אור החמה על ספר הזהר א:שסג

לעת ערב. דחיקא לי טובא שהתחיה יהי' בסוד ח"ת לאלף הששי א"כ אינו ערב ממש אלא אם נאמר שבערך כל ששת אלפים יחד הוא עת ערב לכולם. כעין יום הששי לכל ימי השבת והיינו דכתיב יצא אדם ת"ת לפעלו להנהיג העולם בדיניו ועבודתו עדי ערב דהיינו עד יום הששי שהוא זמן ביעור החיצונים כלי פעולת הדין והיינו כי ינטו צללי ערב שהם החיצונים כמבואר בכמה דוכתי.

באילנא דחיי ת"ת תורה.

ולנטלא נשמתא היא ג"כ תקרא מים מפני שע"י עסק התורה שהיא מים והיינו מתקנה מאתרה שהרי כששאב הגוף הנשמה בראשונה שכחה כל התורה שלמדה כנודע ועתה בתחיה לא תשכח הנשמה מה שלמדה בג"ע אלא תהיה מתוקנת בתורה כדקא חזי:

הטי נא כדך לשון כ"ד ספרי תורה ירצה הטי ועסוקי בתורתך ואשתה משפע תורתך ונראה במה עסקת בהיותך בגוף:

חכמתא עילאה בסודות התורה:

ודא היא שאלתא אחר שכולם שואבות יבחין ביניהם אותם ששאבו סודות התורה:

ואמרה אלי גם אתה שתה ירצה שיודע בסודותיו לפתוח המקורות העליונים להשפיע שפע למטטרון ראש היצירה היכל קדש הקדשים ואח"כ להמשיך המדרגות כולם והיינו גם לגמליך אשקה שהם שותים ממטטרון ע"י סוד הזווג שמזווגים אותם העוסקים בעבודה וז"ש כולהו אשתקיין וגו' דהיינו סוד הזווג בימי החול כדפי' בפ' פקודי.

ולבתר דאלין יקומון. לא בקרא קא עסיק אלא באמונת תחית המתים קאמר:

ויתחדתון וגו' שלא יתחדשו הגופים בקימתן אלא יקומו במומן ואח"כ יתחדשו חדוש שני ויתרפאו מזוהמתן שנז' בזוהר הנעלם בפ' לך לך:

ויתחדש עלמא כמלקדמין היינו חידוש תיקונו מחטא אדם הא' וטהרתו מזוהמת קללת הנחש אמנם חדוש אלף השביעי הוא ענין לעצמו ויתבאר בס' אלימה ב"ה:

ישכיל עבדי מדת המלכות בהתלבשות העבד מטטרון:

ירום וגו' כדפי' לעיל שהם ג' ראשונות וג' אבות.

כאשר שמשו עליך רבים כאשר בכו עליך על גלות השכינה רבים היינו מלאכי שלום והיינו דמפרש ואזיל ת"ח דהא אתמר דכד וגו' הן אראלם היינו מלאכים דשכינתא שהם הנקראים אראלים ביו"ד שהיא השכינה וחסרה מביניהם ונקראו אראלם בלא יו"ד כדפי' באיכה.

מלאכי שלום היינו מלאכין דדכורא ואלו ואלו בכו על השכינה הגולה מעליהם.

כן משחת מאיש דהיינו שנסתלקו ממנו בחינת "א"י"ש דהיינו א' כתר י' חכמה ש' תשובה ונשאר איש מלחמה ודין איש נודד ממקומו והמראה הטוב שהיה לשם אי"ש נשחת.

גוונוי א' חוור י' ירוק ש' סומק והיינו שהוא נק' איש כאומ' והאיש גבריאל ואיש בחשבון שד"י בשלשה אותיות והיינו כחשבון מטטרון ומשחת מאיש שבו מראהו העליון המאיר בו ודיוקניה ושיעור קומתו תלויה בספי' וכיון שחרב בית המקדש אמעוט כנפי החיות ממש משחת מאיש מראהו.

ד"א כן משחת פי' זה בת"ת ועם היות שפי' ראשון בת"ת לעיל פירש בערך הספירות שבו והיינו דמפרש לא קיימו שמים בנהורא דילהון אפי' אור הראוי להם אצ"ל הנמשך להם משאר הספירות העליונות אלא אפילו ההגון אליהם משלהם וטעם לכלהו פירושי דכולהו קשוט פי' ואמר ורזא דמלה וגו' ועיקר טעמו לפרש שאפי' ההגון והראוי אל הת"ת לא נשפע עליו כדמסיק הצדיק אבד וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' כמה דאתמר ולעבודתו עדי ערב רוצה לומר יצא האדם דיצירה שהוא העבד הנזכר לפעלו ולעבודתו שהוא עבודת תחיית המתים אימתי עד שיבא הערב שהוא ערב שבת כדמפרש. וכתיב כי ינטו צללי ערב הכריח עוד כי הערב הזה דאמר קרא לעת ערב הוא ערב שבת ולא לשון ערב ממש שכן כתיב כי ינטו ורישי' דקרא קאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב כמקוננים ומצטערי' על הצרות העתידות לבא עליהם באותו הזמן שהם חבלי משיח שהוא נקרא ערב. ושאבין ל"ג. כל אינון רוחין דאינון בגווה היינו הנפשות שעל קבריהם שלכך נק' הציון נפש כמ"ש בונין לו נפש על קברו ע"ש שהקבר הוא משכן לנפש והנפשות יוצאות לקראת חלק נשמותיהם וז"ש כל רוחין ר"ל נפשין דאינון בגווה שהם ממש בבטן הארץ יוצאות לנטלא נשמתא ושעור הלשון לנטלא נשמתא ולקבלא לה מאתרה דהיינו מג"ע העליון מתקנא כדקא יאות. הטי נא כדך ואשתה וגו' ע"ד זיל תהי בי' אקנקניה דרב אדא. אנת בעי למשתי וגו' משיב לו איך עסק בסודות התורה ואומר לו שמטטרון זה הוא שותה ומשתקה מההיא השפעה העליונה כשנשפעת לעולמות וראש לכלם הוא מטטרון ואחריו כל מחנות המלאכים ימשוכו:

אף על גב דאשתקיין הוקשה לו כי אם ענין זה הוא תשובת הנפש ההיא שמשיבה שהיא שותה קודם ואחריו כל המחנות לא הוה לי' לקרא לומר גם לגמליך אשקה כנראה שהוא המשקה אותו ואותם אלא אתם שתה וגם גמליך שותים מאי שתה ומאי אשקה שנראה שההשקא' תלויה בידו ואינה תלויה אלא ביד מטטרון כי הוא השות' מלמעלה ומשק' לתחתונים לז"א אין הכי נמי כי ההשקא' תלויה במטטרון אלא לעולם לא בא לידו אלא מצד הצדיקים כדמפרש ואזיל וז"ש אע"ג דאשתקיין מהאי דרגא דהיינו מטטרון ולא שייך בהו לומר שתה ואשקה עכ"ז כולהו אשתקיין מפולחנא דצדיקייא א"כ שפיר קרינא בהו שתה ואשקה כי הצדיק הזה הוא המשקהו. ת"ח דהא אתמר וכו' בא לפרש סיפי' דקרא דאמר אשר הוכיח ה' לבן אדוני. דהא אתמר בפ' לך לך. דתיאובתא דדכורא לגבי נוקבא היינו מציאות ההשפע' היוצאה מהת"ת אל המלכות. ובג"כ היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני פי' היא האשה זו הגוף אשר הוכיח דאיהי זמינא לבן אדוני לההוא רעותא דנשמתא דנפקא מן דכורא פי' הנשמה אשר יצאה מהת"ת אשה היא לו לבן ואומר מטטרון זה הגוף הוא מזומן לבן אדוני דהיינו ת"ת כלומר לנשמ' שיצאה מהת"ת. ואינון גופין זמינין לאתערא בקדמיתא לפי שעסקו בתורה שהיא אילנא דחיי והיא גרמא לון שיקומין בתחל' כדקאמרן לעיל וכדין כתיב וכו' ישמח ה' במעשיו שהמעשים שעשה עד עתה לא היה בהם שמחה לפי שנפסדו אח"כ והכל היה גלוי לפניו בשעת הבריאה אבל לעתיד לבא שיחיו לעולם אז ישמח ה' במעשיו. ובגין כך ישכיל עבדי כלומר ישכיל ויבין בהשתכלות והתבוננות לאהדרא נשמתין כל חד וחד לאתריה. מי שעוסק בתורה ישוב נשמתו אל גופו שעסק עמו בתורה ומי שלא עסק בתורה ישוב נשמתו בגופו ממש שלא עסק. וכמה דאיהי משתנית וכו' ושיעור הכתוב מדבר כלפי העבד הנז' דהיינו השכינה מלובש' במטטרון כנזכר ואומרים לה כאשר שממו ותמהו עליך רבים מחמת שנשתנית ממה שהיית קודם כן ממש נשחת מאיש שהו' הת"ת מראהו מהיו' לו צורת איש כי כמו שהגיע לך צער על הגלות והחרבן כן הגיע לו דכתיב חשך השמש וכו'. לא נהיר נהוריה ואשתני וכו' כלו' ההשתנות שלה הו' בעצם וז"ש כאשר שממו עליך כלומר על עצמותיך אבל ההשתנות שלו אינו בעצם אלא בערך דלא נהיר נהורי' כלומר שאינו מאיר לאחרים וז"ש כן משחת מאיש מראהו ר"ל ההשחת' שהגיע לאיש ת"ת לא היה אלא במראהו ר"ל בהארה שמתראה בה ומאיר בה לאחרים לבד לא בעצמותו וזהו שהכריח מפסוק דקאמר חשך השמש בצאתו ולא אמר נחשך שהי' מורה שהחשך היה בו בעצמותו אלא חשך לאחרים אבל לא הגיע השחרות לו לעצמו לכן הקדים לפרש פסוק זה כדי שמז' יובן הפסוק שהו' בו כנז': ד"א כן משח' וכו' מהאי עבד וכו' להיות דבפי' קמא נדחק לפרש מלת מראהו ואדרבא מראהו ר"ל מראה הפנים ממש שהוא הכל לכך אמר ד"א וכו' שאינו אלא על מטטרון ושיעור הכתוב רישי' דקרא מדבר כלפי ישראל ואמר כי כמו ששממו ותמהו עליך רבים כל העוברים בך שראוך חרבה ושוממ' כן מהשממון הזה הגיע פגם למעלה במטטרון והשחת' מהיות לו מראה וצורת איש ממה שהי' מעיקרא: ד"א כן משחת וכו' כד"א אלביש שמים קדרות וכו' הכונה שממש לת"ת בעצמותו הגיע ההשתנות כד"א אלביש שמים ת"ת קדרות שאם תרצה לפרש בערך שאינו מאיר לאחרים היינו דכתיב ושק אשים כסותם שלא יאירו לאחרים. א"כ מ"ש אלביש שמים ר"ל לעצמות השמים ממש וההכרח דהא מן יומא דאתחרב לא קיימו שמים דהיינו ת"ת בנהור' דילהון כאו' ושמים לא זכו בעיניו והסבה דלא אשתכחו זכר ונקב' וכו'. ובג"כ משחת מאיש מראהו ר"ל נשחת מראהו מצד שלא היה איש שלא יקרא איש אלא בהיות' זכר ונקבה כאו' ויקרא את שמם אדם. עכ"ל הרא"ג ז"ל: