אור החמה על ספר הזהר א:שלד

אמר ר' יצחק יאות הוא ליעקב דהוה קדישא וגו'. אפשר כי לעיל בדף שעברה דף קס"ו ע"ב ביאר ר' יהודה ענין ויהי לי שור וגו' כי הכוונה להפחיד את עשו ולו' לו דע כי עם לבן גרתי שהוא הקוסם הגדול שיש בכל העולם כנודע והנה למדתי ממנו כשפיו ויהי לי שור וחמור ועבד ושפחה כל הכתרין תתאין ואני יודע לפעול בהם כי למדתי ממנו ולכן השמר לך ממנו ולכן נתיירא עשו. והנה נמצא כפי זה כי או' ויהי לי ר"ל כי הם לחלקי ואני נאחז בהם כמו לבן ולכן אני פועל בהם מה שארצה כי יודע הוא כי אם לא היה הוא דבק עמם לא היו נשמעין אליו למלאות חפצו א"כ מזה הורה יעקב כי היה נאחז בהם וזהו קושי' ליעקב גדולה. אמנם לזה היינו מתרצים כי לא אמר כן אלא מפני הפחד ומותר לשנות מפני השלום. אמנם עתה חזר ר' יהודה ואמר מאן דאינון קדישין הם משתמשין בקדושה והמסאבין ישתמשון במסאבותא דכל זינא אזיל בתר זיניה וזהו וטמא טמא יקרא נמצא לפי זה שימשך לנו קושיא הנ"ל שאין לה תירוץ כי הנה אחר אשר אין קורא לטמא כי אם הטמא כמ"ש וטמא טמא יקרא שר"ל שמי שהוא טמא קורא לטמא אחר כמוהו ח"כ ח"ו הי' מושך יעקב עליו בדיבורו את הטומאה כי ידעת כי אפי' הדבור פוגם וכמשז"ל כי למה נענש יהוא במה שעבד ע"ז ותירצו לפי שאמר יהוא יעבדנו הרבה ולפי שהוציא דבור ההוא מפיו גרם לו שתמשך עליו טומאת ע"ז. וגם כי הנה נודע כי אסור ליש' לגנוב את המכס ע"י שינהג במלבושיו מנהג נכרי והנה למה יעקב רצה להנצל ע"י הטומאה וה"ל לעשות כדוד ע"ה שאמר לגלית אתה בא אלי בחנית וגו' ואני בא אליך בשם ה' אלהי ישראל וכן היה ראוי ליעקב בחיר ה' להתלות בשי"ת ולא להשתבח דאסתאב בבית לבן בלימוד חכמת טומאת כשפיו כדי להפחיד את עשו וז"ש יאות הוא ליעקב וגו' כלו' וכי יאות ודבר הגון היה ענין הזה או נאמר דשבחא הוא דיליה והלא אין הדבר כן כי אדרבה ה"ל להשתבח כי לעולם היה ירא את ה' אפילו בהיותו בבית לבן כאשר הי' האמת ולא להשתבח ע"י הטומאה.

א"ל יוסי וגו' פי' אע"ג כי כבר ביארנו דר' יהודה סבר כי מ"ש לו יעקב ויהי לי שור וגו' הוא רמז אל הקליפות כנ"ל ולז"א ר' יוסי כי אעפ"י שר' יהודה ביאר כן עכ"ז אין סברתו זו כדברי ר' יצחק וז"א אנא מסייע לך וגו' כי ר' יצחק סבר דאי אפשר היה להשתבח בדברים אלו כי אסור הי' ובפרט איש כמוהו שלם ובחיר שבאבות והביא ראיה כי כתיב אנכי עשו בכורך ואע"ג שמותר לשנות מפני השלום עכ"ז לא רצו רז"ל בתירוץ זה אמנם ביארו כי דברים אלו הם אמיתיים ואעפ"י שהם דברים אשר שייך בהם הבנה אחרת כאשר הבין ר' יצחק עכ"ז אמתיים הם כי כוונתו לומר אנכי הוא מי שהוא אמנם עשו הוא בכורך ולהכי פסיק טעמא בין אנכי לעשו וא"כ גם בפסוק דידן אין לומר כי שינה מפני השלום להטיל פחד בלב עשו. א"כ אוף הכא ויהי לי שור וחמור הם דברים אמתיים כי לבל יתקנא עשו על ברכותיו לז"א לא יקנא לבך בזה כי לא נתקיימו כי לא היה לי רק שור וחמור וגו' שאינו מכלל הברכות ואם נרצה להרחיב הביאור היה אפשר לומר כי הוא ממש דוגמת אנכי עשו בכורך כי שייך ביה שתי הבנות ולהכי קאמר לשון א' הסובל ב' פירושים כדי שיטעה יצחק בפי' דבריו וגם כי הם דברים אמתיים ועשה הדבר בחכמה. וגם הכא סובל פירושים כי סובל פי' דר' יהודה שהוא סוד הקליפות הנק' שור וחמור כדי שיטעה עשו ויתפחד ממנו. וגם הוא לא דיבר שקרים כי כוונתן היתה לומר לא תשוי לבך ורעותך וגו' אמנם כדי שיטעה עשו ויתפחד לזה דבר דברים סתומים נמצא כי הוא לא התפאר ואשתבח במאי דאסתאב בלבן וגו' כי דבריו סובלים פירושים אמנם אם עשו יטעה בדבריו יטעה וכדרך אנכי עשו בכורך כי כל דרכי יעקב היו בערמה וחכמה כנודע. ואמר כי שום א' מן הברכות לא נתקיימו כי כנגד הוה גביר לאחיך וגו' הנני או' עבדך יעקב לאדוני לעשו. וכן כל השאר:

ר' אבא אמר וגו' הנה לעיל כשפתח ר' יהודה לדרוש פסוק ויהי לי שור וגו' סייעו ר' אבא והשלים דבריו כנ"ל ע"ש ולכן גם עתה בא לסייע את ר' יהודה ואמר אמת הוא כי גם שפסוק ויהי לי שור וגו' הם על הקליפות אין בכך כלום לפי כי ביעקב כתיב יושב אהלים פי' כנודע סוד הזה ואין צורך להאריך בו כי יעקב הוא בת"ת הנק' תם כי בהצטרפו עם המ' הנק' ים נק' יחודם יחד תמים כנז' פ' שלח ע"ש אמנם הת"ת לבדו נק' תם והוא אוחז בב' זרועות שהם דין וחסד והם אהלים הנז' בפסוק והנה כל הקליפות שהם שור וחמור וגו' ושפחה כולם הם תחת הגבורה והם משועבדים אליה ונשפעים ממנה וזהו כוונת או' ויהי לי שור וגו' פי' כי היו שלי ונכנעים תחתי כי הנני יושב אהלים ולכן כולם נכנעים תחתי לרשותי ואין פי' ח"ו כי אני מצדם של הקליפות רק שהם משועבדים תחתי ובזה נתרצה הקושיא דר' יצחק. אבל עכ"ז אין זו כוונת ר' יהודה רק באופן אחר וז"א אבל על מה דקאמר ר' יהודה בגין וגו' פי' כי ר' יהודה אין זו כוונתו אמנם פי' דבריו הם כי לא באו לו הברכות מחמת שברכו אביו רק לפי שה' חפץ בו כי הלא עם לבן גרתי ורצה לאבדני כמ"ש ארמי אובד אבי והב"ה הצילני מידו כי ויהי לי שור וגו' פי' היו כנגדי אותם הקליפות להלחם בי אותם שנק' שור וחמור ועכ"ז לא הצליחו עמדי כי הב"ה הצילני מידו וזה יורה כי לא מפני הברכות היה רק כי ה' חפץ בי והוא בעזרתי תמיד ואין כוונת או' ויהי לי שור וגו' כפשוטו או אפשר כי כוונת יעקב הוא כפי' הנ"ל שהכוונה היתה לרמוז כי לא נתקיימו הברכות כי הוא אמר מטל השמים וגו' לא הי' לי אלא שור וגו' כנ"ל. אמנם יעקב לפי שהיה שלם לבבו על כל אשר גמלהו ה' ולכן רצה להודות לשי"ת בתוך דבריו ולספר לעשו ענין ארמי אובד אבי ויהי לי כנגדי שור וחמור וגו' הם הקליפות והב"ה הצילני מידם אמנם כוונת דבריו הם כפשטן להגיד לעשו כי לא נתקיימו הברכות כנ"ל וז"א וכולא הוה בגין דלא יסתכל וגו'.

וע"ד כתיב כי ישרים וגו' פה הורה ענין הנ"ל כי יעקב הוא יושב אהלים אחיד לתרין סטרין וכן הם דרכיו ית' כי הלא הם ישרים ודאי ועכ"ז יש בהם ב' בחינות כי צדיקים * [ובכ"י כ' כי צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם וכן הם דרכי יעקב ודבריו] יעקב ודבריו. וכן פסוק תמים תהי' וגו' כי פי' ת"ם י"ם ת"ת ומ' כנ"ל כי הם ב' אהלים רחמים ודין כנודע. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

והרמ"ק זלה"ה כ' ר' אבא אמר וגו'. ר' אבא סייע לר' יהודה לעיל כדפי' שם להכי מהדר השתא וקאמר כתיב איש תם. משלים והיינו יושב אלהים לתרין משכנין לאה אהל עילאה ורחל אהל תתאה והא ימנית על החסד והב' שמאלית עם הגבורה והוא משלים תם לתרין סטרין ימין ושמאל דהיינו תרתי משכנין ולכך מעולם לא עלה על דעת שום אדם שישבח יעקב בטומאה אמנם כוונת ר' יהודה להודיע יעקב חסדיו של הב"ה אמר עם לבן גרתי והיינו או' בגין דלבו שלם וגו' ואנא יתיבנא וגו' היינו ואחר עד עתה:

ובעא לאובדא לי היינו ויהי לי צערני בשור וחמור צאן ועבד ושפחה כחות חרשיו והצילני ה' מהכל ולא היה אומר הוא דרך שבח אלא דרך צער.

בגין דלא יסתכל וגו' ועשו ידמה שהיה אומר לשבח עצמו והיינו כי ישרים דרכי ה' וגו' ופושעים יכשלו בם לכן עשו פושע יכשל בדעתו כאותו הענין שפי' ר' יהודה בעובדא דלגיון במשל ההוא כדפי' שם. וכתיב תמים תהיה עם ה' ועם ה' היה יעקב תמים אמנם עם עקש עשו הרשע הלך בעקשות ואיהו איהו דמטעי אנפשיה כדפי': וכל כך למה ירצה שהוא לא שלח לראות אם עשה תשובה ועוד אלו המלאכים היו יודעים שהב"ה יצילנו א"כ למה צערוהו בזה אלא כדי שיתפלל כדמפרש כי התפלה לצורך גבוה לייחד הספי' כדמסיק: סנדלפון הוא ממונה על האויר העליה דרך ההיכלות עד הכסא דהיינו אכתריאל והוא הקושר כתרים לעלותה אל האצילות. והנה סתם תפלות הוא עטרה לחי העולמים דהיינו התעוררות ליסוד אמנם תפלת הצדיקים עולה יותר דהיינו עטרה לת"ת והיינו אומרו ואתעביד עטרה לאעטרא לי' לקב"ה למעלה מחי העולמים שסתם תפלות אינם יכולים לקשור המלכות אלא ביסוד אמנם שאר הצדיקים הם מעלים אותה עד למעלה לבינה וחכמה ע"י הת"ת עטרה בראש ו': ועם היות שתפלת הרבים אינה תפלה מובחרת כתפלת הצדיק שכחו גדול כנזכר יש בה זכיות הרבה וז"ש דא"ר שמעון וגו' אתכלילת בכמה סטרין היינו שזכות הרבים כוללים המדות המצות ושלימות שבכולם יחד כאו' כולך יפה רעיתי.

וצלותא דיחיד סתם כל איזה יחיד מאותם הרבים.

ות"ח יעקב לבדו כליל הוה והיה צדיק חשוק מתרי טעמי בענין שהם ד' בחינות הא' תפלת יחיד הב' תפלת רבים הג' תפלת הצדיקים הד' תפלת יעקב צדיק וכליל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' מאן דאינון קדישין וכו' כלומר והתקדשתם אתם בעצמיכם קודם כדי שתהיו קדושים בקדוש' עצמה ותוכלו להשתמש בה. מאן דאינון מסאבין מסאבו אזדמן לון כי כמו שבקדוש' צריך האדם קודם להתקדש ואחר שכבר הוא קדוש אח"כ קדושה יתירא אזדמן לי' כמו כן בטומא' כי מאחר שהוא טמא שטמא את עצמו בלשונו הרע ולקה בצרעת שעליו נאמר טמא הוא בדד ישב טומא' אחרת אזדמן לגבי' דכתיב וטמא טמא יקרא כלומר מי שהוא כבר טמא לטומא' אחר' הוא קורא שישרה עליו כלומר מזומן הוא לטומאה אחרת ע"ד בא ליטמא פותחי' לו כלו' פתחים טמאים ולפי הגירס' דגרסי הה"ד וטמא טמא יקרא ירצה להאי פירוש' אתי שפיר תרי זמני טמא טמא כנזכר כי לפי הפשט היל"ל וטמא יקרא בלבד.

אמר ר' יצחק יאות הוא ליעקב וכו' לעיל קאי אמלתי' דר' אבא דאמר ואי תימא דלא סליק בידי כלום ויהי לי שור וחמור אינון תרי גזרי דינין וכו' צאן ועבד ושפחה אלין אינון כתרי תתאי וכו' ולא פירש ויהי לי מאי משמעותו ולכך אתא ר' יצחק ושאל שיפרש דבריו מה הי' מפרש במלת ויהי לי דתרתי משמע חד ויהי לי שור וחמור ר"ל שגם אני יודע לעשות כשפים שכבר נסיתי בהם וידעתי עניינ'. וחד ויהי לי ר"ל שהכנעתי הקליפות והשפלתים תחת רגלי וז"ש יאות הוא ליעקב לומר דאסתאב בלבן וחרשוי כמו שנרא' מתוך דבריך או שבח' הוא דילי' כלומר הפן השני שנרא' ג"כ מדבריך שהיו תחת רגליו ולכך אני שואל מאי כוונתך בפי' הפסוק והמתין ר' יצחק לשאול עד כאן לפי שכיון שראה שהיו ר' יוסי ור' יהודה מקשים זה לזה אמר אולי ר' אבא יפרש דבריו ולא אצטרך לשאול אבל אחר שלא נגעו במשאם ומתנם כי אם בענין נחש וקסם כנז' אז שאל השואל. א"ל רבי יוסי וכו' קפץ רבי יוסי קודם שישיב ר' אבא ואמר כי אין מקום לשאל' זו כי מאחר שר' יהודה אמר לעיל מיני' דר' אבא מאי חמא יעקב דשדר לי' לעשו וכו' שהכונה שיעקב ח"ו לא נשתמש ונטמא בקליפות כדי להנצל ממנו אלא שהב"ה הצילו כדכתיב ארמי אובד אבי ועשה כל יכלתו והב"ה אמר לו פן תדבר וגו' ועל אלו הדברים אתא ר' אבא והוסיף על מלתי' ופי' פסוק ויהי לי שור וחמור וגו' שהיו קליפות וממילא משמע כונת דברי ר' אבא שפי' ויהי לי ר"ל כפופים ונכנעים תחת רגלי וז"ש אע"ג דקאמר ר' יהודה כלו' אע"ג דקאמר ר' יהודה דבריו ועליו אתא ר' אבא להוסיף ולא נשאר לך מקום לשאלתך עכ"ז אנא מסייע לך וכו' והכונה שר' יצחק כששאל ואמר יאות הוא ליעקב וכו' לא היה כונתו בלבד לשאול לידע מה פירוש היה מפרש במלת ויהי לי שודאי הי' יודע דקרא לא אתי לספר גנותו של יעקב אלא שבחו אמנ' כונתו דר"י לשאול הוא לפתוח לו לר' אבא פתח כדי להקשות לו ולומר אחר שאתה רבי אבא פירשת כי שור וחמור וצאן ועבד הם קליפות ואע"ג שבודאי אתה תפרש ויהי לי ר"ל כפופים תחתי עכ"ז נתת מקום למינים לטעות כמו שנתת לי מקום לספק ולשאול והם יפרשו להפך ויאמרו אחר שפי' שור וחמור וגו' הם קליפות ג"כ יאמרו שפי' ויהי לי ר"ל עם לבן גרתי ונטמאתי באלו הקליפות כמוהו וחס לך ר' אבא שתפתח פתח שיחשדו ליעקב שהוא קדוש אלהים וממילא משמע דרבי יצחק לא סבירא לי' כי פי' שור וחמור וגו' הם הקליפות אלא הם כמשמעם ולז"א ר' יוסי אע"ג דקאמר ר' יהודה וכדפרישנא אנא מסייע לך לסברתך שאתה סובר ששור וחמור הם כמשמען שנרא' מדבריך כנזכר והראי' דהא כתיב באנכי וגו'. למחלף שמיה בשמא דמסאב' כלומר הרי לך ראי' כי פי' ויהי לי שור וחמור אינו ר"ל קליפות אעפ"י שתפרש כי ויהי לי ר"ל כפויים תחתי כי הרי יעקב אפי' להחליף שמו בשמא מסאבא לפי שעה לא רצה כ"ש לומר שהיו לו שור וחמור כפופים תחתיו שלא הי' מחזר אחריהם כלל כ"ש וכ"ש שלא תפרש ויהי לי שנטמא בהם אלא ודאי ויהי לי שור וחמור הם כמשמען וז"ש אוף הכא ויהי לי שור וחמור וגו' פירושו הוא לא תשוי לבך ורעותך לההיא ברכתא וכו'.

רבי אבא אמר כתיב בי' ביעקב וכו' כונת ר' אבא לקיים פירושו ואמר דלא קשיא מידי דלעולם אימא לך כי שור וחמור הם הקליפות כנזכר וא"ת הרי נתת מקום למינים לטעות הא ליתא כי הלא תראה שהתורה העידה עליו שיעקב איש תם יושב אהלים א"כ ודאי לא יחשדהו שומע להוציא עליו דיבה רעה כלל ואין מקום לטעות שנטמא ח"ו ואם תקשו לי מי הכניסני בתגר זה לפרש פי' זה בשור ובחמור הוא שבאתי על דברי רבי יהודה והכרחתי פי' דכן סבירא לי והוספתי לפרש פי' פסוק דויהי לי שור וחמור על הדרך ההוא וז"ש על מה דקאמר ר' יהודה כלומר על דבריו באתי ויעקב אמרו כן להגדיל שמו ית' ולהודו' לו שעש' עמו כ"כ חסד דכל עלמא ידעי עובדוי דלבן מאן אינון וכו' ושיעור הכתוב ראו כמה חסד עשה עמי הב"ה שעם לבן שהי' ידוע מה שהי' גרתי עמו והב"ה הצילני ולא זו בלבד אלא שהכנעתי קליפותיו והשפלתם תחתי א"כ חסדי ה' אזכיר וא"ת ומה שייכין דברי' אלו לאמרם לעשו כי הוא הגומל * נ' דכאן חסר תיבות ואצ"ל הי"ל להודות ולברך ברכת הגומל כשיגיע לביתו כו': כשיגיע לביתו לא לעשו בשלמא לדידכו אתי שפי' שהכונה לומר שלא נתברך מטל השמים וכו' שאלו אינן לא מן השמים ולא מן הארץ. ולז"א וכלא הוה בגין דלא יסתכל ביה עשו כלומר כי ג"כ שייך בשליחו' הזה הדברים הללו כדי שלא יסתכל בי' עשו דאתקיימו ביה אינון ברכאן. דמדק' משדר לי' הרחק' הנזק והוא שהב"ה הצילו מנזק לבן ושכל קליפותיו נכנעו לפניו ולא הזיקוהו א"כ לא נתקיימו הברכות אחר שלא זכר אלא הרחק' הנזק לא הקרב' התועלת. א"כ בזה ההודא' היה מוציא מלב עשו אי זו טינא שהי' לו על קיום הברכות כנזכר. והנני חוז' לפרש המלות. דלא אוצרנ' לון וכו' רעי ענא בחקלא ומי שהו' רוע' ויישובו בשד' אין לו מקום לאצור דגן ותירוש. ואיהו יתי' בתרין משכנין עלאין דהיינו בינה ומ' והו' בריח התיכון מבריח מן הקצ' בינה אל הקצ' מ'. ואשלים להאי גיסא וכו' דהיינו דאשלים ומכריע בין תרין סטרין שהם חסד וגבורה ומטיל שלום ביניהם לכן נקרא שמים שמכריע בין אש ומים. וע"ד כתיב כי ישרי' דרכי ה' וגו' הדר לעיל דקאמר בגין דאיהו יתיב בתרין משכנין ואשלים להאי גיסא וכו' וזש"ה כי ישרים דרכי ה' שהוא הת"ת שמיישר כל העולמות להאי גיסא ולהאי גיסא כדפי' וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך כלומר כמו שהי' יעקב איש תם כנזכר כן אתה תשתדל להיות ג"כ כמוהו להתקשר במדת הת"ת באופן שתהי' מתמים ומשלים בין העולמות בשותפות ה' אלהיך כי בהיותו אחוז בו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילך עמו. א"נ הדר למאי דסליק מיני' והוא לומר שח"ו לא יחשדוהו ליעקב שנטמא בקליפות כנזכר כי התורה העידה עליו שהיה איש תם וכו' ובזה אין מקום לטעות כנזכר כי בזה ישרים דרכי ה' דרכי התורה הם ישרים שבמקום א' גלה חסידותו של יעקב שהיה איש תם וכו' כדי שלא יתנו לבם המינים לטעות כנזכר וא"ת סוף סוף שמא יבא איזה אדם ויטעה ולא יתן אל לבו הפסוק המגלה חסידותו דהיינו ויעקב איש תם לזה אמר אני איני מדבר אלא בצדיקים ההולכים בדרך יושר וז"ש צדיקים ילכו בם אמנם אם יש מי שדרשו לגנאי אין אני אחראי לכך וז"ש ופושעים יכשלו בם. וכתיב תמים תהי' וגו' כלומר הרי לך פסוק אחר שצותה התורה שיהיה האדם תמים ולא ילך בטומאות וכשפים ובודאי יעקב למד כל התורה וידע שאסור ליטמא בכשפים וכיוצא ולא עבר על ד"ת א"כ ליכא למטעי ולומר שיעקב נטמא בקליפות כנזכר אלא פי' ויהי לי שהב"ה הכניעם לפניו.

וישובו המלאכים וגו' וכ"כ למה אלא אינון אמרו לי' הכי ה"ג. והכונה וכ"כ למה כ"כ דברים שאין ראוי להפחיד למי שיש לו פחד וכ"ש להפחידו יותר מדאי וכ"ש בהיותם מלאכים שהם בעצמם לא היו מפחדים ג"כ לא היה להם להפחיד ליעקב ותירץ. אלא אינון אמרו לי' הכי כלומר אף שאינו ראוי להם להפחידו כנזכר עם כל זה לא סגי בלאו הכי כי רצונו יתברך היה בגין דקב"ה אתרעי וכו' ותרתי פרכי תירץ אחד במלת הכי כלומר מדברים האלה המכניסים פחד בלב שומעם ושניה במלת אינון כלומר המלאכים עצמם אפילו הם מלאכים. אתרעי תדיר כלומר הגם שיעקב היה מתפלל עכ"ז הב"ה רוצה שיתפלל תדיר לעולם לא יפסוק. סנדלפון שמי' בס"י ליתיה. ה"ג בספרים ישנים וחסר בספרים ועביד מנייהו עטרה לחי העולמים ואוקמוה וכ"ש צלותיהון דצדיקייא דקב"ה אתרעי בהו ואתעבידו עטרה לאתעטר' באינון צלותין לקב"ה ואי תימא כיון דאינון משריין קדישין הוו אתיין עמיה אמאי דחיל אלא צדיקייא לא סמכין על דא אלא בצלותהון ובעותהון לגבי מאריהון ות"ח וכו' ע"כ וה"פ. ואוקמוה בפ' ויקהל דף ר"ב. ואי תימא כיון דאינון משריין וכו' כלומר בשלמא למלאכים שאמרו דברים הללו ליעקב לא קשי להו כי היו מוכרחי' במעשיהם כנז' אלא ליעקב תקשי אמאי דחיל מאחר שאותם המלאכים היו עמו לכל אשר יצוום כ"ש שיהיו עמו להצילו וא"כ אפי' שהמלאכים אמרו לו אותם הדברים לא הי' לו לירא כלל אפי' פחד בעלמא. אלא צדיקייא לא סמכין על דא כלומר הגם שהיו המלאכים והשכינה באים עמו לא רצה לסמוך עליה' בלתי תפלה אלא בצלותהון ובעותהון לגבי מאריהון פי' שאפי' שהי' מתפלל על צרתו הקדים שבחיו בג' ראשונות ואח"כ שאל צרכיו וזהו ויאמר ה' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק אבות וגבורות ואח"כ אמר הצילני נא וגו'. וא"ת בשלמא תפלה דסגיאין אתרעי בה קב"ה דברב עם הדרת מלך אבל תפלת יחיד מאי רעות' איכא בי' לכן תירץ ואמר:

ות"ח דאר"ש וכו' כלומר אומר לך טעם רצונו יתב' בתפלת רבים ומיניה אתינ' ליעקב ובמסקנ' דמלתא קא מתרץ. בגין דסלק' בגוונין סגיאין כלומר שעולה התפלה מכמה מיני שאלות זה שואל רפוא' וזה שואל לחם וזה שואל בנים וזה שואל חיים וכיוצ' ולהיות כי רבוי השאלות עולות לפני השכינה נכמרים רחמיה בראות' כמה העולם צריך ומקבל אותם התפלות ועול' למעלה ונכללת מכל המדות כי הולכת ונכללת במדה שיש בה בני חיי ומזוני ואח"כ נכללת במדה שיש בה רפוא' וכיוצ' באופן שהוא רוצה בתפלת רבים להיות' נשפעת מכל אותם השפעים ששאלו המתפללים וז"ש בגין דסלק' בגוונין סגיאין: ואומר מכמה סטרין כלומר סטרא דטוב וסטרא דרע דהיינו שעול' בתוכם תפלת פושעי ישראל ע"ד החלבנ' וכו' ואומר כמה סטרין כי בטובים יש מינים הרבה זה טוב מזה וכן ברשעים נמצא דתרין סטרין דטוב ורע מתחלקים לסטרין רבים לז"א מכמה סטרין בלשון רבוי: ובגין דאתכלילת מכמה גוונין וכו' נכנס בשתים ויצא בא' לאשמועינן שדי בא' מהנה לשתהי' מקובלת והיינו בגין דסלק' בגוונין סגיאין עול' ומנח' על רישא דצדיק חי עלמין דהיינו היסוד שעולה המלכות אל היסוד ואז נעשה עטר' על ראש צדיק שהוא מחיה כל העולמות כלם בתתו לכל א' וא' די מחסורו ושאלתו אשר שאל מאתו שיש סיפוק בידו להספיק לכל א' די מחסורו והענין כי גם היסוד רוצה בזה להיות כי אם הוא משפיע ונותן משפיעים ונותנים לו דכל כמה שהוא משפיע משפיעים בו לכך רוצה גם הוא בתפלות הרבים. לאתקבל כצלות' דסגיאין ה"ג בכף ולא גרסי' אלא:

ות"ח יעקב כליל הוה וכו' מסקנ' דתירוצ' הוא דקא מסיים כי להיות יעקב אפי' בהיותו יחיד היתה תפלתו כוללת הן מצד היות' תפלת רבים כי מסתמא בניו היו ג"כ מתפללים כראותם צרת אביהם וצרתם והן מצד שהית' גם כן כוללת מכמה שבחים ותשבחות ושאלות כמ"ש ויאמר ה' אלהי אבי אברהם וגו' ואטיבה עמך דהיינו רבוי שאלות לכך הוה קב"ה אתרעי בי': מה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו כלו' השתא שפיר ומתורץ הכל באומרו ויירא יעקב ועוד אומרו וייצר לו שלשתם יחד שהקש' לעיל שהוצרך להטיל עליו כ"כ פחד כדי שיתפלל לאל ית' מלב ונפש: עכ"ל הרא"ג ז"ל: