אור החמה על ספר הזהר א:שלו

ויתן אותם אלדי"ם ברקיע השמים. אלדי"ם בינה נתן כח כל הספי' ביסוד רקיע והתפשטות הת"ת הנקרא שמים להאיר ולהשפיע במלכות הארץ:

ת"ח יעקב וגומר ירצה לעולם האבות כוונו לאצור זכיות לדורות הבאים שהרי דומה לזה אצרו לדוד ודומה לזה אצר יעקב וראה לגבות מן החן העליון דרך צדקה והזכות שמור לבניו והטעם. שהן יודעים להתפלל ולהמשיך והבנים לא ידעו לתקן הספירות יהיה להם הזכות שמור לעת הצורך ויתוקנו הספירות ויושפע דרך הספירות ויאירו.

ת"ח מה כתיב ויחץ וגומר ירצה פשט הענין שמפני שנעשו שני מחנו' הית' פליט' זו א"כ מה טעם ת"ח שכינתא וגומר וא"ת יהיו כולם יחד ויהי שכינ' שומר' כול' וי"ל שמא מפני שאין זכו' לאלו יכשלו אלו ואין זכו' מספיק לכולם. כיון דעביד האי על השמירה הקבועה עמהם אתקין צלותא להוסיף שמירה לאלו ולאלו.

כד אסתכל וחמא במילי דמסכנא ירצה העשיר אינו משער חסרון העני בכל דבר ולא בצער גופו אמנם כד הוה אזיל וערק מקמי חמוי ראה עצמו בעוני אז הסתכל בשני דברים אלו במילי דמסכינא דהיינו חסרון כל. ואסתכל ביה לער גופו ושברו:

דא צלותא דבעו מסכנא ירצה פי' הפסוק תפלה לעני דא תפלה דבעי עני קמי קב"ה דהיינו ולפני ה' ישפוך שיחו ולא שהוא היה עני ממש אלא ספר לנו כמה שפלות העני וצערו ואמר אספר לכם תפלה לעני מה מהותה וז"ש דא תפלה וגומר והנה לפי זה היה ראוי שיאמר תפלה לעני כי ישפוך שיחו לפני ה' מאי כי יעטוף לז"א ודא צלותא דאקדימת לכל צלותין דעלמא דהיינו כי יעטוף כדפי' רז"ל:

כתיב הכא צלותא דאיהי צלותא. ירצה רמז הכתוב שעיקר תפלה היא תפלה לעני כאו' כי יעטוף דאקדימת וגומר וכתיב תפלה למשה איש האלדי"ם שהורה על שבח התפלה א"כ מה בין האי להאי או זו משובחת או זו משובחת ופליגי קראי וגומר. ותירץ ברמז עליון דא תפלה של יד מדת המלכות תפלה לעני ודא תפלה של ראש ת"ת תפלה למשה וכאשר יעלו שתיהן עולות כאחד דלא לאפרשא בין תפלה לעני ובין תפלה למשה ששתי מדות אלו יתקשרו יחד ולענין הייחוד העליון תרוייהו שקילין כחדא ועתה צדקו הכתובים וגומר:

ועל דא שהיא בתפלה של ראש אקדימת לכל צלותין דעלמא שהרי יד קודם להנחת הראש ותחלה יתעורר מלמטה:

ובג"כ כתיב כי לא בזה וגומר שאין הייחוד למעלה אלא עמה כנודע:

דעני אתדבק היינו כי יעטוף מעני עצמו יותר ממה שהוא והיינו כמאן דלית ליה מגרמיה עם היות שיש לו קצת העוני מעטיפו לכך היא תפלה של יד שיש בה ד' פרשיות מתעטפות בעצמן כאלו אינם:

ד"א וגומר לתקן מלת תפלה לעני כי יעטוף שהם כפל עם היות שתקן קצת כדפי' תפלה מורה יחוד וענין ולכך דא משה המזווג ומייחד לעני.

דא דוד היא המלכות עניה ודלה הנה בהתגלות המלכות תקונה וקישוט' לת"ת ות"ת נפתח אליה אמנם כי יעטוף יתעטף לא כתיב אלא יעטוף את אחרים דהיינו דאתכסי סיהר' וגורם דאתכסי שמשא מיניה זה אוסף אור התעוררותו וזה אוסף אור השפעתו לסבת פגם ועון התחתונים וירצה לפי זה תפלה לעני הראוי הוא תפלה ויחוד הת"ת עם המלכות ולכך כי יעטוף לסבה הנזכרת מיד לפני ה' ישפוך בגין לאתחברא וגומר או ירצה תפלה לעני מבקש העני יחודו עם הת"ת והטעם כי יעטוף ונתעלם אורו לפני ה' ישפוך וגומר והיינו מתרעם על דינוי שגרשוה מחיק בעלה דקב"ה בינה דמתמן מתערין דינין כנודע וכן העני מעלה השכינ' בבחינה זו שעניותה גרמה עניות נשמה זו והיא עולה להתרעם ולהתלונן ועלייתה למעלה למעלה עד הבינה ואין מעכב וז"ש דקיימא קמי קב"ה בינה.

ותכרת תרעין כל שאר הספירות משברת דינם ועולה לאתקבלא להתלונן. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' כלום כהני נראה שהיו שני גירסאות חד גריס כהני וחד גריס כלום והיתה אחת מהנה מבחוץ והסופרים אי המדפיסים הכניסוה בפנים וביאור פשוט היא. בגין דאיהו חשך ריל כח הדין הקשה שמשם נשפע ההוא דאחשיך אנפי בריין. ודוד מסטרא דחשך חשך היינו הגבורה כדקאמרן ומסטרא דחשך היינו המלכות ששם היתה אחוזה נשמתו של דוד א"נ שבבחינת המלכות הקשורה עם הגבורה בה היה אחוז. וז"ש ודוד מסטרא דחשך כלומר מבחינ' החשך הקשור במלכות. ומאן דאיהו אתקשר בחשך כלומר מי שהוא מקושר בבחינ' זו שהיא בעצמה היא חשך לית לי' נהורא כלל כי המלכות היא גבורה תתאה ואותה בחינ' שהגבורה עליונ' קשור' בה היא גבורה קשה כמוהו באופן דאיהו אתקשר בחשך. לית לי' נהורא כלומר אין בה רחמים כלל ולהיו' שדוד הי' קשור בבחינ' זו לא הוו לי' חיין כלל כי היה נתון בין שתי גבורות. אבל אלין דהיינו אברהם ויעקב ויוסף דאיתלון נהורא כלומר הגם כי הם קשורים במדות שאינם בעלי רחמים פשוטים ויש בהן קצת הדין עכ"ז אית לון נהורא כלומר סוף סוף בעלי רחמים הם ומצד בחינת הרחמים יכולים הם לתת חיין ונהורא לאחרי' אבל מי שכלו דין מה יתן ומנייהו אצטריך כלו' מנייהו דאלין תלת דקאמרי' אצטריך לאנהרא דמסטרא דיצחק לית לי'. ואי תימא יוסף אמאי כלומר אמאי נתן לו ככלהו א"נ בשלמא אברהם ויעקב ניחא לפי שחזר אדם הא' ונתגלגל בהם לקיים המתנה הראשונה שנתן קודם ויצחק לא נתן לפי שבא מסטרא דחשך אבל יוסף מי הכניסו בתגר זה מה קלקל שהוצרך לבא לתקן. א"נ הוקשה לו מה שייכות יש לו ליוסף להשלים מקומו של יצחק. ותירץ בגין דאיקרי צדיק כלומר כי יסוד נקרא קץ חי דהיינו אותיות יצחק בתיקונים א"כ יוסף ויצחק הכל דבר אחד אבל להיות כי יצחק בבחינתו העליונה היא סט' דחשך וכו' נתן לו יצחק בעצמו בבחינתו למטה שהוא יסוד קץ ח"י ואפשר שזהו שדקדק באומ' בגין דאיקרי צדיק כי כן עול' צדיק עם האותיות בגי' יצחק. ואחי נר"ו תירץ לפי שמשיח בן דוד יחי' את משיח בן יוסף לכך יוסף נתן לדוד כל כך שנים. בגין דאיקרי צדיק כלומר לפי שהוא ביסוד הנקרא צדיק כמ"ש בפרשת נח וצדיק יסוד עולם דא עביד תולדות שהוא יסוד העולם שהיא מלכות ולפי שהיסוד הזה נוטל כל תמצית שייפין עילאין א"כ לו נאה ליתן כנגד כלם כי כל מה שנטל מהם הוא נותן. ודא דאנהר לסיהרא וכו' הוקשה לו כי בשלמא שיתן כנגד כלם ניחא וכמה דאמרן אבל שיתן מלבד החצי עוד שתי שנים אמאי שהרי אברהם ויעקב נתנו ל"ג עד שבעים פשו להו ל"ז והוה להו ליתן ל"ה שנים כל אחד משתי הכתות לז"א להיות דדא אנהר לסיהרא יתיר מכלהו דהיינו היסוד שהוא המשפיע בה מה שלקח מכל הבחינות ונוסף עליהם בחינת עצמו בג"כ האי שבק וכו' דהיינו יוסף האחוז במדה ההיא שבק לי' לדוד מלכא יתיר מכלהו ונראה דגרסי' חיין יתיר מכלהו. והכריח זה מפסוק דכתיב ויתן אותם אלהים בינה ברקיע השמים שהוא היסוד ואותם הם חמה ת"ת ככבים שאר קצות כלם נתנם ברקיע השמים שהוא יסוד שהוא התפשטות ענף א' מן השמים בסוד וא"ו ומשך וא"ו א"כ להיות כי הוא המאיר לארץ יותר מכל המדות לכך ראוי הי' ליוסף שהוא אחוז באותה המד' לתת כנגד כולם ויותר שהו' מצד בחינ' עצמו כנז'.

ת"ח יעקב וכו' פליג את"ק דקאמר שיראתו של יעקב שמא יגרום החטא ולכן התפלל ופליג ואמר דליתא אלא זכות גדול הי' לו ליעקב שהי' בו כח להצילו והי' הוא יודע בו אלא שלא רצה להשתמש ממנו כדי שיהי' לבניו אחריו ומה שהתפלל הוא שרצה להיות ניצול בכח תפלתו לא בעבור זכיותיו. א"נ הוקש' לו איך היו האבות יכולים לתת משנותיהם לאחרים ולכך אמר שהרי יעקב הניח זכותו לבניו וכמו שהניח זכותו לבניו כמו כן יכולים האבות להניח משנותיה' לדוד.

ויאמר אם יבא עשו וכו' אמאי לשני מחנות כלומר אמאי טרח רחמנא למיכתב לשני מחנות מאחר שאמ' ויחץ נעשו שני מחנות ואמאי כפל. בגין דאמר וכו' תריץ הכי למה הוצרך לומר לשני מחנות אף שלא הי' צריך לפי שהוא עתיד לומר אם יבא עשו אל המחנה הא' והכהו וגו' ואם לא יעשה הצעה קודם ויאמר לשני מחנות לא הי' צודק אח"כ לומר המחנה האחת והמחנ' הנשאר דמאן דכר שמייהו דמחנה ומחנה. א"נ הוקש' לו כי ירא' שפסוק זה אין לו הכרע דתרתי משמע מיני' חד שחצה את העם דהיינו מין האדם הנשים והילדים לבד ואת הבקר והגמלים לבד חד מחנה דאדם. וחד מחנה דבהמה. תו משמע להפך שחצה את העם ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות ר"ל חצי האדם והבהמה לצ"א והחצי האחר שהם ג"כ אדם ובהמה לצד אחד וז"ש ת"ח מה כתיב ויחץ וגו' כלומר בא וראה פסוק א' שאין הכרח כנזכ' ואתי שפיר דנקט כולי קרא דכולי' קרא קשה לי' והנה כדי להכריח הפן השני הקשה ואמר אמאי לשני מחנות כלומר למה חצא' יותר טוב שיהי' הכל במחנה א' כדרך הלוחמים האדם לפני המלחמה והנשים לאחריהם והבהמה אחרי כלם וכל כונתו הוא לבא אל התירוץ ואמר בגין דכתיב אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו דמדקאמר הכהו דלא שייך אלא לגבי בני אדם הלוחמים אבל לגבי בהמה לא היל"ל אלא וישבהו או ולקחהו ומדקאמר והכהו ודאי לא שייך אלא לגבי בני אדם א"כ ע"כ הפן השני שבשני המחנות היו אדם ובזה יצדק או' אם יבא אל המחנה הא' והכהו כלומר יכה את האדם שבהם והי' המחנה וגו' והוא כדמפרש ואזיל. ת"ח שכינתא לא עדאת וכו' הכריח עוד מכח הפסוק האחר דוישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה דהיינו מחנה הא' ואת שתי נשיו וילדיהן לאחריהן דהיינו המחנה האחרת שזה יהי' לפליט'. בגין דשכינתא עמהון הרי שבשני המחנות היו אדם ובהמה ואפשר שכונתו על דרך אדם בזכות בהמ' תושיע ה'. דהא נטירו לון מן קב"ה גרסי' ולא גרסי' לאלין ואהד' מלת לון לאהל לאה ולאהל רחל דקאמר. אם יקטול לאלין יקטול שהם רומזים אל סוד ד' פרקין ולא נתקנו עד שבא שלמה מלכא שתקנם וכל אחוריהם ביתה ולכן הם עלולי' לאחיזת החיצונים אבל לאות' שהיו באהל רחל ובאהל לאה יהי' נטירו לון מן קב"ה לפי שהם בפני' בסוד גופה ולא לבר. אית מאן דגרסי אם יקטול לי ולאלין יקטול. אתקין צלותי' עלייהו ר"ל עלייהו דבני השפחות שהיו אל מול פני המלחמה. דכתיב גרסי' ובא להכריח איך התפלה הי' עלייהו דכתיב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק לא נקטי' אלא לסיפי' דקרא דקאמר ואטיב' עמך שאמר יעקב אלו הבנים כרעא דילי אינון והנוגע בהם כנוגע בעצמי ובשרי אם כן הם ואני הכל אחד ואטיב' עמך קרינא בהו.

רבי יוסי פתח ואמר תפל' לעני כי יעטוף וגומ' וערק מקמי חמוי שאז הי' עני מדולדל והראי' ששלח מלאכים אל נבל הכרמלי לשאול לו צרכי אכיל' ומתשובתו אתה למד שנאמר ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו'. אמר דא תפלה לעני דא היא צלותא דבעי מסכנא קמי קב"ה הכונה שכיון שדוד ראה עצמו בכ"כ עוני תקנו כדי שהעני יתפל' בו להב"ה ע"ד וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרי' נדרים בעת צרתם. דבעי מסכנא גרסי'. דאקדימ' וכו' בפ' בראשית דף כ"ג דרשו כן מדכתיב כי יעטוף וגו' אבל הכא לא דריש הכי אלא מגזר' שוה כתיב הכא וכו'. מה בין האי להאי קס"ד דתפל' לעני היא מלכות ותפל' למשה איש האלהים היא ג"כ מלכות שכן משמע איש האלהים שהו' אחוז באלהים ולכך שאל מה בין האי להאי ותיר' אלא כלומר לא כדקס"ד אלא דא תפל' של יד היינו המלכות ידכה יד כהה לית לה מגרמ' ודא תפלה של ראש שהו' הת"ת. ולית לאפרשא כלומר אסור לשוח שיחה ביניהם וכמו כן אסור הפר' בין המלכות והת"ת והכא מכריע דצלותא דעני אקדימ' כי לעול' תפלה של יד עול' ראשונה להתיח' הרי דתפלה של עני שהי' כנגד תפלה של יד אקדימ' לכל צלותין כנז'. ותרוייהו שקילין כלומר שאעפ"י שיש לנו בתפילין עצמן שקדושת תפלה של ראש מעול' מקדו' תפל' של יד שכן הרצועות של יד עולים לרצועות של ראש מש"כ בתפל' של ראש שאין יורדת לתפל' של יד ושמא יעל' בדעתך שום חשש ח"ו לז"א תרוייהו שקילין כחד. וע"ד צלותא דעני אקדימת קמי קב"ה ה"ג. כי לפי שתפל' של יד קודמת לשל ראש לפי שהי' עניה ולית לי' מגרמ' ע"ד צלותא דעני שהי' כיוצא בה אקדימ' וכו'. בג"כ כתיב כי לא בזה ולא שקץ כי אם היתה תפלתו של עני עול' באחרונה הי' נראה שהיא מבוז' לפניו ית' אבל להיות שתפלתו קודמת לשל אחרים נראה דלא בזה ולא שקץ ות"ח תפל' לעני דא תפל' של יד תאנ' והדר מפרש והוא כמו אמר מר וכן הוא שהו' אמר לעיל דרך כלל תפל' לעני דא תפל' של יד והשתא תפיס לישני' ומפרש לי' וכאלו אמר האי דמדמינן לעיל תפל' לעני לתפל' של יד הוא דעני אתדבק וכו'. הכונה כי העני בעניותו כשרואה את עצמו בחוסר כל קורא לאלהיו וצועק לו מצרותיו בכונה גדולה ובדבקות גדול וכמו כן השכינה להיות' כעני הזה דלית לי' מגרמ' ג"כ מתדבקת ושופכת שיחה לפני הת"ת שהוא העשיר כנז' בריש כי תשא שישפיע לה א"כ התקשרות גדול יש לתפל' של עני עם תפל' של יד וז"ש דעני אתדבק במסכנותי' כלומר אתדבק ביוצרו בשביל עניותו ומסכנותו כמאן דלית לי' מגרמי' כלומר כאות' שמתדבק' דהיינו המלכות שאין לה מגרמ' כלום עם הת"ת. ד"א תפל' דא משה כלומר איני צריך לדחוק את עצמי לשתי פסוקים כי בפסוק א' תמצא שתי התפלות דהיינו תפל' דא משה שהוא הת"ת דהיינו תפל' של ראש. לעני דא דוד מלכות ר"ל שצריך לחבר ולייחד הת"ת עם המלכות ואימתי. כי יעטוף כד אתכסייא סיהרא משמשא ואתכסי שמשא מינה ה"ג. והכונה שרוצה לדקדק מלת יעטוף דמשמע מיני' תרתי חד כי יעטוף ר"ל יעטוף לאחרים שעושה שתתעטף מעצמ' מלשאול וז"ש כד אתכסיא סיהרא משמשא שהשכינה מתכסית מאלי' לרוע מעשה התחתונים שאין לה פנים לשאול ממנו השפעה אבל הוא בשב ואל תעשה כי אין מעשה התחתונים כ"כ רעים ועדיין הוא משגיח. ויש ג"כ משמעות כי יעטוף הוא בעצמו שהוא מתכסה ומתעלה מהמלכות וז"ש ואתכסי שמשא מינה דהיינו שהוא בעצמו בקום עשה מסתיר את עצמו ומכסה פני השגחת רחמיו מלפנות אל המלכות והוא כשיש רוע מעשה התחתונים ברבוי עד שאפילו שהת"ת שהוא בעל הרחמים מהפכים אותו לדין שאינו משגיח אל המלכות ולפני ה' ישפוך שיחו בגין לאתחברא וזהו סוד אלהים אל דמי לך חבצלת השרון שהיא משוררת תמיד ושואלת השפע' לעולמות ושיעור הכתוב כך הוא תפל' שהוא הת"ת צריך לחברו עם העני מלכות אימתי כי יעטוף לתרי אנפי כנזכר שאז לפני ה' ישפוך שיחו והחבור הוא לעשות מצות ומעשים טובים כדי שיהיו לה פנים כדי להעלות למעלה בסוד מ"ן. ת"ח צלותא דכל בני נשא וכולי אתא לאשמועינן עוד מעלה אחרת מלבד הקודמת והיא שתפלת העני יש לה מעלה על תפלת הרבים שכבר ידעת מעלת' וז"ש ת"ח צלותא דכל בני נשא כלומר בא וראה מתפלתן של רבים שכבר ידעת כמה היא גדול' ועכ"ז שיש לה מעלה גדולה צלותא דמסכנ' איהו צלותא מעולה ממנה דקיימא קמי' דקב"ה ותבר תרעין מש"כ לפעמים בתפלת צבור והכריח כן מקרא דכתיב והי' כי יצעק אלי כלו' אפי' שהוא יחידי ושמעתי לפי שאני חנון ומרחם וחונן למי שאין לו וכן שמוע אשמע צעקתו אפי' שהיא צעקתו דהיינו צעקת א' בלבד שמוע אשמע כי תפלתו בוקעת כל רקיעין ועולה לפני וכ"כ למה לפי שלפני ה' ישפוך שיחו כמאן דמתרעם וכו' שאומ' וכי לפלוני נתת לו כך וכך ואני אין לי אפי' פת חריבה וזהו ישפוך שיחו ר"ל תרעומתו לכן הב"ה שומע אליו שכשרוא' עניותו מתגלגלים רחמיו עליו ומרחם עליו. ויש גירס' דגריס ת"ח צלותא דכל בני נשא צלותא דמסכנ' איהי צלותא דקיימא וכו'. והיינו מה שפי' והכי איתא בפ' יתרו דף פ"ו. וכונת ר' יוסי בכל זה לתרץ קושי' א' דלמה הזכיר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק היל"ל בקשתו ואתה אמרת היטב וגו' שהוא דבר שהב"ה יהי' מוכרח לקיים דבורו לכן בא רבי יוסי ללמדנו כי תפלתו של יעקב והזכרת זכות אבות הי' לפי שהי' יחיד ועשיר דדוק' לעני או לרבי' הב"ה שומע אבל לא ליחיד עשיר לכך יעקב הלך לבקש זכות אבות שיסייעוהו א"נ שעמהם יהי' רבים כי השבטים היו קטנים: ובא רבי אלעזר לפלוגי עלי' ואמר כי ח"ו אין הזכר' האבות לסיוע אלא לפי שבתפלתו הי' מייחד ומקשר המדות העליונות כדמפרש ואזיל. חדוות' דכ"י ה"ג עכ"ל הרא"ג ז"ל: