אור החמה על ספר הזהר א:שמא

בר עובדיה נביאה דהוה גיורא וגו'. היה נביא מצד הקדושה והיה בו סוד חלק מן החוץ שסוף סוף משם היה גר והי' לו חלק משם והי' משיג והעבירות והפגם בלתי מונעו מלעמוד על תוקף מפלתו. והענין שאותם שנולדו בקדושה אינם יכולים לעמוד בפני החצונים כאותם שהיו משם והורגלו כבר בה והכניעוה.

דסאיב כל חילא דירכא ירצה המשיך כח הדין הקשה דרך בו ונאחזו החיצונים לינק מאותו הדין והיינו צולע להמשיך לחוץ באותו פרק היוצא לאחור שהיא הגבורה שבנצח הוא בהוד * בכת"י ב' או בהוד. וכיון שהם באים להתנבאות אינם יכולים לעמוד על מפלת החיצוני שהרי בחלק נבואתם נאחז היאך יראו מפלתם זולתי עובדיה שהי' יכול לסבול ולראות עד היכן כח אחיזתם וכמה שיעור מדתם החיצוני' אמנם הנביאים לא נתנבאו אלא עד זמן המשיח שהם עד ביטול החיצוני אמנם לעמוד על ביטולו ומפלתו לא יכלו וז"ש לא יכילו לאתדבקא אלא עד זמנא וגו': ואו' בר ממשה כי משה מפנימ' בסוד הנשמה ואין בה אחיזה לחיצונים.

ומאן דלעי בתורה ת"ת ואין לו סמיכות רגלים מפני פגם המדות שהם ירכים לכך צריכים מחזיקים לתורה מחוץ שאינה עומדת בעצמה כנז' וכיון שאין מחזיקים בתורה תורה מתחלשת והחיצוני מתגבר ומה שהוא נחש בלא רגלים נעשה לו חוזק בחלישת התורה והיינו ת"ח כמה גרים וגו'. והענין שהחיצוני אינו מוליד שהוא מסורס וגם לגופו אין לו רגלים בענין ששתי כחות שהם נגדיות לנצח והוד שבקדושה העבירום הקב"ה ממנו כשהטה לאדם מדרך ישרה ולכך אתתברו סמכין דיליה ואפי' יעשו כל האומות עבירות לא יועילום ואם יעשו צדקה או כשרון יהי' לשבירתם שאין להם חלק בכשרון כלל וגר תושב יוכיח א"כ אין להם בתחתונים חלק אלא כאשר ישראל נוטים מן הדרך הטוב וז"ש בר כד ישראל לא בעאן לסמכא לה וגו' אז דליו שוקים מפסח וגו'.

בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה וגו' שעיקר הקול אש ומים ורוח לכך רצה להחלישו מאיזה משלשה כחות אלו כי כשיפגום כל א' משלשתם יחליש הקול וימנעהו דהיינו ג' אבות.

דאינון תקיפין גופא דאתתקיף בינייהו ירצה שאלו השלשה מדות הקנום התחתונים בשלימות והם מהופכות לרחמים ומקושטות ואי אפשר להמשיך משם דין אל התחתונים כלל והתורה מתחזקת מימין ומשמאל דהיינו ת"ת כאומרו מימינו אש דת למו ואי אפשר לפגום המדה הזו משום דרך מן הדרכים בא לו מדרך עקמימות לפגום בנצח והוד שהם מעמידי התורה שוקי גופא והמשיך שם הדין והחליש כח התור' שכל מי שיתפוס בה מצד הדין הנשפע בנצח והוד מחייב הדין שילמוד בעוני כעין לא דיין להם ללומדי תורה מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שיהי' להם מזונות בריוח וכיוצא וזה כיון שבטלו את התורה הנשמות מעושר בחטא אדם הראשון יבטלוה מעוני מדה כנגד מדה והיינו כעין נשא שתי אחיות שפירשנו לעיל והכל דרך א' והנה מצד מדת הלילה ודינה נתחזק בדין קשה והמשיך מדת הקדרות אל נצח והמשיך דין להיות עוסקי תורה בעוני וימשיך ענין זה דוקא כל זמן הגלות שהיא הלילה אמנם בהאיר מדת יום יגברו הרחמים ולא יהי' מחסור כל וז"ש וכד סליק צפרא וגו'.

ות"ח מהאי נחש וגו' ואשתכחו בעלמא צופים במעשה בני אדם וכשרואים מצוה זו דהיינו גיד הנשה מתחלשי' ומתחזק כח המדה העליונה כדמפרש ואזיל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דאתברו סמכין דיליה וגו'. נ"ל כי הנה סמכין דאור' דאיהי ת"ת אינון נצח והוד ושם הוא דנגע סמאל ואתחלשו סמכין דאורייתא וכן שם בב' הקליפות אשר רומזים לנצח והוד שם הם סמכין דההוא נחש ואפשר דאיזו פגם היה שם כי נקצצו רגליו אותם הקליפות. עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' משה הוה שמע וכו' הנה ענין זה פירשו ז"ל בתיקונין דף כ"ח דרך פרט וכן בדף פ"ג ע"ש. בגין כי נגע וגו' גרסי' ולא גרסי' דכתיב. לא יכילו לקיימא על מה דזמין קב"ה למעבד לי' לעשו וכו' כלומר שעובדיה נתנב' דרך פרט משא"כ כל שאר הנביאי' עם היו' שנתנבאו על אדו' היה ב' או ג' פסוקים או ה' דרך כלל. א"נ עובדיה לא באה נבואתו רק לדבר זה בלבד מש"כ בשאר הנביאים שנבואת אדום היתה ענף א' מנבואתם וזהו שדקדק באומ' וכל אינון נביאים לא יכילו לקיימא על מה דזמין כלומר לקיימא לעמוד על תוכן פרטי הנקמות שיהיו: וע"ד קאים בקיומיה גרסי' והענין כי להיות שהוא היה גר אדומי שהיה קודם אחוז תחת כנפי ס"מ שרו של עשו הגורם החשכת המדה הזאת שגבר כח קטרוג עליה עד שנטל תוקפא דדינא קשיא ממנה והחשיכ' לכך קאים בקיומיה כי שורשו היה מאותו הצד הגובר עליה ולכך הנביאים האחרים לא היו יכולים להתנבא על אדום דרך פרט בעצם כעובדיה לפי שלא היה להם צד אחיזה בס"מ כלל. דנסיב כל חילא דירכא נראה דאשתאיב: * נ' דצ"ל דאסתאב גרסי'. דהא כל נביאין דעלמא בר ממשה לא יכילו לדבקא ולקיימא ביה עד זמנא דייתי מלכא משיח' ת"ח נביאין לא קיימו בתוקפייהו כדק' חזי ומאן דלעי באורייתא לית מאן דסמיך וכו' ועל דא אורייתא וכו' ה"ג בס"י. והכונה לומר ת"ח כמה צרות גרם הנגיעה הזאת בירך הזה שהנביאים לא קיימו וכו' כנזכר לעיל ועוד מאן דלעי באורייתא לית מאן דסמיך כי סומכי ותומכי התורה שהיא הת"ת. סמוכים הם נצח והוד כדמסיק וכן גדם עוד ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכסתיה כלו' לא יש מי שימלא כיסן של ת"ח מעות כדי שיוכלו לעסוק בתורה. ת"ח כמה גרים וכו' הוא לאשמועינן עוד נזק אחר שנמשך מנגיע' זו שמי שאינו סומך ללומדי תורה מעמיד שוקים לחצונים וכו' וה"ג ומלכו חייבא אתתקף בכל יומא ויומא ת"ח כמה גרים חובא בגין דלית מאן דאסמיך וגו' ור"ל ת"ח כמה גרים חובה של המונע עצמו מלסמוך ללומדי התורה שבשביל כן אות' סמכין העליונים נצח והוד שהם עמודין וסמכין דעלמא מתחלשים וגורמים שיחזקו ויאמצו לההוא דלית לי' שוקין ורגלין שהוא הנחש שיגבר עלייהו דישראל או עלייהו דמדות נצח והוד והכוונ' על כח הקטרוג שעול' ממנו וכח הדין נמשך עליהם והא כיצד פתח ואמר [ויאמר] ה' אלהים אל הנחש וגו' כד ישראל לא בעאן וכו' לפי שכיון שאין סומכין ללומדי תורה אינם יכולים ללמוד ולעסוק בה ונמצא שאין קול יעקב ואז הידים ידי עשו שאז מתחזק הנחש דהיינו הכח שלו ועול' ומקטרג וכח קטרוגו עולה עד למעלה וח"ו נגזר על ישראל כמה גזירות וז"ש יהבין לי' סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפ' בהו כי השקר דהיינו הקליפה אין לו רגלים ובביטול עסק התורה נותנים לו כח שעול' ומתקיי' על רגליו שנעשו לו ומתחזק בהם. לה לאורייתא גרסי'. דרועין מסטרא דא ומסטרא דא כלומר כי העוסק בתורה הוא אחוז במדת הת"ת והוא מרכבה אליה ואינו יכול לו לפי שיש לו דרועין דהיינו החסד והגבורה וכמו כן לזה שעוסק בתורה ג"כ יש לו סיוע מאלו השתי מדות באופן שאינו יכול להלחם עמו וז"ש לו כלומר לו לעצמו אינו יכול וכיון שרוא' שאינו יכול לו מיד ויגע בכף יריכו וגו' שהם סומכי התורה כדמפרש ואזיל. דאינון תקיפו דגופא אתתקף בינייהו וחמא תוקפא דאורייתא דאתתקף בכלא כדין וירא כי לא יכול לו מיד ויגע וגו' ה"ג. והענין כי הזרועות הם המחזיקים את הגוף והם כמו כנפים הנושאים אותו שילך במהירו' ובמרוצה והראיה כי האדם שהוא קשור שתי זרועותיו אינו יכול לרוץ כלל כ"ש מי שזרועותיו חתוכות וז"ש דאינון תקיפו דגופא וכמו כן למעלה במדות הם מחזיקים את הת"ת כי זה נוטל מחכמה ומשפיע בו וזה נוטל מבינה ומשפיע בו באופן שהוא מחוזק ע"י שניהם ובפרט בסוד תרין עטרין כנזכר באידר'. בגין דאתבר חילא דאורייתא אזל ואתתקף עשו ה"ג. והכונה שלפי שנגע בכף יריכו שבזה נשבר חילא דאורייתא כמה דאמרן לכך עשו הולך וחזק מאד וגוזר גזרות. וכד חמא יעקב הכי כד סליק צפרא וכו' ה"ג. והכונה שכיון שראה שאינו יכול לו לעצמו אתתקף בי' ואמר יעקב כלומר גופא לא יכול לו לפי שהי' מוחזק מתרין סטרין כנזכר וז"ש דלית מאן דיכיל לך.

ת"ח מהאי נחש וכו' הוקשה לו כי לפי מה שאמר היה ראוי לעשות מהגיד הזה דבר שיהא מורה הכנעה וכתיתה שלא יראה ולא ימצא או שיאכלוהו או יהנו ממנו שיאכילוהו לכלבים וכיוצא ובפרט לת"ק דקאמר כי גיד הנשה הזה הוא משכן ומושב אל היצה"ר כנזכר לעיל ולמה יהי' אסור בהנא' לז"א.

ת"ח מהאי נחש וכו' היינו נוקביה דסמאל כנזכר בפ' פקודי בהיכלות התמורו'. כמה חילין מחנות וכחות וענפים המסתעפים ממנה רבו מספור. ובעינן לקיימא וכו' כלומר שאנו צריכים להראות שהגיד הזה אע"ג שנגע בו סמאל בן זוגה של נחש זה שעדיין הוא קיים ונצחי ולא אתבר. קיים איהו ואתקיים ה"ג. וכד חמי וכו' כי להיות שאלו הענפים אשתכחו לגבי בני נשא אם יראו שהגיד הזה משברים אותו ואוכלים אותו אי עושים ממנו באופן שלא יראה ולא ימצא יחשבו להרע ולהזיק לבני אדם כי יאמרו כי השר שלהם נגע בו ונקע' ירך יעקב ממקומה וכבר שלט בו וכן הם הבאים מכחו יחשבו ג"כ להרע ולהשחי' ולכן כשסמאל או א' מענפיו חמי שהגיד הזה הוא שלם כמו שהוא ואינ' אוכלים אותו ומשביתים אותו מן העולם אז אתבר חיליה ותוקפיה כי בהיותו שלם מורה שאותה הנגיעה שנגע בו לא הוה ולא כלום דאדרבא שלם הוא וקיים ונצחי ובזה לא יכיל לאבאש' לפני יעקב ולכך אסרוהו מליאכל ומליהנות וז"ש ולא לאתאכלא כלל ה"ג. ומה יפו ומה נעמו מנהגותיהן של ישראל הקדושים שכשמסירים הגיד הנשה משליכי' אותו בקירות ובקורות הבית ומתדבק שם ונראה לעין כל ואתי שפיר אומרו וכד חמי דהא לא אתבר וכו' מורה על היותו עומד במקום הנראה לעין ולזאת הסבה לא חסר מישראל עשירים המחזיקים את התורה בממונם עכ"ל הרא"ג ז"ל: