אור החמה על ספר הזהר א:שמו

ת"ח דיעקב גבר שלים ירצה מצד שלימותו וחסידותו עשה זה כי לפי הדין מותר הי' ובזה יצאנו מידי קושיא ליעקב למה לא תקן קודם ולבניו היאך שלחו יד בע"ז.

בגין דעליה הוה מלה שהוא נדר הנדר אם יהי' וגו' והיה ה' לי לאלדי"ם אתחבר קב"ה בשכינתיה דהיינו תיקון תפלת ערבית והוא מדתו שאם הוא לא יתקן אין בידם לתקן והחיוב מוטל עליו כדמסיק והנה הכתוב אמר שני עניינים הא' ואעשה שם הב' ויהי עמדי בעשיית המזבח הורה שהוא המתקן כדפי' ובמלת ויהי עמדי אמר בגין דאיהו עבר. אמנם הם ג"כ חייבים היו להודות שבכלל הנס היו. ור' אלעזר פליג בחדא ואמר שלענין התיקון אין תיקון מבלעדם אלא להורות שהחיוב מוטל עליו בא הכתוב ואמר ואעשה שם וגו' והיינו או' מכאן וגו' ואנן קיימא לן בגמרא הוא ובנו ובן בנו מברכין והיינו ת"ק ושמא פליג ר' אלעזר וחשיב ליה דומיא דאכילה כדמסיק לאתקנא דרגא תתאה היינו תיקון המלכות מינה ובה באבניה שהס י"ב אבנים י"ב שבטים ואחר תקונא לחברא ליה בת"ת מדרגת יעקב וכולם תקנו.

שמא דא כשמא עילאה.

אל חסד והענין כי המקום הוא בחינה המאירה מן המזבח שבו והיינו כאמה בתה כמו שהבינה מאיר' בחסד כך המלכות מאיר' בחסד והיינו שאחר שנתייחדה עם הת"ת האירה בבינה מן החסד והיינו או' וכולא חד עם אומרו לה' ולפי זה יאמר אל בית אל מה שהיתה בית אל נעשית אל ממש כאמה א"ל בתה בית אל.

כי שם נגלו ירצה האלדי"ם הם כחות אשר למטה מהשכינה ויקראו אלדי"ם להיותם נקשרים בהדי שכינתא דהוו שבטין הם י"ב אבנים ואלו האבנים יש להם ששה ששה והם שבטין ואית דגרסי שבעין ופי' בשיר השירים ולזה אמר נגלו לשון רבים והאלדי"ם הם כחות השכינה הנקראים על שמה דאינון משתכחי וגו' כי לענין הנבואה הא כתיב והנה ה' נצב עליו ומשם באה לו הנבואה ואי אהדר לנבואתו הי' לו לומר כי שם נגלה אליו ה' אלא ודאי אהדר למלאכי שכינתא.

ור' שמעון פליג ממאי דכתיב ויעל מעליו אלדי"ם הרי שהי' מרכבה אמנם נגלו היינו שראה עצמו נקשר בספי' העליונות חסד וגבורה וז"ש דאתעביד רתיכא קדישא בהדי אבהן וניחא לישנא דנגלו מפני שהיו שם ג' ספירות חג"ת נקשרים עמו ושכינה עליו שאינה שורה אלא בסוד המרכבה והיינו ויעל מעליו שנעשה מרכבה וניחא לישנא דרבים להורות על תשלום בהדי אבהן והנה מדרגת מרכבתו הוא שם ה' אמנם יעקב איהו רתיכא קדישא עילאה באצילות למעלה א"ל אלדי"ם ה' ונק' בשם אלדי"ם משום דקיימ' לאנהרא לסיהרא דהיינו שם אלדי"ם ועם היות יעקב לבדו קו האמצעי איהו רתיכא בלחודוי ככל האבות ושכינה נדבקת אליו ככולם יחד והיינו ויעל מעליו אלדי"ם. ולפי שעיקר הכרח ת"ק ממלת נגלו לשון רבים מייתי קרא ומי גוי גדול אשר לו אלדי"ם קרובים לשון רבים ולא יעלה על הדעת דאמר הכי מפני שהם אלהות הרבה וז"ש דאית ליה אלהא דישמע ליה וגו' וכלל הענין ששם אלדי"ם מורה על השכינה בג' אבות נכללים בה ולזה מייתי ראי' ת"ח וגו' מאן ויקרא היא השכינ' א"כ ויאמר לו אלדי"ם יהי' סודה עם ג' אבות כדפי' וז"ש ויאמר לו אלדי"ם לעילא כי בשכינה אי אפשר מהכרח ויקרא. וכן ראוי ששם ישראל לעילא וז"ש ישראל דהא אשתלים וגו' בימין בשמאל היינו שי"ר א"ל כדפי' בתקונים שיר משמאלא דלויים. אל מימינא דכהני. וכדין אסתלק וגו'.

וכולא קרון ליה ירצה אם נאמר לא יקרא שלא יקראוך בני אדם אינו שהרי כולא קרון ליה וגו'.

אי הכי שעם אלדי"ם ועם אנשים נק' יעקב מהו ולא יקרא שאינו מתיישב בשום בחינה וקשה בערך המדות שאם המדה מחייבת ישראל היאך נק' יעקב וקשה מפשט הענין עצמו ולהכי תריץ ר' אלעזר מענין המדות בעצמן ואמר ת"ח ה' כגבור וגו' והנה לא אמר ה' גבור שאינו רחמים אמנם כגבור מורה שפועל בספירת הדין והקושי והענין שהגבורה היא הספירה הידועה לדין ואיש מלחמות היינו קשר שיעור קומת הדינים דהיינו בינה מבחינת ההתעוררת הדינים ממנה והגבורה וההוד והמלכות וכל סוד נהר דינור המתפשט ויגרד עד החיצונים. ואמר כאיש מלחמות מורה ששם יהו"ד בעל ההנהג' וההשגחה אין הדין ממש מכונה בו לכך אמר כגבור כאיש והיינו דכתיב ה' איש מלחמה לא ממש איש מלחמה אלא כאיש מלחמה והיינו ה' שמו. וז"ש ודאי קב"ה ה' שמו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה. וקרוב לזה פי' הרח"ו נר"ו:

והרא"ג ז"ל כ' ת"ח דיעקב גבר שלים הוקשה לו שסוף סוף מאחר שהביטול הוא מותר גמור למה לא יספיק להם הביטול כמו שעשה דוד בעטרת מלכום לז"א ת"ח וכו' כלומר שלם בכל מדותיו שלא היה חומד כלל הדברים שלא היו מיגיע כפיו א"נ בכלא חכם גבור ועשיר לא הי' צריך לאלו הפחיתות ועוד דהוה מתדבק בי' בקב"ה כלומר מקושר במדתו שהוא ת"ת הנקרא קב"ה סתם ואין ראוי לאיש כמוהו שיהי' בביתו שמץ זכרון ע"א. גם בניו הודו לו מיד ולא אמרו מותר הוא וכיוצא והטעם מה כתיב ונקומה ונעלה בית אל מקום בית המקדש כדי לתת לו תודה על הצלתינו מלבן ומעשו ומאנשי שכם ולזה אין ראוי שימצא בידכם צורות ע"א וזה שאמר ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי וגו' כיון ששמעו דרשת אביהם מיד ויתנו אל יעקב. מכאן דבעי בר נש וכו' כי מקראי דכתובים לא מוכחי אלא הודא' כמ"ש יודו לה' חסדו דהיינו הודא' שהב"ה הצילם מאותם המקרים אבל לשבחא דהיינו הברכ' שמברכין אותו מנין לז"א מכאן תוכיח כי צריך שבח דהיינו בא"י אמ"ה עם ההודא' שהוא הגומל לחייבי' טובות וגו'. א"נ שכל מה שכתוב בנביאים הכל רמוז בתורה וז"ש מכאן כלומר היא רמוזה בתורה ברכת הודא' שכן אמר יעקב ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי וגו'. ואם תדקדק תמצא שד' הצריכי' להודות נמצאו ביעקב ורמזם באמרו לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. חבוש בבית האסורים היינו בבית לבן שלא היה מניחו לשוב אל ארצו ואל מולדתו והראיה שרדף אחריו להחזירו או להורגו. חולה ונתרפא ויזרח לו השמש והוא צולע וגו' ופי' רז"ל שאותו השמש הוא שנאמר בו וזרח' לכם יראי שמי וגו'. יורדי הים היינו שעשה עצמו כגשר על הירדן ואם היה זולתו שמא שטפהו שטף מים רבים. הולכי דרכים כמשמעו ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. הרי לך רמז בתורה לד' הצריכי' להודו' שבכתובים וזה שאמר מכאן דבעי בר נש וכו' לאודא' על נסין ועל טבאן וכו'. אכליל בנוי בהדי' שכן בניו הם בי"ב בקר שתחת הים שמתקשרי' ונכללים כלם כאחד ועולים עד המלכות בסוד הייחוד כנודע וז"ש ונקומ' ונעל' בית אל. דאפיק לון מכללא דא שתקון הייחוד תלוי על ידם שהו' סוד מ"ן אבל הייחוד לא נעשה על ידם אלא ת"ת יורד שם בקדש הקדשים ושם מתייחדים יחד דכר ונוקבא כחדא כנזכר בהיכלות וז"ש ואעשה אני אעשה ואתקין המזבח הזה שהיא המלכות ולא אתם וז"ש. יעקב אתקין תפלת ערבית דהיינו המלכות הנקר' כן והת"ת הוא המתקנ' ועושה אותה כלי. ובגין דאיהו עבר וכו' כלומר עוד טעם אחר לפי הפשט שלהיות שעברו עליו צרות רבות טרם בואם לעולם א"כ לו צודק לעשות המזבח לבדו. מן יומא דערק קמי' דאחוהי דכתיב ויהי עמדי וגו' הוקשה לו שהיל"ל ויהי עמדי בדרך אשר באתי כי הגם כי בהליכתו לבית לבן בא אליפז כנגדו ושללו מכל אשר היה לו עכ"ז הצרות שעברו עליו מיום בואו מבית לבן היו יותר רעות דהיינו רדיפתו אחריו וצרת עשו וצרת דינה כאומר עכרתם אותי וגו' ולז"א ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי כלומר אדרבא זאת היא הסבה בעצמה שצריך שאעשה אני מזבח זולתם לפרסם הנסים שעשה עמי הקב"ה קודם בואם הם לעולם דהיינו אות' שהיו בדרך אשר הלכתי כבר קודם בואם וז"ש מכל אינון עקתין דעברו עלי מן יומא דערק מקמי אחוי וכו'. ר' אלעזר אמ' מכאן מאן דיתעביד לי' ניסא וכו' ונתן הטעם דמאן דאכיל נהמא איהו בעי לברכא וכו' ואפשר דר' אלעזר לא פליג אמאן דאמ' שהנס הנעשה לאב חייב הבן להודות עליו ויאמר ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה דאה"נ כשהגיעו לאותו מקום ג"כ הן יודו ויברכו אבל שלא באותו מקום אינן חייבין ולכן כאן שלא הי' מקום הסכנ' לא היה חייב אלא יעקב וז"ש איהו יודה וכו':

ויבן שם מזבח וגו' ת"ח דלא כתיב אלא ויבן ולא כתיב דאסיק נסכין ועלוון וכו' ה"ג בספרים ישנים והכונה אחר שלא נזכר בתורה שהעלה עולות ש"מ דלאו מזבח ממש כמשמעו אלא רמז לו הב"ה שיתקן מזבח ה' ההרוס וז"ש אלא בגין דאתקין ההוא דרגא דאתחזי לאתתקנא ואחר שיתקננה על ידי מעשיו הטובים אח"כ ייחדנה עם הת"ת. וזהו הנזכר במקום אחר מזבח לה' והיינו ויבן מזבח דהכא. שמא דא כשמא עילאה נ"א כאימא עילאה ואתי לאשמועינן דכד אתנהר' מדת המלכות שמתייחד עמה הת"ת אז קונה שם זה של בית אל כמו הבינה וז"ש ויבן שם מזבח דהיינו שתקנה ונתייחד עמה אז קראה בית אל שקנת' שם אמה שנקר' הבינה כן בבחינ' כשמניק' לחסד הנקרא אל ור"ל אוצר ובית ההשפע' של אל שהוא החסד. כי שם נגלו אליו האלהים בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא דהא שבעין הוו דאינון משתכחי תדיר בהדי שכינתא קתדראי שסחרניה דשכינתא וע"ד כי שם נגלו אליו האלהים באתרא דאתגלי' דהא כתיב והנ' ה' נצב עליו ה"ג בספרים ישנים וה"פ בגין דאינון לא אשתכחו וכו' נראה דסבר דהאלהים דהכא הם המלאכים מדכתיב נגלו ולא כתיב נגלה והשתא הוקשה לו אם האלהים דהכא הם המלאכים כאומ' נגלו מאי נתינ' טעם לשיקרא בית אל היה לו לקוראו בית אלהים ואייתי שפיר כי שם נגלו או היל"ל ויקרא למקום בית אל כי שם נגלה אליו האלהים או ויקרא למקום בית אלהי' כי שם נגלו כנז' ויהי' פי' בית אלהי' בית המלאכי' כי שם נגלו אליו המלאכי' לז"א בגין דאינון וכו' כלו' תדע למה קראו בית אל ולא בית אלהים לפי שבית אל ר"ל בית לשכינה להיות שאין המלאכים הולכים אלא עמה לכן נקרא המקום על שמה שהיא המושל' עליהם וז"ש בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא ולכך הדין נותן שיקרא בית אל שרומז בית אל המלכות ולא בית אלהים המלאכים. דהא שבעין הוו הכריח הענין שאינם נמצאים זולתה שכן ע' מלאכים לעולם הם סוחרנה דשכינת' והם ב"ד שלה ע' סנהדרין ושמותם נזכרו בפ' וירא דף ק"ח בס"ת ע"ש. וע"ד כי שם נגלו אליו האלהים כלומר לפי שאין השכינה נמצאת זולת הע' סנהדרין הללו לכך כתב רחמנא ב' דברים לרמוז אל מציאות שניהם הא' ויקרא למקום בית אל רמז שהוא בית לשכינה והב' אומר כי שם נגלו לשון רבים דהיינו ע' סנהדרים שנתגלו עמה וז"ש ועל דא כי שם נגלו כלומר שפיר כתב רחמנא נגלו ולא נגלה כנזכר והכריח כן מדכתיב והנה ה' נצב עליו דהיינו השכינה על הסולם והיו המלאכים עולים ויורדים בו הרי לך שכינה עם מלאכים שהם הע' סנהדרין שעמה:

ויעל מעליו אלהים וגומר רש"א מכאן וכו' לאו דוקא מכאן מפסוק זה אלא מכאן רוצ' לומר מענין זה והוא כי לעיל מיני' אמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננ' וגומר דהיינו הארץ שהיא השכינה שהיו האבות מרכב' אליה לך אתננ' ג"כ שאתה עמהם מרכבה אליה וז"ש מהכא דאתעביד רתיכא קדיש' בהדי אבהן. ואע"ג שהבטחה זו כבר הבטיחו בה הב"ה בחלום הסולם כמו שאמר והנה ה' נצב עליו וגומר הא רץ דהיינו השכינה אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וכן פי' בזוהר פרשת ויצא דף ק"ן מ"מ רצתה התורה להראות כאן איך קיים הב"ה הבטחתו כמ"ש ויעל מעליו אלהים.

ות"ח יעקב איהו רתיכא וכו' כלומר שיעקב יש לו תוספת מעלה להיותו הוא המאיר לסיהרא ומתייחד עמה הוא לבדו נעשה מרכבה בלתי הצטרפות שאר האבות וז"ש דקיימא לאנהרא לסיהרא איהו רתיכא בלחודוי הה"ד ויעל מעליו אלהים שכן עליו לבד משמע. ואד"ג דאתעביד רתיכא קדישא בקדמיתא בהדי אבהן. כמה דקב"ה פי' ת"ת. בגין ההוא דרגא דילהון פי' מלכות שהיא אפטרופס' דישראל ולהיו' כי עיני ה' אלהיך שהוא הת"ת בה במלכו' לכך הוא אזמין לקבלא צלותיהן לפי שהמלכות היא הלוקחת תפלותיהן ושאלותי' של ישראל ומעלה אותה בסוד מ"ן לגבי הת"ת והת"ת כשממל' רצונ' ושאלת' ממלא משאלותיהן של ישראל ומקבל תפלותיהן וז"ש בגין ההוא דרגא דילהון. ואו' אזמין לקבלא אד"ג זמין והיינו אזמין בחירק תחת אלף שהכל א' והיא העיקר א"נ אזמין אלף בפתח רוצה לומר המציא המצאות והזמין הזמנות לקבל תפלות ישראל שברקיע ראשון יש ממונ' א' דסטר דרום שמקבל שאלות דמארי דעקו וכו' כנז' בפ' ויקהל דף ר"א ר"ב.

ת"ח יעקב קרא לי' וגו' הכריח כן מיעקב שתכף שבנה מזבח בודאי שהתפלל שם ותכף ומיד נענה שכן כתיב אחריו וירא אלהים עוד אל יעקב בבואו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב וגו' ויעל אלהים וגו'. ויקרא שמו ישראל מאן ויקרא דא שכינתא שהרי היא שהיתה מזומנת לקבל תפלתו כנז'. מאן ויקרא דא שכינתא כד"א ויקרא אל משה ה"ג בס"י ול"ג ויקרא שמו ישראל והדין עמהם דא"כ הוי מכרי' הדבר בעצמו ויאמר לו אלהים רישי' דקרא דויקרא שמו ישראל הוא והביא ב' הכרחיות דויקרא היא השכינה חד מויקרא אל משה אלף זעירא כנז' בזוהר וחד מויאמר לו אלהים דהוא רישא דקרא דהיינו השכינה. וכדין אסתליק בדרגי' ואשתלים בשמא דא והענין כי בהיותו קשור במדתו כולל שניהם שיר גבורה ואל חסד כנז' בתיקונים שלימא דאבהן שמטתו שלימה א"נ שהוא המשלים והמכריע ביניהם. ואיהו אחיד לכל סטרין כי להיותו אחוז בת"ת הוא אחיד לכל הקצוות וקושר ביניהם. וקרא שמי' יש' דכתיב לא יקרא ה"ג דכתיב בדלת. והכונה שהקדים ב' הקדמות כדי להקשות ב' קושיות והכי קאמר ודאי הא דאמרת דיעקב שלימא דאבהן וכו' ולהיותו שלם בכל השלימות הנז' קרא שמי' ישראל כנז' דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב דבר בלשון שלילה לומר שלא יקרא אותו הקורא בשם יעקב כלל ומלבד מה ששלל הכתוב באומר לא יקרא וכו' קרא אותו בלשון חיוב ישראל וז"ש וכתיב ויקרא שמו ישראל הרי ב' הקדמות ולזה חלק הפסוק אפי' שהוא פסוק א' באומר דכתיב לא יקרא וכו' וכתיב ויקרא שמו כאלו הם ב' פסוקים. וכנגד' הקשה ב' קושיות ושארי ממאי דסליק מיני' שהוא החיוב ואמר. אמאי אהדר קב"ה וקרא לי' יעקב וכו' אחר שהוא ית' כיון להחזיקו בשם זה שלזה אמרו בלשון חיוב אחר לשון שלילה כנזכר א"כ אמאי אהדר הוא בעצמו הדר בי' וקראו בשם יעקב. וכנגד לא יקרא שמך עוד יעקב בלשון שלילה שר"ל שום קורא לא יקרא שמך עוד בשם יעקב הקשה ואמר וכלא קרון לי' יעקב כמלקדמין א"כ מה הועיל בתקנת שלילתו באו' לא יקרא והרי הכל קוראין אותו יעקב אלא הא אתמר וכו' כלומר בקושי' אחרת יתורץ קושי' זו של יעקב כדמפרש ואזיל כך יעקב וכו' ואגב אורחי' תירץ קושי' דה' כגבור גבור מ"ל וכו' דלא שייך לו' ה' גבור כי הם ב' הפכים שאחד מורה דין וא' מורה רחמים אלא ה' שהוא רחמים דכתיב אני ה' כלומר מצד עצמי איני משתנה מרצון אל רצון וז"ש אני ה' הוא שמי כלומר לעולם מורה פעולת הרחמים. עכ"ל הרא"ג ז"ל: