אור החמה על ספר הזהר א:שמח

כביכול יהיב תוקפא וגו' אל הכולל שכינה מתחזקת בעבורו לכל העולם כולו ובהפך בהפך כדמסיק ואי איהו אתרפי וגו' והעד מפרטיות האדם בעצמו מעצמו אל עצמו דהיינו אומרו ת"ח בשעתא דבר נש וגו' אזיל באורחוי דאורייתא ולא שיהי' מתנהג בתורה מצד א' ומעקש דרכיו מצד ב' אלא כל אורחוי מתתקנן.

אלא ודאי אצטריך וגו' לא שאינו יודע אלא שמעוררין רחמיו ע"י היותם מלמדין זכותו שהספי' העליונות תלויות בתחתונים וכפי מה שיעוררו רחמים ודין יתעורר למעלה.

יפול מצדך אלף לפי הנראה מדבריו דדריש הכי שיש אלף לצד שמאל של אדם ורבבה לצד ימינו ואותם אלף הם קדושים ויפול ירצה שהב"ה מורידם מלמעלה למטה ואותם האלף השמאליים תשע מאות ותשעה ותשעים קדושים וא' טמא דהיינו יצה"ר והכריח ראשונה שהוא בשמאל מאומ' אלף מצדך וכתיב ורבבה מימינך והכריח אח"כ מלשון א' מני אלף דהיינו יצה"ר וז"ש אבל אחד מני אלף וגו':

ועכ"ד לא אהדר בריקניא שלא נתעורר הדין עליו אלא מצד חיובו אלא שרובו צדיק ולכך יצה"ר עבד לו מלמד זכותו ועכ"ז הדין שנתעורר לא אהדר בריקניא שאין כח חיצונ' כולו מתרצה עד שיתנו לו תמורתו.

אלא בזמנא דסכנה שאז מתעורר הדין עליו והשטן קטיגורו נשמע ופועל אם מוצא עון או עולה איזו שתהי'. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ת"ח מה כתיב בא לתת טעם מי הביאו לאדם ליום צרה ואמר מפני שנתרפה מן התורה כדמפרש ואזיל. והיך יתקף בר נש בקב"ה מאן דאתתקף באורייתא אתתקף בקב"ה וכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי כביכו"ל יהב תוקפא וכו' הכי גרסינן בס"י וחסר בספרים. יהב תוקפא וכו' הוא מקביל לצר כחכ' כדמפרש לקמן. דחיק לה לשכינתא ה"ג פי' מלת צר מלשון צר ומצוק ר"ל דוחק והכונה שמטבעה של שכינה להציל האדם מצרותיו אבל זה שנתרפה מן התורה כביכו"ל דוחק לה לשכינה שהיא מצטערת על הענין להצילו רק שהוא מצד מעשיו הרעים לא נתן לה מקום שיצילהו. וקרא לשכינה כחכה לפי שהיא חילא דעלמא כי היא הנותן כח לכל העולם לעשות חיל. אתרפי מאורייתא ואזיל באורחא דלא כשרא. כלומר כיון שלא למד אינו עושה. ואפי' נשמתי' וכו' איהו מארי דבבו הכא פי' מלת צר מלשון צר ואויב שנשמתו של אדם שהיא כחו ושוכבת חיקו מתהפכ' לו לאויב. אזיל באורחי אורייתא הוא מקביל למה שאמר בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא. וכל אורחוי מתתקנן הוא מקביל למה שאמר ואזיל באורחא דלא כשרא ובא ר' אבא לאשמועינן שכמו שהמתרפה מהתורה ומצותי' יש לו קטיגורין כן העוסק בשניהם יש לו סנגורין.

ת"ח בהאי קרא תשכח וכו' מסקנא דשינוייא הוא כדמפרש ואזיל. דא הוא מלאך דממנא וכו' לקמן מפרש שהוא היצה"ר. בסטר שמאלא שכן יצה"ר הוא בצד שמאל להשמאילו בכל דרכיו. ודא הוא סטר שמאלא פי' שזה צדך דקאמר הוא צד שמאל והכריח כן מדקאמר סיפי' דקרא ורבב' מימינך ש"מ מצדך דריש קרא הוא צד שמאל וז"ש וכת' ורבב' כלומר מדכתיב: מאינון דהוו לסטר שמאל' ה"ג ופי' הפ' כך הוא אם יש עליו מלאך מליץ א' מאותם העומדים בצד שמאל שהם אלף שהם כת דסטר אחרא שהוא היצה"ר ר"ל שאחד זה הוא יצה"ר ויחוננו וגו':בגין דאיהו סליק לעילא ונטיל רשו היינו שינוייא דקושיין שאין הכוונ' שעולה למעלה הקטיגור או הסניגור להודיע מה שעשה ח"ו כי הכל גלוי וצפוי לפניו אלא לפי שאחר שקטרג הוא נוטל רשות ממנו יתב' ויורד ונפרע ממנו לכך הוא עול' נמצא שמציאו' העלי' הוא ליטול רשו אבל להיות שאין נותנין לו רשות אלא אחר שלמד עליו קטיגוריא לכך עולה ומקטרג כדי שאח"כ יתנו לו רשות וכן כשהאדם הולך בדרכי קונו אותו הקטיגור בעצמו שהוא היצה"ר בעצמו עול' ומלמד עליו סניגוריא ואחרי דברו משיב הקב"ה פדעהו מרדת שחת כדמפרש ואזיל א"כ אין העלי' להודע' אלא או ליפרע ממנו ברשות שנוטל או להצילו מרעתו וענין זה נתבאר בפ' בא אל פרעה. וההוא יצה"ר איהו עבד ה"ג בוא"ו. כמא דאתמר בפ' זו בדף קס"ו. ועכ"ד לא אהדר בריקנייא וכו' כההוא עובדא דר' יוסי דפקיעין דאיתא בפ' בלק דף ר"ה דיהבו תחותי' תליסר גברי. בגין דאקדים חובוי דההוא בר נש פי' היצה"ר שהוא הוא הקטיגור כנזכר כיון שעול' להיות סניגור לזה כדי שלא לשוב ריקם מזכיר עונות של אדם אחר כדי שיכנס במקומו וז"ש בגין דאקדים ר"ל קודם שעול' מוליך עמו חובוי דההוא בר נש כדי שאם הב"ה יאמר פדעהו לזה מרדת שחת יאמר תכף הקב"ה או היצה"ר בעצמו מצאתי כופר תחתיו וז"ש ואיהו כופר על האי הה"ד וכו'. אם רעב שונאך דהיינו היצה"ר שהו' רעב ותאב לאכלך ולכלותך האכילהו לחם דהיינו מעשה המצות שהם גשמיי' כלחם ואם צמא השקהו מים שהיא התורה שהיא דקה כמים שע"י הלחם והמים שאת' קדמתו יתהפך לאוהב לך. ועל היצה"ר אתמר ה"ג ולא גרסי' האי. צר כח כ"ה בגין דאתקרב וכו' כביכו"ל מיצר ודוחק כחה של השכינה הנקרא בעת התקרב הקליפה אליו לקטרג לפי שאין רצונו ית' שלפניו חנף יבא. ואתחלש חילה בה"א גרסי' ופי' חיל' כחה של שכינה. וכן מ"ש עאקו דדינא באלף ט"ס הוא אלא דדינה בה"א והי' דינה בת יעקב. ות"ח לית מקטרגא וכו' הוקשה לו בפסו' אומ' טוב ה' למעוז ביום צרה וכי ביום צרה הוא טוב אבל בשאר יומי לא היל"ל טוב ה' למעוז סתם ויהיה משמע לעולם לז"א לית מקטרגא וכו' לפי שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה א"כ אז הוא טוב יותר ויותר שהטוביות שלו פועל לפי שהשטן עומד על ימינו לשטנו והקב"ה מצילו מש"כ בשאר יומי אף שהוא אז ג"כ טוב למעוז. עכ"ל הרא"ג ז"ל: