אור החמה על ספר הזהר א:שמה

ושמעון דהוה מזליה שור וגו' כל הי"ב שבטים הם מעולם הנוקבא אלא בשלמא לוי שהוא מצד הגבורה בודאי אבל שמעון הוא מצד שמזלי' שור ולכך אלו ראויים לדבר זה יותר.

ולבתר אתא שור שהוא דין הגבורה יוסף הוא יסוד מצד השמאל דהיינו יצחק קץ חי ונקרא נהר דינור מצד השמאל ולכך השלים שם החמורים שהוכנעו החמורים אל גבורת דינו.

וע"ד שנדבק גבורת הדין עם החמורים נפלו יש' מצד הדין בגלות ונשכו לון גרמא ובשרא שזהו נשיכת החמור קשה מנשיכת הכלב והנחש שאינו נושך אלא הבשר אמנם אלו נשכו גרמא שבטלו מהם רמ"ח מצות שהם רמ"ח אברים גרמין ובשרא שהעבירום על שס"ה לא תעשה כאו' איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו וגו' וכדי שלא ישלים השור עם החמור עמד לוי בחברת שמעון לכך עמד לוי גם בפעם הזאת דהיינו משה והפריד בין שור הקדוש וחמור הטמא וגאל ישראל והוציא עצמות יוסף שהוא השור לוי ושמעון משה ויוסף ודאי ולעתיד יעקב ויוסף דרגא דיעקב היינו דרגא דמשה ובמלחמות כאן יעקב ובניו שהם כעין יוסף והכל עולה לענין א'.

ולא רדפו מכלל שחגרו כלי מלחמתם אלא שלא רדפו בהם.

מאני כסף וגו' וכיון שהיו על המכובדים אסור להשתמש בהם. ור' יהודה קאמר טעוון ממש הוו ולכך נאסרו בהנאה ממש ואי משום שעל המכובדים לא הי' הכסף אסור בהנאה וז"ש דאסיר ליה וגו'.

כדין איהו עבד לה היתר וקשיא לי וכי החסרו האומנים שיעשו עטרה לדוד שנטל עטרה זו ונתעטר בה אחר שהיתה משוקצת ליופי הע"ז גם צורת השקוץ עמו מצוייר בה. אמנם נראה לי שעטרת מלכום היינו סוד המלכות שהיו מושכין אותה על ראש הנחש כדי שהחיצונים מתעטרים בה ודוד כל טורחו וכל מעשהו בזו הי' ולכן נטלה משם דוד מעל החיצונים ונתעטר בה והעלה אותה למעלה בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה ותהי על ראש בהיות' על החיצונים ישתרשו בה החיצונים ולכך הי' בה סוד הזוהמא שהטיל בה הנחש והיינו שקוץ ואתי הגתי בטל השורש ההוא משם שהכניע את הקליפה במה שנתגייר ברוחני ובמעשה הגשמי שפחס הצורה ההיא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב קרוב לנז':

והרא"ג ז"ל כ' קיימו לגבי' דחמור ושליטו עלוי ה"ג כלומר שג"כ כאן עמדו כנגדו והרגוהו. ושמעון דהוה מזלי' שור אתא וכו' ה"ג ופירושו שפני שור הם בגבורה כמש"ה ופני שור מהשמאל ושמעון בגבורה כנזכר לעיל. בגין דלא יתחברון כחדא פי' דלא יתחברון השור הטמא עם החמור כמ"ש לא תחרוש בשור ובחמור. וכלהו אתו לקטרג' לי' וכו' רמז כאן מאי דפירש לקמן דאמר כלהו בעו לאשתתפא וכו' ואתתקנו לנשכא וכו' דהיינו המלחמה הגדולה שעשו אח"כ עמו כדאיתא בילקוט בדברי הימים ע"ש. לבתר אתא שור דהיינו יוסף בכור שורו וגו' כדמפרש ואזיל. ואשתלים בחמורים שנעשה איש שלומם ודרש טובתם שכלכלם כל שני הרעב. מסטרא דחמור קא אתו ה"ג. בני יעקב נפלו בין אינון חמורים פי' ישראל שישבו בגלות מצרים. בגין דאזדווגו שור דהיינו יוסף שנעשה איש שלומם כדפי'. ונשכו לון גרמיי' ובשר' לפי שהחמור כשנושך נושך העצם עם הבשר וי"ג בשרא וגרמ' והדין עמהם לפי שקודם נוגע הנשיכ' אל הבשר ואח"כ העצם. עד דאתער לוי היינו משה ואהרן שהם משבט לוי. ובדר לאינון חמורים דהיינו בעשר מכות שהכה אותם והפריד החביל' והחבור שנתחבר השור יוסף עם החמורים בין המצריים והוציאו מתמן. הה"ד ויקח משה וגו' כלומר השתא אתי שפיר שמשה לקח את עצמות יוסף ולא בני יוסף שאותו שהכה את חמור אבי שכם דהיינו לוי הוא עצמו שהרג ג"כ את החמורים הללו דהיינו משבט לוי וזה שאמר דאתער לוי כמלקדמין. והכריח ואמר ת"ח כלומר בא וראה כי ע"י שניהם נפלו אלו החמור' כי מה שנאמר בחמור זה נאמר ג"כ באינון חמורים ושניהם שוים לרעה כי במה שלקה זה לקה זה. בקדמית' דם היינו מכת הדם א"נ שמל אותם יוסף כדרז"ל על לכו אל יוסף וגו'. וכתיב וצאן ובקר גרסי' כלהו בעי לאשתתפא וכו' ואתתקנו לנשכ' לי' היינו הנזכר בילקוט מדברי הימים שנתקבצו אח"כ עליהם המון גוים רבים למלחמה וחגר יעקב חרבו וקשתו הוא ובניו ויכום ויכתום עד החרמה: ואומר ואתתקנו אולי רמז להמצאות שהמציאו האויבים להלחם עליהם כדאיתא התם. השתא דעשו נשיך דהיינו בגלות אדום לי' ולבנוי כי בכל צרתם של בנים לו צר כ"ש שמגיע הצער לאבות בעצמם כמו שדרשו ז"ל וירעו אותנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערי' בקבר:

ויסעו ויהי חתת וגו' הוו מרתתי ושבקין לון דקדק כן מדכתיב ולא רדפו כלומר כבר היו מזומנים ומוכנים ומזויינים בכל כלי זיין שלא הי' נשאר להם עוד רק הרדיפה אחריהם א"כ אמאי לא רדפו אלא שמן השמים היו משברים כחם והוו מרתתי וז"ש ובג"כ ולא רדפו אחרי בני יעקב בשביל הרתת כנזכר:

הסירו את אלהי הנכר וגו' אלין אינון דנטלו משכם מאני וכו' דקשי' לי' וכי יעקב אבינו הי' מניח בביתו ע"ז ולא מיחה בהם לז"א שהיו כלי' שהיו חקוקים עלי' צורת לבנה וכיוצא וחמדו בהם כשבזזו את העיר ועם היות שכפי הדין אסורים בהנאה ויוליכם לים המלח אפשר שבני ביתו או בניו שהיו קטנים עדיין לאו דינא גמירי ואפשר ג"כ שקודם שנטלום הכריחו לעובדיהם שיבטלום בעל כרחם דשמיה ביטול ומן הדין היו יכולים ליהנות מהם אבל יעקב להיותו חסיד גמור לא רצה ליהנות ממנו כלל. ר' יהודה אמר טעוון הוו וכו' פליג עלי' ואמר שבקי' לקרא כמשמעו שהו' ע"ז ממש וכי תקשה איך עלה בדעת' להתיר מליהנות מע"ז תריץ שקודם שלקחו' בטלו' עובדיהם בעל כרחם כמו שתרצת בכלים וכי תימא אי הכי מותר גמור הוא לז"א דלא יתהנון מסטרא דע"ז כלומר מדבר שהי' בו צד איסור ע"ז כבר אפי' שעתה הוא מותר לא רצה ליהנות ממנו משום לא ידבק בידך וגו'. וז"ש דאסיר ליה לבר נש לאתהני מיני' לעלמין כלו' אפי' אחר הביטול אסור לגבי יעקב שהי' מחמיר וז"ש לקמן בסמוך ויטמון אותם יעקב בגין דלא יתהנון מסטרא דע"ז כלל ת"ח דיעקב גבר שלם בכלא הוה והוה מתדבק בי' בקב"ה כלומר שמי שהוא דבק בקב"ה ראוי להחמיר בשמץ זכרון ע"ז.

רבי יהודה ור' חזקי' הוו אזלי וכו' הפסיק בין ר' יהודה אמר טעוון הוו וכו' ובין ר' יצחק אמר הסירו וגו' ואמר ר' יהודה ור' חזקי' הוו אזלי באורחא וכו' דהיל"ל אחר כך אחר גמר מחלוקת שהי' ביניהם אלא כיוון להחזיק תירוצו שאמר כי להיות שיעקב הי' חסיד גמור אטמין לון תחת האלה בגין דלא יתהנון מסטרא דע"א כנזכר שהרי דוד אחר שבטל אתי הגתי את הע"א תכף ותהי על ראש דוד לפי שדוד לא הי' כ"כ חסיד כאבות הראשונים לא דקדק כ"כ בדבר זה מאחר שהוא מותר כפי הדין:

ותנינן שקוץ בני עמון מלכום שמיה ודא הוא עטרת מלכם אפשר שקבלה הית' בידם א"נ מדהיל"ל ויקח את עטרת המלך דרשינן ביה מלכום. א"ל ובכל טעוון וכו' כלו' אי משום הא לא קשי' דהכי קרא לון קב"ה ותראו את שקוציהם וגו' אבל קושי' אחריתי ויקח את עטרת וגו' דאיהו מלכום פירוש הוא דקא פריש בקרא להחזיק הקושי' ונזהר שלא נפרש ויקח את עטרת של ע"א הנקרא מלכום שאם נפרש כן לא הי' כ"כ רע המעשה כי לא הי' העטר' ממש ע"א אלא תשמיש ע"א לז"א ויקח את עטרת מלכם דאיהו מלכום כלומר ויקח את עטרת שהיא היא הע"א הנקרא מלכום כדלקמן שקוץ בני עמון חד חויא וכו' נמצא לפי זה שממש הע"א. בעצמ' הי' על ראש דוד. ותירץ הכי הוא ודאי שהיא ממש היתה ע"א ואמאי ותהי על ראש דוד אתי הגתי עד לא אתגייר בטלה וזהו שחזר עוד לפרש כדין איהו תבר לה לההוא עטרת דאיהו מלכום כנזכר ות"ח שקוץ בני עמון וגו' אעפ"י דלעיל תבריה לקושי' זו באומר הכי קרי לון קב"ה דכתיב ותראו את שקוציהם וגו' עכ"ז לא ניחא ליה בההוא תברא ולזה תירץ ואמר כי קראו שקוץ לזה יותר מע"א אחרת לפי שהיה חקוק בה נחש והנחש כלו זוהמא ושקוץ לכך קרי לי' שקוץ ר"ל זוהמא:

ר' יצחק אמר הסירו את אלהי הנכר אלין שאר נשין דהוו מייתי בגווייהו מלת אשר בתוככם קא דייק דאי אע"א כנזכר מאי בתוככם אשר לכם מ"ל אלא אינון שאר נשין וזהו בתוככם כלומר אותן שהם מעורבות ביניכם הסירום מנגד עיניכם ותגרשם מעמכם. וכל נבזבזן דילהון הוקשה לו שלפי זה מאי ויטמון אותם יעקב ויהרוג אותם מ"ל לז"א כי מלת ויטמון חוזר לנבזבזן שהיו להם דהיינו תכשיטיהן והכי קאמר קרא הסירו את אלהי הנכר אלו הנשים אשר בתוככם. והטהרו מתכשיטיהן. והחליפו שמלותיכם מפני טומאת חלל ומ"ש ויטמון חזר לתכשיטין כדמפרש ואזיל. וע"ד כתיב ויתנו אל יעקב וגו' אלין נשים והוא שלחן לנפשן. ומה שכתוב ויטמון אותם יעקב היינו כל נבזבזן וכו' וזהו ויטמון אותם כלומר אותם הם שהטמין יעקב. בגין דלא יהנון וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: