אור החמה על ספר הזהר א:שלג

ת"ח מה כתיב בבלעם וגו' לראי' למה שפירש לעיל מענין לבן ובלעם כדמסיק וכמו שבלעם כחו בפיו כך לבן כחו בפיו ע"י חרשין כדמפרש ואזיל.

קסטופי לשון קומץ וקיבוץ בקמיצה אחת והקמיצ' נקרא' קסטופא במקום אחר.

עשרה זיני חרשין וקוסמין וגו' הענין שיש נחש וקסם והם זכר ונקבה כעין שיש סמאל וכחותיו לילית והיכלותיה. כתרגומו זינין והם לשון מינים ולשון זנות חסר ו' מנים והיינו זינין ומלא מונים לשון זונים אשר הם זונים אחריהם ואתיא כתרתי פירושי. קוסם קסמים ב' מעונן ג' מנחש ד' מכשף ה' חובר ו' אוב ז' ידעוני ח' מתים ב' הרי עשרה ואתיא מתים דומיא דקסמים. או לדרך זו קוסם א' קסמים ב'. מעונן ומנחש ומכשף הרי חמשה. חובר חבר ב' אוב וידעוני ד'. אל המתים ה' הם עשרה. ודייק מדלא אמר קוסם סתם כדקאמר מנחש מכשף וכן לא קאמר חובר וקשה דלא קאמר קוסם קסם כדקאמר חובר חבר א"כ קוסם קסמים ג' וחובר חבר שתים דאי חובר חבר א' לימא חובר כדקאמר מנחש מכשף מעונן מאי חבר תרתי ולימא קוסם קסם ולשתמע תרתי מדקאמר קוסם קסמים ש"מ תלת קסמים נינהו. וכשתדקדק המינים סתם הם קוסם א' מעונן ב' מנחש ג' מכשף ד' חובר ה' שואל ו' דורש ז' אמנם הם שבעה והם עשרה שדומה החיצוניות אל הקדושה דהיינו שיש באחת העליונה ג' דהיינו קוסם קסמים ג' ובאמצע ששה שהם שלשה מכאן מעונן מנחש מכשף ועולה הטמאה ומתחברת שם והיינו וחובר חבר כאו' ובית חבר דהיינו אשת מדנים כדכתיב מאשת מדנים וגו' ושלשה מכאן והם אוב וידעוני ודורש.

א"ר יוסי נחש וקסם תרי זיני דכורא ונוקבא ולאו היינו מנחש משום דהכא מני ברישא קוסם ואלו התם נחש קדמאה דכורא כנזכר בפ' בלק.

מקיזפא דמלכותא דלעילא משמע שהשיג דרך השתלשלותם מהמ' הקדושה ולהכי פליג ר' יהודה.

מקיזפא כמו מקצפא קצף וכעס הדין.

והיא אתקשרא בהו כדכתיב רגליה יורדות מות שמשתמשת בהם לצורך קיום הדיני' למט' והם רצועה להלקות.

ה' אלדי"ו עמו וגו' מורה שידע השורש העליון ור' יהודה פליג דלא ידע אלא חאמר סתם שאמונתם עוזרתם. הרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב. עשרה זינין אינון וגו' פי' דהיל"ל קוסם לחוד כמ"ש מעונן קסמים יתירה למה לי אלא לדרשא קוסם חד קסמים תרי הרי תלתא ואידך ז' הרי עשרה. עכ"ל:

והרא"ג זלה"ה כ' יעקב בפומי' שכן למד אצל לבן שכל כחו היה בפיו כדלקמן פן תדבר פן תעש' מ"ל. כיון דחמא לי' מה כתיב לאו דוק' חמא ממש אלא שידע שהי' בא לקראתו כמו שאמרו לו המלאכים וגם הולך לקראתך וגומר כי קודם שראהו כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו ת"ח מה כתיב בבלעם וכו' אריש מלתי' דר' אבא קאי דקאמר כולי עלמא ידעי וכו' וכל מה דהוה ידע בלעם מיני' הוה והכריח מפסוק דכתיב בבלעם כי ידעתי את אשר תברך וגומר ואם בתלמידו נאמ' כן כ"ש בו וכן כאן הכריחו מפסוק ויבא אלהים וגומר וכן לקמיה מקרא אחרינ' דקאמר ולא הלך כפעם בפעם וגומר וכוונת ר' אבא להוכיח דרושו דקאמר ומלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר עם לבן גרתי כדי להטיל פחד ענ עשו ואמ' הלא תרא' כמה גדול כחו שבתלמידו נאמ' ויבא אלהים אל בלעם וכאלו אמר וכו' דסיפה דקרא קאמר אם לקרא לך באו האנשים וגומר אך את הדבר אשר אדבר וגומר הרי שהי' בידו לקלל אלא שמנעו הב"ה וכן בלבן נאמר כן פן תדבר עם יעקב וגומר א"כ טוב עשה יעקב שבריש דבריו לא התחיל אלא עם לבן גרתי כדי להפחידו. א"נ אפשר לומר כי הכריח כן כי הלא תרא' כמה הי' גדול טומאתו של לבן שהיה גדול מטומאתו של בלעם שבבלעם נאמר ויבא אלהים אל בלעם לילה דהיינו בהקיץ ואל לבן מתוך גודל טומאתו נאמ' ויבא אלהים אל לבן בחלום הליל' כי לא היה ראוי שיהיה בהקיץ מכאן תדע גודל רשעו וטומאתו לכך יעקב התחיל בו. פן תעש' ליעקב רעה מ"ל הוקש' לו תרתי חד מאי תדבר תעש' מבעי ליה כי בני אדם דרכם להלחם בידיהם תו מאי מטוב אמאי לא. אלא למקטלי' בפומי' ולשיצא' כלומר אפי' בדבו' הטוב הי' יכול לנזקו וזהו שדקדק למקטלי' בפומי' ולא אמר במילוי שנק' קללותיו אלא אמר בפומיה כלומר בכל מה שהי' מוציא מפיו אפילו דברי שלום היה יכול לנזקו. הה"ד ארמי אובד אבי כלומר השתא אתי שפיר אומ' אובד אבי שהיל"ל הורג אבי אבל השתא אתי שפיר אומר אובד כלומר כדרך המכשפי' שמאבדים את הדבר מן העולם שלא ירא' ולא ימצא עוד לא חי ולא מת כדרך האבידה הנאבדת. ודא הוא סהדותא כלומר צריך להעיד בתורת עדו' ולהודו' לשי"ת על הנסי' ועל הפורקן שעש' עם אבותינו שלא בא לבן בחרב ובחנית להרוג את יעקב כדרך כל הלוחמים שאם בזה כך אפשר שהיה הוא נהרג קודם כי היה יעקב נזהר מחרבו קודם אלא שבא להורגו ולאבדו מן העולם באמרי פיו שהיה באופן שלא היה יעקב יכול להזהר לינצל ממנו כי היה יעקב בטוח כי היה חושב שבא ללוות לבנותיו ולולי שמנעו הב"ה היה יכול לו לכן צריך לאסהדא בתורת עדות ארמי אובד אבי. כתיב בי' בבלעם וכו' כבר פי' שכל זה הביא רבי אבא להוכיח כח לבן מכח תלמידו כדי לתת טעם ליעקב שהתחיל עם לבן גרתי והשתא הוכיח עוד מפסוק ג' שבתלמידו נאמר לקראת נחשים כמו שנאמר ברבו נחשתי ותרוייהו הם מלשון נחש וקסם כדמפרש ואזיל. בעסק' דיעקב כלומר שהי' מנחש אם הית' הברכ' באה מחמת יעקב או לאו וראה שהכל הי' בא בשבילו וז"ש נחשתי ויברכני ה' בגללך הרי שהי' מנחש בנחש' ובחרש' דילי' עם היות שכל כחו הי' בפיו עכ"ז הי' צריך כדי שיבא הענין לידי גמר הי' צריך לעשות שום קסמים וחרשין אבל העיקר הי' באמרי פיו. סבאי זקני שכן לבן הי' זקנו של בלעם הה"ד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כלומר השת' אתי שפיר דנקט קרא נחש בקדמית' שהוא העיקר שהי' באמרי פיו וכוונת הכתוב לומר אפי' הנחש שהו' הכח הגדול שהי' מבי' לבן לא שלט בהם יעקב שהוא שם הקטן כ"ש שישלוט הקסם שהו' הקטן בבחינתו הגדול' שהי' נק' ישראל. דתרווייהו עבד ולא יכיל הה"ד ותחלף את משכרתי וכו' כלו' שבכל כשוף וכשוף הי' מנסה ומבחין אולי יוכל להלחם בי שכשהיה רואה שלא היה עולה בידו הי' מחליפו בכשוף אחר. והחליף את משכרתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי ה"ג והוא פסוק אחר שאמר לנשיו קודם שברח וטעות הוא שנפל בספרים. עשרה זינין א' קוסם. קסמים תרי הרי תלת. ד' מעונן ה' ומנחש. ו' ומכשף ז' וחובר חבר.. ח' ושואל אוב ט' וידעוני. י' ודורש אל המתים.

אמר רבי יוסי נחש וקוסם תרי זינין אינון ובדרגא חד סלקין ר' יוסי אתא לפלוגי עלי' דרבי אבא ואמר כי נחש וקוסם תרי זיני אינון ושניהם שוים ואין לזה כח יותר גדול מזה וז"ש בדרגא חד סלקין במדרגה א' שתיהם והראיה כי הרי שני אויבים כל אחד ואחד נקט אחד מהם ולא הוצרך ליקח שניהם כי בלעם נקט קסם ולבן נקט נחש מסתמא כי שניהם שוים לרעה שאם היה אחד מהם גדול מחבירו כל אחד היה בוחר ברע בריבויו. והאי והאי לא סליקו בידייהו כלומר ואפילו ששניהם גדולים לא זה וזה עלה בידיהם: הה"ד כי לא נחש ביעקב כלומר השתא אתי שפיר שהזכיר הפסוק נחש ביעקב וקסם בישראל כי בנחש לבדו הי' בא לבן אצל יעקב לא בשניהם כמו שאמרת ושזה הי' גדול מזה אלא בנחש בלבד בא אל יעקב ובקסם לבדו בא בלעם אל ישראל וז"ש הה"ד וכו' כלומר אליב' דידי יתתרצו בפסוק כמה קושיות כי נקט נחש ביעקב כי כן לבן בא כנגד יעקב בנחש וגם יעקב קדם בזמן ואח"כ בא בלעם בקסם על ישראל ושניהם נחש וקסם הם תרי פגעי בישי שוים: דבכתרין דילן היינו עשר קליפות ובהם מקושרים ע' אומות. מקיזפ' דמלכות' דלעיל' מתעטרן א"נ מתחברן והיא אתקשרת בהו וכו' ה"ג והכונה כי הקליפות הם למטה למטה מהמלכות כמה מדרגות ואין להם שום כח וחיל לפעול שום פעולה לא קטנ' ולא גדול' ולא שום כשוף כי אם בגזירת ומאמר המלכות. ואומר מתעטרן רמז להתלבשות בהם השכינה הנק' עטר' וזהו סוד גלות השכינה כי להיות ישראל בגלות צריכ' השכינה להתלבש בשר ההו' כדי להשבר כחם כדי להגין עליהם שלא יבלעום זאבים וכדי לזונם ולפרנסם. ולגירסא דגרסי מתחברן הענין תוא כי אלמלא התלבשות השכינה בהם והשפעת' בהם יתבטלו מן העולם כרגע ולא יהי' לאל ידם לפעול שום פעול' כי נצוץ א' מהקדוש' כחד שביל דקיק מתפשט עד הקליפות וזהו שהי' משיג בלעם ואלמל' השביל הדקיק הזה המקיימם והמחברם יחד יתבטלו מן העולם ויאבדו כרגע וא"א לעול' זולתם כי הם רצועת הדייני' וכן חימומ' דמצוה וכיוצ' וז"ש מקיזפ' דמלכות' דלעיל' מתחברין כי חבור שלהם נמשך מהמלכות כנזכר. והיא אתקשרת בהו כלומר והמלכות הנז' היא מקושרת עם ישראל וכל מה שאנו עושים כנגדם היא מבטלת וכל מה שאנו בונים היא הורסת דכתיב וכו'. א"נ והיא אתקשרת בהו ר"ל עמהם ומצדם כלומר שמדת המלכות מצד מעשיהם של ישראל הטובים היא מתקשרת למעלה עם הת"ת א"כ מה אנו יכולי' לעשות להם כי כל יכולתנו וכחנו הוא ממנה והכח שלה הוא מהם נמצא שהם כביכול שולטי' עליה צדיק מושל יראת אלהים ואפשר שרמז זה בפסוק ה' אלהיו שהיא השכינה עמוד ישראל דהיינו מצד מעשיהם הטובים ותרועת מלך שהוא ת"ת בו בה' אלהיו הנז' שמתייחדים מחמתם ולפי זה אתי שפיר שהשיב רבי יהודה ואמר ח"ו דהוה ידע בלעם בקדוש' דלעיל' דהיינו מאי דאמרן עכ"ל הרא"ג ז"ל.