אור החמה על ספר הזהר א:שמב

ר' ייסא וגו' פליג שאינו מצד קדושתו ורמז להעמיד המדות אלא אדרבה מצד הפגם שהוא נאחז שם ונטמא האבר ההוא. והענין שיש בחינ' במדה להשפיע החיצונים וכל אשר יהנה מהבחינה ההיא יפגום עצמו מפני שיתדבק בחיצונים לכך ולא ח"ו למטה צד המדה הקדוש' אלא מה שימשך למטה כשיגיע ההמשכה לתחתונים יהי' בחינת דין וקושי ולזה צריך להתרחק מההנהגה ההיא ומכל ההשפעות הנמשכות משם.

דאפילו לאקדומי להו שלם וגו' כ"ש להקדים ולשנות ולשלש:

ובגין לקשרא כה לחי וגו' ירצ' דכתיב ואמרתם כה לחי ירצה יתקשר כ"ה מלכות לחי ליסוד ואחר שתאמרו מלה זו תאמר כנגד המדות האלו ג' בחינות ואתה ת"ת שלום וביתך שלום דהיינו בחינת היסוד מצד הת"ת ומצד המלכות ומצד היסוד בעצמו שהוא מושך מן הבינ' עד המלכות דרך חוט השדרה בתוכיות הספי' וכ"ל היסוד אש"ר מהבינה ל"ך במלכות שלום.

אלא לאתריה דשכינתא. הכוונה על הת"ת שהוא אתריה שהוא מקום דבקות השכינ' בת"ת והיינו המטה מ' ראש יסוד על ראש ת"ת. ונ"ל שראיתי גרס' ספרים דלא גרסי שכינתא אלא לאתריה קא כרע והיינו הת"ת וניחא שפיר.

כיון דחמא יעקב וגו' ירצה ולא השתחוה אל השכינה להראות לעשו שהיה משתחוה לו ח"ו אלא כיון דחמא יעקב חסד השמירה העליונ' ועניית תפלתו ראה להשתחוות להב"ה על הדבר וז"ש עדן לסגדא וגו'. ובבחינה אחרת היה מוכרח להשתחוות לעשו תלה הענין בהב"ה וז"ש כיון דחמא דהא קב"ה אזיל קמיה כדין סגיד לקבליה בגין וגו' ומפני שהם ב' טענות כמעט סותרות אמר וכולא איהו כדקא יאות. ותירץ וזכאין וגו' דהיינו בגין יקרא כטעם הראשון ולא יסטון כבחינה הב'.

צוארו כתיב חסר יוד שלא נפל על בית ראשון אלא על בית שני וגם בבית ראשון היה לו מגע יד כאומ' ואל תעמוד על הפרק וגו' לכך כתיב צואריו שתים וצוארו אחד שהחסיר ממנו השכינה שהיא י'. ירושלם צואר ובית המקדש ראש וחותכין הראש מן הצואר שמחריבין ירושלם ובית המקדש.

כים נגרש כמדת המלכות שהיא מתגוללת בדיניה כך אחיזתם בה שמהפכין אותה לדין וכשנותנים נותנים לחיצונים דהיינו רפש וטיט כעין השפעת המלכות לחיצוניות וכן עשו גרש ממנו חורבן המקדש אלו הם מתנותיו דהיינו ויפול וגו' רמז לרפש וטיט שבו ליעקב להחריב צוארו.

דחשיב לנשכא ליה וישקהו נקוד כמו וישכהו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וע"ד לא בעינן למיהב דוכתא לברייתא וגו' עיין מכאן נראה כי צריך לאדם להניח גיד הנשה קיים ולא להאכילו לכלבים כדי להראות לסמאל שגם כי נגע בו ואתחלש עכ"ז קיים הוא ובזה אתבר חיליה ולכן נוהגין העולם לזורקו בכותל הבית שיהי' שם קיים.

לאקדומי להו שלם לרשיעיא וגו' נראה דמשיב שלום מותר.

והרא"ג ז"ל כ' רבי ייסא סבא דריש כתיב הכא כי נגע וכתיב התם כל הנוגע: פליג אר"ש ואמר שמה שאין אנו נהנים מהגיד הזה אינו כמה דאמרת אלא לפי שהיא מקום טמא שנגע בו סמאל וטמאו ושורת הדין נותן דמאתר מסאבא לית לן להתהנא' מיני' כלל כ"ש וכו' והענין כי בשאר טומאות קלות המתטמאות מחמת ענפי כחות סמאל הטמאים הגורמים טומאה באותו ענין אין לנו ליהנות ממנו כלל כ"ש וכ"ש באתר דנגע בי' ההוא סטר מסאבא כלומר ההוא שכבר ידעת: לית לן לאתהנא' גרסי'. ואורייתא לא קאמר אלא כי נגע כלומר לדידי אתי שפיר דקא תלי רחמנ' טעמ' משום טומא' דקאמר כי נגע דאין נגיע' אלא לשון טומא' כדמפרש ואזיל:

והוא עבר לפניהם וגו' רבי אלעזר פתח וכו' דאיהו שלימא דאבהן שמטתו שלמ' א"נ הוא ת"ת המשלים והמתווך שלו' בין חסד וגבורה שכן בררו ובחרו הקב"ה לכך ובהכי איהו קריב לגבי' יתיר אם מצד מעשיו למטה אם מצד מעשיו למעלה א"כ היך סגיד וכו': ואו' דאתבריר חולקא מקרא הוא כי יעקב בחר לו יה וגו' ומכחא דקרא קא מקשה. ואומ' שלימת' הוא כי לפעמים האדם בוחר בחלק אחד שנר' לעיניו טוב והוא להפך לז"א קב"ה בחרו ליעקב ובודאי שיצא החלק ההוא בחור וטוב ושל' מאחר שהבוחר הי' הב"ה שהכל צפוי לפניו וזהו שדקדק ואמר לקב"ה ולההוא חולקא כלל כלומר אפי' בשעת' דאצטריך לי' ואיהו תעלא בעדני' אלא כתיב ואמרתם כה לחי ה"ג בספרים ישנים ונכון הדבר דקא מתרץ קושי' בקושי' אחרת מדוד והכל דברי ר' אלעזר: א"נ לקיים גירסת הספרים יאמר בפתיח' א' שאמר ר' אבא במקום אחר והקש' קושי' ותירץ יתורץ ג"כ קושי' זו והראשונ' עיקר. דאסיר לי'. לכל אדם. לאקדמ' לי' שלם לפי שהו' שמו של הב"ה ובברכו אותו בשם משפיע עליו כח הקדושה ואין ראוי זה לרשע: בגין לקשרה ליה דהיינו כ"ה שהיא מלכות לקשרה לה בחי יסוד בסוד ח"י ברכאן דצלותא. וחשיב נבל וכו' כנזכר בפ' וארא דף כ"ג שאין זה גונב דעת הבריות דאיהו דאטעי אנפשי' וז"ש כאן וחשיב נבל דעלי' קאמר. אלא לאתרי' דשכינתא קא כרע וסגיד שכן השכינה למעלה מראשותיו של חולה. דהוה אזלא קמי' והוא דא נטירו עילאה ה"ג הוקשה לו מאי והוא בוא"ו ואמר והוא דא נטירו עילאה כלומר הוא"ו שבוהוא הוא סוד הת"ת ההולך עם הוא שהיא השכינה וז"ש. כיון דחמא יעקב דא אמר הא עידן לסגד' לקב"ה דרך שבח והודאה שקיים הבטחתו והכונה ג"כ אל השכינה אלא באתר דדכור' אשתכח נוקב' לא סלק' בשמ' א"נ כיון דחמא יעקב דא שלא הית' ההבטח' אלא שהשכינה תלך עמו אבל עתה שראה שהת"ת ג"כ הי' הולך עמה אמר הא עידן לסגד' לגבי' דקב"ה דהוה אזיל קמי' שעשה לפנים משורת הדין שעשה מה שלא הבטיח ודוק מלת דא דהכי גרסי' לי' בספרים ישנים והדר למאי דקאמר והוא דא נטירו עילאה דהיינו ת"ת כדקאמרן:

וירץ עשו לקראתו וגומר האי קרא אתמר ומילי דאורייתא וכו' אין בידינו מה שייך האי לגבי האי ואפשר דבשום דוכתא פירשו האי קרא על אורח רזא ובפ' נח דף ע"ד דריש ליה ועל ההוא פירוש שבח ואמר דמלי דאורייתא כמה רזין וכו' ואמר השתא שמלבד הפי' ההוא הנעלם יש לפרשו ע"ד הדרש ואמר והרשעים כים נגרש וכו' דא עשו וכו' דהא כד אתי לגבי דיעקב דהיינו וירץ עשו לקראתו. עובדוי לא הוו בשל' היינו ויחבקהו ויפול וישקהו הכל לא היה בלב שלם כדמפרש ואזיל ויפול על צוארו חד וכו' פירוש אחר הוא שמפרש בפסוק שרמז הנפילה ההיא על גלות אדום כדמפרש ואזיל. צוארו דכל עלמא שכן הי' גבוה מכל הארצות כצואר הזה שהוא בגובהו של גוף. א"נ מה הצואר הזה כל יופי הגוף תלוי בו אף ירושלים היא יופי כל הארצות כנזכר בפרשת ויגש דף ר"ט שהיא ראש ומקור כל הברכות שכל רצועות הסגולות מתפשטים ממנה שהיא נקודת המרכז. ואפשר עוד לפרש שהכל דבר אחד והאי דקאמר ויפול על צוארו חד דא ירושלם הוא הכרח לדבריו שאמר דעובדוי דעשו לא הוו בשלם דהיינו הצחוק והנפילה והנשוק שלא היו בלב שלם שהרי רמז הוא דקא רמיז שהיה עתיד להחריב את ירושלם א"כ מהמאוחר נשמע אל הקודם שמאחר שהמאוחר נפל על ירושלם והחריבה נשמע אל הקודם דויפול על צוארו ויחבקהו וכל הענין היה ברוע לבב ולפי זה אתי שפיר אומרו בסמוך וישקהו נקוד לעיל דלא נשקי' ברעותי' שהכל הולך על דרך אחד ומדבר בעשו בעצמו: ותנן מאי דכתיב וכו' ה"ג. וע"ד ויבכו דא בכי שנעשה צוארו כעמוד של שיש ודא בכי שקהו שיניו כנזכר במדרש: ת"ח כמה הוא וכו' השתא דידיה קאמר ואתא לאפלוגי על מה דאוקמוה חברייא ואמרו דדא הוה בכי על שיניו ואמר דליתא שאם היה רוצה לנשכו כבר היה הדבר נראה לעין כי ברע הוא ואיך היו מפייסים זה את זה ועוד אם כונת עשו להלחם לא היה לו להתחיל בנשיכות אלא בחרב ובחנית ועוד יעקב למה בכה על שנעשה צוארו של שיש שחוק מ"ל אלא ודאי ליתא אמנם הכונה הוא דדא הוה בכי הוא דלא הוה חשיב לאשתזבא ודא הוה בכי בגין דאבוי קיים ולא יכיל ליה ששניהם היו בוכים על הדברים שבלב ולא היה נרגש מל מה כל אחד בוכה והיו מראים זה לזה פנים צהובות והלבבות שחופות. עכ"ל הרא"ג ז"ל: