אור החמה על ספר הזהר א:שמ

ר' חייא אמר אלמלא לא אתחלש חילא דא וגו'. הענין שחולשה זו בסוד ירך יעקב דהיינו סוד שנשא שתי אחיות ועתה אני אפרש הנה י"ב שבטים היו בשביה תחת ממשלת לבן הארמי מפני שהיו נשמות מפוזרות מימי קדם מחטא אדם הראשון ואין הקליפה משלחת מה שתחת ידה אם לא בתמורה וזהו סוד פדיון אח ביבום אשתו שסוף סוף אשת אח אסורה והתירה הכתוב מפני שאין קימה לנופל הזה תחת ממשלת החיצונים אם לא ע"י חלק אשר לו ולזה חלקו אסור זה ויש כענין זה יהודה ותמר וכל כיוצא בזה רות ונעמה ע"י לוט בבנותיו שאלו הם מחשבותיו של הב"ה שעמקו שגבו מאד ולכך לא היה כח ביעקב לפדות י"ב נשמות קדושות מטה שלימה מתחת ממשלת לבן הארמי אם לא שיהיה ע"י בנותיו דרך גלגוליו ית' אמנם סוף סוף נכנס אל תוך בטן החיה והוציאם לחוץ מן הטומאה מבית לבן והביאם לארץ ישר' מיד החיצוני תובע חלקו ולכך ותקע כף ירך יעקב ואתחלש חילא דיעקב לא מצדו שהוא לא נשאם אלא צורך גבוה אמנם מדת יעקב הת"ת ומדת בניו נ"ה שהם נקראים בני ישראל ושם פגם מפני שנחלש כחו של יעקב שלא היה יכול להולידם אלא בדרך זה ואלמלא לא נפגם מחטא אדם הראשון לא הוצרך להולידם בדרך זה לא אתחלש תוקפיה והיה החיצוני מתבטל מכל וכל אמנם נחלש כחו שהיה לו לחיצוני תפיסה שם ובא לגבות כחו משם ולכך על כן לא יאכלו בני ישראל שאליהם מגיע הדבר עד שיתוקן אותו הענין מכל וכל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ות"ח כיון דאסתליק צפרא לאנהרא ה"ג. וא"ת מ"מ קשי' דמי אמר לך דשחר הוא לשון שחרות' כי היכי דתדרוש האי דרשא אנא אימא שהוא תחלת אור היום והוא אור מאיר בזה נהרס כל בניינך לז"א ת"ח כיון דאסתליק כלומר אחר שעלה ונסתלק השחרות בא האור אחריו שלכך הוא הולך לו כדי שיבא אחריו היום דהא לא כתיב כי בא השחר אלא כי עלה דהא בזמנא וכו' כדין אתתקף כי אז הי' עת הדין ואז שלט המלאך על יעקב וכו' וכד סליק ההוא אוכמא דשחרותא אתא נהורא ואז אתתקף יעקב כי עת הדין הלך לו ובא שעת רחמים א"כ מכאן ששחר הוא לשון קדרות ושחרות מאחר שבאותו עת הי' עת דין וחשך. אוכמ' דשחרותא אתא נהורא וכו' ה"ג בס"י. ומה טוב ומה נעים היא הגירס' האחרת כפי מה שפי' דגרסי הכי בגין דההי' שעתא איהו אוכמא דשחרותא וההוא תקיפו לאתתקפא עשו וכד סליק וכו' דמפרש ממש מה דפרשי'. והוא צולע על יריכו רמז וכו' ול"ג כדין איהו ולספרים דגרסי לי' ה"פ אחר שזרח השמש אז הרגיש שהי' לו כאב וצלע על יריכו וכדמפרש ואזיל וז"ש ויזרח לו וגו' והו' צולע כדין איהו כלומר אחר שזרח השמש כדין איהו צולע ה"ג כך ויזרח לו השמש דא הוא זמנא דנייחא ופשוט הוא שהצער [לא] נרגש כ"כ בעת הצער כמו אחר שעבר הצער. ואיהו כד אסתלק וכו' הכריח הדבר מיעקב שהרי כד אסתלק קדרותא דשחר' שאז נזוק לא הרגיש ולא נצטער ואז אתתקיף ואחיד בי' ואם הי' כואב ומצטער על הנגיעה הי' לו להניחו שילך לו אחר שיצא מוכה מתחת ידו אלא ודאי שלא הרגיש אלא אח"כ שזרח השמש אז והוא צולע וגו'. דהא אתחלש חילי' דלית שולטנותי' וכו' ה"ג.

על כן לא יאכלו וגו' כל זה עד ר' חייא אמר וכו' אינו מן הזוהר דלא איתי' בכל הספרים הישנים וכן נראה מתוך הלשון ועכ"ז לא אשיב ידי ממנו. דאפי' בהנאה אסור מלא יאכלו נפקא לי' דא"ר אבהו במס' פסחים כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה משמע. ואע"ג שפסקו הפוסקי' שהוא מותר בהנאה ל"ק כאן גיד הנשה לבדו כאן כשהוא בתוך הירך. גיד דאיהו מנשה לבני נשא אפשר דקים להו כי האוכל אותו מטביע בלבו לסור מאחרי ה' והטעם לפי שהוא משכן ומושב ליצה"ר כדמפרש ואזיל. לא אשכח אתר וכו' לפי שיעקב הי' עובד השם בכל אבריו באופן שכל אבריו היו מקודשים ולכך לא הי' מוצא מקו' שישרה עליו וז"ש דכל שייפי גופ' סייעי ליעקב וכו'. וכלהו הוו תקיפין כי האדם כשעובר עביר' באיזה אבר מאבריו אותו החלק שבו הוא מת ותש הכח והוא מצד סמאל השור' על האבר ההוא ומתיש אותו חלק הנשמה אבל כשהאדם עושה באיזה אבר מאבריו שום מצוה אותו החלק הנשמה שבו הוא הולך וחזק מאד לפי ששורה עליו כח הקדושה ויחזקהו ולכן יעקב ע"ה להיותו עובד אלהיו בכל לב ובכל נפש ובכל א' מאבריו היו כל אבריו חזקים כראי מוצק באופן שבכל רמ"ח אבריו לא מצא סמאל מקום פנוי אבל מצא ב"ח מקום לגבות את חובו דהיינו מקום גיד הנשה שהוא משכן ומושב של היצר הרע כדמסיק ומצאו שהי' חלוש מצד שנשא שני אחיות כדרז"ל וז"ש לקמן ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה מיד תשש חילי' ולכן נקרא גיד הנשה מלשון נשיה שמנשה לאדם תורתו ויראתו של הב"ה כדאיתא בפ' בא דף מ"א. כמא דאמרו חברייא דשייפין דבר נש דרמיז לעילא כלומר שכל אבריו של אדם הם רמוזים למעל'. אי טב טב ואי ביש ביש כי האברים הטובים ר"ל אם צדיק וטוב כולם רומזים לדברים עליונים ולתמונה עליונה קדושה שהוא טוב במספר במשקל הכל מנוי והאברים הרעים שנעשה בהם עבירה רומזים לשיעור קומה דאדם בליעל שהוא רע. ובג"כ כל שייפא מתקיף שייפא ר"ל כל אבר מחזיק אבר כלומר אם יעשה באבר זה מצו' אז מחזיק דבר אחד שכנגדו בקדוש' ע"ד תנו עוז לאלהים וכשח"ו עובר עבירה בא' מאבריו מחזיק האבר העליון שכנגדו של הקליפה ונותן בו כח וחיל כדי שאח"כ יתפרע ממנו. והא תשעה באב לקבל גרסי' בלא וא"ו והשאר פשוט מעצמו ומה שאמר וסמאל חד מנהון אולי קבלה היתה בידם.

ר"ש פתח ואמר כמרא' הקשת וגו' בס"י ל"ג אלא סיפי' דקרא ואמרי ר"ש פתח וארא' ואפול על פני האי קרא וכו' והדין עמהם כי כל עצמו של רשב"י ע"ה הוא לדרוש כי כל הנביאים הנופלים הוא מצד שנגע סמאל בכף ירך יעקב כדמסיק וזהו טעם וארא' ואפול על פני ושאר קרא לא איצטריך לי'. משה אסתכל באספקלרי' דנהרא ת"ת. שאר נביאי לא הוו מסתכלי אלא באספקלרי' דלא נהרא מלכות מלובשת בהיכלות כנז' בתיקונין דף ד'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה. ראיתי כתוב ד' תעניות רמוזים בפסוק זה גי"ד גימל ג' בתשרי יו"ד י' בטבת. ד' חדש ד' שהוא י"ז לתמוז ומלת הנשה הפוך השנה. א"ת הוא ט' באב * א"ת ר"ת תשעה אב. ומלת גיד עולה בגי' י"ז בתמוז עכ"ל.