לידיה רצה לבאר פסוק ההוא עם המזמור כדי להורות גודל מעלת השבטים וביאר פסוק שמחתי וגו' הנר' ק' לכאורה כי מי זה יתהלל באו' כי ישמח בעליית האנשים לב"ה ולמה לא ישמח במצוה גדולה כזאת אמנם הכוונה כי עם היות שהי' בנין המקדש סבה אל מיתת דוד כי לא בימיו עתיד ליבנות וא"כ בהתפלל העם שיבנה בית המקדש בזה תלוי מיתתו וא"כ הי' לקחה דאגה בעת ראותו מתפללים על בנין המקדש לז"א כי אדרבה היה שמח שמחה גדולה בזה ולא חשש אל מיתתו התלויה בבנין ב"ה כי הנה ב"ה דבר גדול הוא ולכן ביאר וסיפר בשבחיה ואמר ירושלם וגו' הכוונה כי הנה עשה הצעה אל דבריו בפי' הפסוק ולכן הביא לשון אותה תוספתא שהוא תנן עביד קב"ה ירושלם וגו' פי' כי שני ירושלם הם א' עליונה וא' תחתונה וזו מכוונת לזו כד"א מכון לשבתך וגו' פי' כי זה מקדש אשר כוננו ידיך הוא מכוון נגד שבתך דאל תקרי מכון אלא מכוון. ופי' עתה הפסוק כי הנה ירושלם הבנויה ע"י שלמה ועזרא מעשה בני אדם שלטו בהם בני אדם אמנם ירושלם הבנויה על ידו ית' כמשז"ל דעתיד להוריד השי"ת את ירושלם בנויה מלמעלה ואז לא תשלוט בהם אומה ולשון ולכן קראה ירושלם הבנויה ר"ל שלא יצטרכו בני אדם לבנותה כי בנויה היא ע"י השי"ת וז"א ובג"כ הבנויה. ואמ' כי אותה ירושלם הנה היא רומזת אל מלכות והיא כעיר שחוברה לה ר"ל היא דומה ממש זאת ירושלם כמו אותה העיר אשר חוברה ונתחברה לה שהיא בינה אם מלכות אשר נתחברה לה עם מלכות וזה יהי' לעתיד ב"ה ובזה יתורץ מה שלא אמר שחוברו יחדיו כי שניהם יתחברו יחד אמנם אמר שחוברה לשון יחיד ר"ל כי אימא שהיא בינה היא תתחבר ותרד למטה אצל מלכות בתה ותתחבר עמה ולז"א שחוברה לשון יחיד ולשון נקבה המורה על בינה שהיא תתייחד עם המלכות לעתיד ב"ה ותסכך האם על הבנים:

שם עלו שבטים וגו' או' ששם עלו ר"ל בירושלם הנזכרת והכוונה כי הם תקונא דילה ולכן הם קיומא דעלמא כנזכר פ' ויצא דף קנ"ז וקנ"ח ובהרבה מקומות והם קיום עה"ז ועה"ב כד"א עדות ליש' שהוא יש' סבא: אמנם אפשר פי' אחר והוא מ"ש פ' ויצא ופ' ויחי דף רמ"א ע"א כי כמו שיש י"ב שבטים במלכות הנק' עלמא תתאה כך יש י"ב שבטים בעלמא עילאה עלמא דדכורא והם ו' קצוות כל א' כלול משניהם הם י"ב תחת לאה אם הבנים וז"א כאן כי כמו שהם תיקוני עלמא תתאה דנוקבא כן הם תיקוני עלמא עילאה דדכורא ולכן נק' עדות ליש' וזה תבין מדף רצ"א ורצ"ב בהאזינו כי עדות בהיפוך דעות והסוד כי אל דעות ה' הוא סוד הדעת העולה למעלה בייחוד אבא ואימא במוחא והדעת היורד למטה בגופא בדעת חדרים ימלאו הם חדרי הגוף והוא סוד ו"ו העולה י"ב נמצא כי י"ב שבטים הם עדות ליש' סבא וז"א ליש' דייקא שהוא סוד הדעת וסוד ב' ווי"ן דיש' סבא הרומז לוא"ו שבשם כזה ו"ו נמצא כי סוד השבטים הם להודות לשם ה' היא מלכות הנקרא שם ה' כלומר כי מתוך י"ב השבטים שלמטה ממנה הנק' הכפירים שואגים לטרף וע"י י"ב שבטים דלעילא יש לה שפע וז"א להודות לשם ה' וז"א לאודאה שמא דקב"ה בכל סטרין ר"ל כי למעלה ולמטה יש שפע הנק' הודאה לשם ה' והסוד מודים בכריעה להוריד השפע בהודאה: וזה הענין נז' פ' ויחי דף רמ"ד ע"א איך שואגים הכפירים לטרף עיין שם עכ"ל הרח"ו נר"ו:

והרמ"ק כתב. לאסגאה עמהון שכינתא. ועם היות שסתם מלת א"ת שכינה כאן שהיתה עצתם עון הוצרך לנקוד א"ת והוצרך ר' שמעון לכמה הכרחיות וז"ש ואי תימא וגו':

כלהו צדיקי וחסידי וגו' ומה שעשו עם היות שנחשב לעון. היתה לשם שמים וגדולה עבירה לשמה כי היה נראה להם שאדרבה יטעו יותר אם לא יעשו ויש פנים לפשט ממש שע"י דבתו רעה ח"ו יתרחקו מדעת אביהם ויפסלו מזרע מטה שלימ' כדרך שנתרחק ישמעאל מלב אברהם או עשו מלב יצחק וימצא יעקב מרחיק בניו מן הקדושה ונותן דעתו על יוסף ויברכהו בברכת אברהם וברכת הארץ וכולם נדחים מחלק הקדושה ונותן דעתו עליו ודבר זה הוא שקול ככל המציאות כולו ולכך ראוי שידחה א' מפני י"א ויש פנים אחרים כדלקמן. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ובגין כך ויוסיפו עוד שנא אותו כלו' נתוסף עליו השנא' לפי שאחר שהוא שאל מהם שישמעו חלומו להם קפצו ופתרו החלום לטוב לפי תומם אח"כ חזרו בהם ואמרו מה זאת עשה לנו האיש הזה לשאול ממנו שנשמע חלומו שע"י כך באנו אנחנו בעצמנו לפתרו לטובה וזהו שנא אותו. דהא ההוא חלמא חילא תליא עליה ולכך מחזר אחר החלום לקיימו. והא אתמר בוא"ו גרסי'. וכלא בגין דכתיב כלו' וכל זה אני דורש מכח הפסוק דכתי' כי לא יעשה וגו'. אע"ג דנבואה לא שריא דקדק מ"ש ז"ל יצאת בת קול ואמרה א' יש בכם שראוי שתשרה עליו רוח הקדש אלא שאין הדור ראוי לכך וז"ש דנבואה לא שריא כלו' יש הגונים אבל מפני שאין הדור ראוי לכך לא שריא בהו נבואה וי"ג דגרסי אע"ג דנביאי לא שכיחי וכו' ורישא הוא דאצרכינהו למינקט הכי. ואי לא אתיהיב בחלמא כלו' ואי לא איכא חכימי אתיהיב בחלמא. א"נ ואי לא כלו' אם אינו מתגל' הדבר על ידי חכימי אתייהיב בחלמא ואי לא אתייהיב בחלמא בצפורי שמיא דהיינו בתנועת העורבים בהלוכם או בצפצופם כנז' בתיקונים ובכמה דוכתי:

וילכו אחיו לרעות וגו'. לאסגאה עמהון שכינתא כלומר מדטרח רחמנא וכתב א"ת מיותר אתא לאשמועינן דאזלא עמהון שכינתא אבל לא שהם כיוונו לרעות אותה שאין דרך כבוד של מעלה לשתף שם שמי' עם הצאן ותו מאי לרעות שייך בה אלא שיעור הכתוב וילכו אחיו לרעות לצאן והיתה א"ת הולכת עמהם ממילא. לא שריא שכינתא עליה דיעקב לפי שעשו אומאה. ואי תימא דשכינתא לא אשתכחת עמהון לפי שאינה משתתפת בעושי עולה כמכירתו של יוסף וכל אותם הדברים זה לא תיקשי לך שכל אותו מעשה לא בא מידם אלא הכל היתה גזרת מלכו של עולם להוריד' בשעבוד הגלות שהי' לתיקונ' וכדי שיזכו לג"ע וזהו שדקדק בלשונו הקצר קיומא דכל עלמא לרמוז שהם גרמו קיום והעמדה לכל אותם העולמות שאלולי שנתקנו בכור הגלות היו נטרדים משני העולמות א"כ האל ית' סבב זה השעבוד על ידם. קיומא אינון לעילא ותתא מלת שבטי יה עדות קא דייק כדלקמן.

פתח ואמ' שמחתי באומרים לי וגו'. וכדין עומדות היו רגלינו כלומר כשבבית ה' נלך כבר עומדות היו רגלינו בשעריך שא"א לילך בבית ה' אם לא עמדו בשערי ירושלם ואגב אורחין אתא לאשמועינן דקרא דעומדות היו רגלינו הם דברי דוד שהיו אומרים ישראל ומירושלים הבנויה הם דברי דוד עצמו כדמפ' ואזיל ונדחק לפרש כן לפי שהי"לל עומדות יהיו רגלינו. כדין ניסק ונקריב מלת עומדות קא מפרש שמשמעותי' מלשון עמידה מעומד ופי' כי העמידה בשערי ירושלם היה להעלות עולות וקרבנות להקריב' כשבית ה' נלך. ועכ"ד אע"ג הני תרי לישני קשו אהדדי דמלת ועכ"ד טבע הלשון הוא שחוזר למה שאמ' כבר ומלת אע"ג הוא נמשך למאי דלקמי' וי"ל דה"פ ועכ"ד שהיו אומרים אימתי ימות דוד ויקום שלמה בנו שהיה ראוי מפני הדברים הללו לידאג וליעצב שהיו מצפים מיתתי עכ"ז היה שמח והוסיף עוד ואמר ולא זו בלבד שבדברים הללו היה שמח אלא אע"ג שהיו אומרים דברים יותר מכוערים דברי חירופין וגידופין שהיו אומרים אימתי ימות סבא דא שהוא לשון חרפה והי' חרפה בלי שום נחמה לא כמו שהיו אומרים לעיל דרך כבוד אימתי ימו' דוד ויקום שלמה בריה שהוא דרך כבוד ודרך נחמה בקצת שבנו ממלא מקומו. אלא היו אומרים דרך קלון אימתי ימות סבא דא עכ"ז היה שמח והכונה שלפעמים היו אומרים לו כזה ולפעמים כזה ועל הכל היה שמח ולא היה משים לבו אל הדברים אשר ידברו והטעם למה. בגין ברי כלומר מאחר שבחרפתם זו היו מזכירים בני שימלא מקומי אעפ"י שלפעמים לא היו מזכירים אותו סוף סוף היה הדבר ידוע שיגמר הדבר ע"י בני לכך לא הייתי שם על לב וז"ש בגין ברי דהוו וכו'. ואפשר שזהו שאמר כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד כלומר שמחתי וגו' ואפי' שאני מת כי הכסאות לא יהיו אלא ליוצאי חלצי. למגמר פיקודא כי כבר התחיל אביו והכין לו הכל. תנן עביד קב"ה ירושלם וכו' הוא פי' לפסוק ירושלם הבנויה כעיר וגו' דקא מסיים ביה. דכתיב מכון לשבתך כמ"ש ז"ל מכוון וכו'. הבנויה דזמין קב"ה וכו' נראה לפרש שהו' פי' אחר בפסוק וה"פ ירושלם הבנוי' מידו של הקב"ה שעתידה לירד למטה היא כעיר הזאת של ירושלם של מטה שכבר מכמה ימים היא בנוי' למעלה ומחובר' לה לירושלם של מטה יחדו. לנחתא לה לירושלם מעילא ה"ג. שחברה שחברו מ"ל השתא אתי לפרש ע"ד הסוד ולכך חזר והקשה דאי כמה דאמרת לא הי"לל שחברה שמשמע שנתחבר מעצמה שאין הדבר כן אלא שהב"ה חברה לה מלמעלה וא"כ היל"ל שחיבר' והוה משמע שחברוה לה מן השמים. אלא דאתחברת אמא בברתא דהיינו בינה עם המלכות ולכן אמר שחוברה לה בתוספת ה' שהכונה דהיינו הבינה ה' ראשונה שחברה לה למלכות א"נ לה קרי ביה לה"א והרי שתיהן מיוחדות יחד ושיעור הכתוב מדבר דוד ע"ה ברוח הקדש לעתיד ואמר ירושלם הבנוי' דהיינו מלכות שאם תהי' בנויה ומתוקנת בקיבוץ בניה לתוכ' בשמחה אז תהי' במעלה גדולה כבינה שהיא עיר גדולה וזה לפי שחוברה לה יחדו שנתחבר' היא עמה דהיינו ה"א לה"א אחרונה לכן תהי' כאמה בתה. אלין אינון קיומא דעלמא פי' י"ב שבטים הם י"ב בקר שתחת המלכות שהם מקיימים את העולם בסוד עלייתם למעלה להכלל במלכות לפי שכל התפלות ועסק התורה הכל נחתם בהם ונכללים זה בזה ונעשי' כנקודה חדא ומדת המלכות מתקשטת בהם בסוד מ"ן ואז נשפע לה למלכות שפע ומזון לכל העולמות וז"ש ששם עלו שבטים הללו שם בירושלם העליונה שם עלו להכלל בתוכ' ובזה מתקיים העול' ומתתקן וז"ש ואינון קיומא דעלמא ותיקונא דעלמא שכשהעול' בדין וההיכלות נכללים זה עם זה בסוד הייחוד אז כל אנפין נהירין והעולם מתתקן. ולא תימא דעלמא תתאה בלחודוי כלומר לא זו בלבד שהי"ב שבטים הללו הם תיקונא דעולם התחתון מלכות בלבד אלא אפי' דעלמא עילאה דהיינו הבינה שכן י"ב שבטים של מטה הם רמוזים למעלה ראובן חסד וכו' כנז' בסבא וז"ש שבטי יה ר"ל השבטים שהם מרכבה וכסא לי"ה דהיינו חכמה ובינה. עדות לישראל לישראל דייקא דהיינו הת"ת בסוד הדעת הנקרא ישראל סבא המייחד בין חכמה ובינה. בגין דאינון קיומא לתתא סהדותא אינון לעילא כלומר מי הכריחני לומר שרמוזים י"ב שבטים למעלה ודאי אותם השבטים שהם למטה מהמלכות הם המעידים לאותם שלמעלה וז"ש בגין דאינון קיומא לתתא וכו' כלומר אותם שהם קיום למטה שהם י"ב בקר שתחת הים הם סהדותא לעילא כי כל הדברים שלמטה בהיכלות הוא דבר הנחתם מלמעלה שאין דבר למטה שאין לו שורש למעלה והכי שיעור הכתוב ששם במלכות עלו שבטים שהם י"ב בקר להיותם נכללים עמה והם עדות לישראל לאותם הנקרא שבטי י"ה שהם הי"ב הרמוזים באצילות. לאודאה שמיה דקב"ה בכל סטרין שם ה' היא מלכות הנק' שם ולבוש יהו"ה ויש לה י"ב שבטים למטה בארץ שהם מרכבה לאותם י"ב שבטי' י"ב בקר שתחתיה ויש לה עוד י"ב שבטים הרמוזים באצילות המתייחדים עמה נמצא שהיא מהוללת ומושפעת מכל סטרין מן התחתונים ומן העליונים. א"נ וכלא כלומר כל זה האמור בין השבטים התחתונים י"ב בקר בין העליונים דאצילות שכל להודות לשם ה' ת"ת כי כל זה לתת לו שבח והודא' בסוד למען יזמרך כבוד ולא ידום. עכ"ל הרא"ג ז"ל: