אור החמה על ספר הזהר א:שנה

בר בפומהון כתולעתא. שהקדושה מתעוררת ומתגברת בסוד התורה והתפלה כנודע.

לא הוה זמן צלותא אחר הנץ החמה.

ולא מטא זמן ק"ש קודם הנץ החמה.

השתא דשמשא נהיר הוא זמן תפלה וקודם קרי ק"ש והשתא צלי.

בעינא בעותא תפלת הדרך אבל צלותא דא דהיינו תפלת שחרית לא צלינא.

אסתכלנא באורייתא עיון תורה.

קדרותא דצפרא שאינו בוקר להתייחד שעדיין השחרות בה מצד דין הלילה.

אתתא משתעיא דבור בעלמא דהיינו צורך העולם והיינו שכל א' מזמין עצמו להסכמ' א' להתייחד וז"ש ואינון ברזא חדא. אמנם בעיא איהי המ' למהך במשכנא שהיא בחינתה בתחתונים.

בעולימתהא שהם ההיכלות וסלוקם בסוד ז' הנערות כנז' פ' פקודי.

ובג"כ לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו אותו תיקון התורה שתקנו בחצות ונמשכו עד הבקר שלא להפסיק בענייני העולם או בשינה וכיוצא אלא לעסוק בתורה עד הגיע עת עונת ק"ש ותפלה זמן יחודם ומה שיצא לדרך ר' אלעזר אינו צורך העולם כי לשם ייחוד היו הולכי דרכים כנז' במקום אחר.

יראוך עם שמש מצד המלכות יראה יקשרוה עם הת"ת שמש כדי להאיר תפלה בת"ת צריך לאומרה אחר התפלה * בכת"י ב' כ' צריך לאומרה אחר הנץ החמה. יראה התפלה מלכות כו': יראה תפלה מלכות עם שמש תפארת.

ת"ח לאו אלין מאינון בריין תקיפין שהם משתלשלין ממדרגות שיעור קומת החיצונים שאלו הם השעירים חלק עשו דכתיב האימים בעלי אימה לפנים ישבו בה היה משכנם בארץ ההיא ובני עשו ירשום שנעשו מחלקם ונתלבשו בהם ואלו הם מקטרגין ממש הנבראים בקליפות. אמנם אלו הכחות הנראים להם הם שדים ממש שאין כחם אלא להזיק בעלמא לא לקטרג למעלה והיינו שהם מבני אדם מורכבים דכד הוה אתתרך קין וגו' ונתגרש בארצות והוליד בנים מנקבות זרות שהם בסטרא דרוחין ועלעולין ומזיקין הנבראים בערב שבת בין השמשות והיינו אומרו דהא כד בעא לאתקדשא יומא וגו' דהיינו משך סוף הזוהמא לבריאת העולם והם רוחיץ פשוטין בלא גוף ולא ידעו לברר אם הם מיום שבת להתקשר בקדושה ולא אם הם מיום ששי מפני שנולדו בין השמשות ולכך לא יכלו להכלל ביסודות העולם שאם באו ליטול מיום ששי נדחים ליום השבת באו ליכלל ביום שבת נדחין ליום ששי בין זה לזה אין להם גוף להגלם. כאשר בא קין שהוא מורכב מהקדושה אדם והזוהמא של נחש חול לכך בהם מצאו נחת רוח להכלל בזרעו בגופים ואגלימו בההוא סטרא ולא שנטלו גוף שיהי' להם קיום אלא גוף לפי שעה ומתבטלין כרוחות. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג זלה"ה כ' מה תולעת לית בריה דעלמא וכו' ה"ג כהאי תולעת דמשי דסיסטרא נרא' מתוך הענין שהוא אותו לבוש שהתולע' בתוכו הנקרא קאפוליו בלע"ז ועל שמו נקראו לבושי יקר סיסטרי כלומר בגדי' היוצאים מסיסטרא. ולבתר מההוא זרעא דאשתאר מיניה אתקיים כך הוא דרכ' שבזמן הקיץ שמים הזרע שלהם שהוא כחרדל בבתי השיחי' ושם מתחממי' ורוחשי' ונדים עד שגדילי' וחוזרים אורגים הקאפולייו כנזכר וז"ש ולבתר מההוא זרעא דאתקיים וכו'. דא חומר דההוא זכוכית דאי כחומר יוצר חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. מתי ישראל דא אילנא דחיי כלומר שם ישראל הוא רומז לאילנא דחיי שהוא ת"ת ולהיו' ישראל דבקים בו נקראים מתי ישראל כלומר אנשים מאילנא דחיי א"נ מתי מלשון מתים והכוונה שהם מתים הנאחזים בחיים של עץ החיים בג"כ יהא חיין להון וכו'. ויהון לעם חד כלומר לא יחצו עוד לשתי ממלכות אלא הכל עם א' ומלך א' יהיה לכלם. כד"א לקרא כלם בשם ה' ואליבא דידי' יפרש רישא דקרא הכי כי אז אהפוך אל עמים היינו עם יהודה ועם ישראל שהיו נחצים לשתי ממלכות עתה בזמן התחייה יתהפכו כלם לדבר בשפה ברורה כי לא יהי' עוד גלות שאחד שגלה באשדוד ידבר אשדודי' ואחד גלה לארם ידבר ארמי' אלא כלם ידברו בשפה ברור' לקרא כלם בשם ה' וכו'. השתא דשמשא נהיר צלינא כד"א ייראוך עם שמש ה"ג ואמלכנא ביה נרא' מסוף פ' בראשית דהמלכ' זו היא תפלת הדרך וכן משמע כאן באומ' אבל צלותא דא לא צלינא כלומר תפלת הדרך התפללתי אבל תפלה זו שהיא ק"ש ותפלה לא התפללתי. דבעי' איהי למיהך למשכנ' היינו משכן דמטטרון והיא הולכת שם להתייחד שם בהיכל קדש הקדשים כנזכר בפ' פקודי ששם נעשה הייחוד בחול. למפסק מלייהו שע"י שהאדם משכי' לעסוק בתורה מחזיק הייחוד ומאיר בה יותר הארה ולכן אין להפסיק אז אפילו בדברי תפלה כ"ש בשינה שח"ו גורם פגם. לנטרא נהורא דשמשא וכו' דהיינו יראוך שהיא המלכות הנקר' יראה צריך לחברה עם שמש שהוא ת"ת והוא בזמן שזורח אור השמש וז"ש וכד לא נהיר וכו'.

ת"ח לאו אלין מאינון בריין תקיפין כלומר אין אלו שבהר הזה אותם בריין תקיפין המזיקים את בני אדם כי אף שהם בריין משניין והם בכלל מזיקין ורוחין אינם מזיקין לבני אדם אלא אתחזון להו לבד כדמסיק ולכן לא תפחד מהם.

אבל ת"ח לאו אלין אינון וכו' כלומר אין להקיש כתיב הכא אימים וכתיב הכא ימים ויהיה הכונה שאומה זו נקראו אימים ע"ש שמצאו את הימים וז"ש לאו אלין אינון דכתיב בהו האמים וכו'.

אבל אלין דקאמר קרא וכו' בא להכריח איך אינם אלו דקאמר כי שם נקראו אימי' מלא וכאן נקראו ימם חסר ויש הפרש בין זו לזו. ואחר שסלקנו מן הטעות עתה הולך ומפרש מהו ימם באומ' אלין הוו וכו'. וכתיב וישב בארץ נוד ואוקמוה והוא שהועיל לו תפלתו ותשובתו לנכות חצי הקללה מבני בנוי בסטרא דרוחין. בא לפרש הפסוק שמה שאמר וישב בארץ נוד הוא באותו סטר' אשר שם רוחין ועלעולין ומזיקין ששם נראו בני בניו כנזכר בפרשת בראשית. ואלין קיימו כלומר אלין עלעולין ומזיקין קיימו ר"ל קיימו ברוחין בלא גופין כדמפרש ואזיל דהא כד בעא וכו'. עלעולים תרגום רוח סערה רוחא דעלעולא. טהירין בלא גופא ר"ל זכים ובהירים בלא התלבשות חומר הגוף. בהו בספקא נ"א דהוו בספקא שנבראו בין השמשות והיו בספק אם נבראו בסוף יום ו' או בתחלת ליל שבת ולכן נקראו ימים כלומר בשני ימים היתה בריאתם והיא חסר לרמוז שא"א לתקוע יתד שביום זה נבראו או ביום זה: עכ"ל הרא"ג ז"ל: