אור החמה על ספר הזהר א:של

משריין דאתחזו לעילא בחלומו.

ואתחזיאו לתתא בהקיץ ואפשר עולים ויורדים היינו לעילא ותתא.

אמאי אתגליאו וגו' יקש' בשלמא כשהוא פגע במקו' עשה שם לינה ויחוד אבל עתה אין לינה ואין ייחוד א"ה אמאי אתגליאו ליה. ותירץ שאינו לענין לינה אלא בגין שהיתה שכינה מזדמנת ללידת בנימן וסלוק רחל לשרות ולשכון בבית יעקב כדפי' בפ' זו לעיל ואלו נראו ונתגלו לאות סימן הזמנה אל השכינה ליטול הבית להתקשר במקום רחל עם יעקב ת"ת ודאי ועם היות שיעקב ורחל יסוד * בכת"י א' כתיב יחוד הי' כו' ובכ"י ב' כתיב יחד כו'. היו מיחדים עכ"ז זהו כדקא יאות בסוד רוחניות לא בגשמית כי כל עוד שיעקב נושא רחל השכינה למעלה ומייחד הגשמות כשיסתלק רחל יתקשר יעקב בת"ת והמלכות עמו מתקשטת ע"י בניו ומתקשרת ע"י במדתו העליונה כדפי'.

וכדין כתיב ושב יעקב כי עד עתה שהיה יעקב למטה היה מחריד מפני שהמקום גורם שהוא מקום החרדה והקטטה כעין בית שני מלכות תמיד בו קטטה אמנם ושב יעקב ויתעלה אל הת"ת דהיינו אחר פטירת רחל ויתעלה בת"ת ושקט ושאנן שאין שם קטרוג החיצונים וא"ת והרי לא שקט אלא קפץ עליו רוגזו של יוסף וי"ל שאינו אמת שיוסף חי היה או אפשר שלא נתקיים זה עדיין מפני שקפץ עליו רוגזו של יוסף ואח"כ היה במצרים בח"ל ולעתיד לבא ושב יעקב בא"י ושקט ושאנן וגו' והשלים בכי טוב. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג זלה"ה כ' דאתחזו לעילא כשראה אותם עולים ויורדי' בסולם: לנטלא לביתא ומחכא ליה לבנימן כבר נתבאר לעיל בפ' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף דף קנ"ח ע"ש:

קמו ע"ב סתרי תורה לפרשת ויצא וזרח השמש וגומר מאי קא חמא שלמה וכו' קס"ד דמקש' שאלו הד' פסוקים שבראש ס' קהלת הם דברי המחבר הארבעה ועשרים ואינם דברי קהלת אלא הם הצעה והקדמה של מחבר כל הכ"ד ספרים ואמר שהספר הזה הם דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם ואמר עוד שכוונת שלמה בספ' הזה לההביל כל עניני העולם שהם הבלים כלם ישא רוח יקח הבל וזהו הבל הבלים וגומר ר"ל כל מהבל ההבלים שהם הבלים זה הוא מה שאמר קהלת ונתן טעם שהכל הבל שמה יתרון לאדם בכל עמלו וכו' כי הכל הבל מאחר שאין לו יתרון בכל מה שיעמול ועוד שסוף האדם למות שדור הולך ודור בא וגומר ע"כ הם דברי המחבר כל הכ"ד ספרים ומפסוק וזרח השמש הם דברי שלמה וז"ש מאי קא חמא שלמה מלכ' דשירות' דספר' דחברות' * צ"ל דחכמתא. דילי' מהכא איהו כלומר דבריו של שלמה מהכא הם מתחילי' מפסוק וזרח השמש וגומר מה ראה להתחיל מכאן.

אלא א"ר אלעזר שלמה מלכא האי ספרא אוקי לי' על שבע הבלים וכו' כלומר אינו כדס"ד שדברי שלמה מתחילים מוזרח השמש וגומר אלא תחלת דברי פיהו הם הבל הבלים ומשם מתחילי'. ואומר ספר' דחכמת' שכל דברי ספר קהלת כל דבריו בחכמה והסתר ודבריו כדברי ספר החתום שאפי' פשטו א"א להולמו מש"כ בס' שיר השירים ומשלי שהם קל להבין הכונה ופשט ולז"א ספר' דחכמת'. א"נ על דרך שאמרו בפ' אחרי מות מהזוהר דף ס"ד שקהלת כנגד בינה * וז"ש ספרא בינה כלול מהחכמה כו' כ"כ בכת"י כלול מהחכמה: על ז' הבלים הם ז' ספירות ונק' הבלים ר"ל רוחניים כהבל היוצא מהפה שהוא רוחני כדמסיק: ועלמא קאים עלייהו ר"ל בשבילם ובשביל ההשפע' היורדת מהם הוא קיום העולמות כלם. ובג"כ איקרון הבלים כלומר לפי שהם המקיימים את העולם לכך נקראו הבלים ר"ל מקיימי העולם דמה גופא וכו':

קמז ע"א ואינון שבע הבל חד הבלי' תרי הא תלת הבל הבלי' הרי תלת אחרנין הם ו' הכל הבל הרי ז': ה"ג ואי תימא אי הכי דאינון טבאן דעלמ' קיימא עלייהו הא כתיב באתר אחר' הבלי' בישין ואינון סתירו דעלמ' כגון זה הבל וחולי רע הוא גם זה הבל ורעות רוח. אלא ודאי אע"ג דהני ז' הבלי' קדישין דאינון קיומ' דעלמ' אית לקבל הני ז' הבלי' דכל דינין דעלמא נפקין ומתפשטין מינייהו ואינון הבלים אחרנין לאלקאה בני נשא וכו' והכי פי' פריך לטעם שנתן דאיקרון הבלים לפי שכמו שאין הגוף מתקיים בלא הבל כך א"א לעולם להתקיים כי אם על הבלים אלו ופריך שהרי מצינו במקו' אחר הבלים רעים כגון גם זה הבל וכו' ואינ' לקיו' אלא הם סתירו דעלמא ותירץ שגם ההבלים הרעים שהם הקליפו' גם הם לקיום העולמו' אחר שהם רצועות הדיינים להלקות לרשעי' ומפחדם הולך האדם בדרך ישר כדמפרש ואזיל: הבל דשריא בהו חלי רע כלומר אין זה הבל קדוש אלא דקליפה שנקרא חולי רע הבל שנקרא רעות רוח שמשבר הרוח והנפש ומענישו: ואינון קיומא דבגיניהון בני אנשא אזלי וכו' א"כ שפיר שייך בהם הטעם הנק' הבל שכמו שהגוף וכו' כך א"א לעולם להתקיי' אלא באלו ההבלים הרעים לפי שע"י בני נשא אזלין בארח מישר ודחלי מקב"ה ה"ג: ולגירסת הספרים ג"כ אתי שפיר וה"פ ומנייהו מתפשטין הבלים אחרנין שמהשבעה ספי' מתפשטי' הבלים אחרנין והם ג"כ קיו' העולם וחזר ופיר' שאינו מדבר שמכל הז' הבלים הטובי' מתפשטי' הרעים אלא שבאותם הז' יש הבלים שהם בעלי דין הנקר' גבורות שהם גבורה ומלכות ומהם מתפשטי' הגבורו' התחתונו' האכזרו' המרות וז"ש בגין דאית בהני שבע וכו': ואיקרון הבלים אחרנין כלומר כי ההבלים הקדושים נקראו הבלים סתם כמ"ש הבל הבלים וכו' אבל ההבלים הרעים והטמאים נקראי' בשתוף וז"ש איקרון הבלים אחרנין כלומר הבלים מסטרא אחרא מצד האחרים ולכן לעולם נזכרים בשתוף השם כגון הבל ורעות רוח הבל ורעה רבה הבל וחלי רע. וע"ד סגיאין אינון הבלים שהם האחרים הם בלי מספר עד אין קץ: ושירות' אמר רזא דשמש' כלומר פסוק וזרח השמש הוא פסוק המפרש שהראשון של ההבלים ממט' למעל' הוא הוא הת"ת רזא דשמשא והוא שער הכניס' ליכנס פנימ' אל האצילות וא"ת כי אין הראשון אלא המלכות ואמר שהכל א' והכל בכלל הת"ת כי נה"י הם ענפי הת"ת המתפשטי' ממנו ומלכות בכלל הת"ת בסוד ד"ו פרצופין ששניהם נקר' אדם והם מתלבשי' בבריא' ויציר' ושם מתייחדים בשית יומין דחול באופן שמת"ת עד פתח היכל לבנת הספיר הכל נכלל בת"ת וז"ש ובג"כ כל מה דתחות האי דרג' לאו איהו רזא דמהימנות' וכו' דהא תחות האי לא אצטריך לאתדבק' מה תאמר הרי המלכות היא קודם הת"ת תירץ דשמש' בסיהר' אינון בלא פירודא וגו' וג"כ עולם הבריא' והיציר' הם נכללים עמהם כנזכר א"כ בהם שמשא וסיהר' חדא אינון בלא פירוד' ונמצא הכל א':

ויצא יעקב בקטר' דסתימו פי' קשר הסתום והנעלם שהוא עולם האצילות סוד האלהו' שכלו קשר א' וייחוד א' ואינו מושג ולכך קראו סתימו. מגו סתרא סתימא היינו מתוך התעלמו' הבינה שהיא א' מג' ראשונות החשובות כאחד שנאמר בהם הנסתרות לה' אלהינו ומשם מפנימיות' יצא הת"ת שהוא זהר אספקלרי' דנהר' שלעולם מאיר ואינו נחשך מצד הקליפות כלול בו' קצוותיו וז"ש מגו סתרא וכו': כלילא מתרין גוונין שהת"ת הוא כולל חסד וגבורה אש ומים ולכך נקר' שמים שהוא כוללם וממזג' בסוד הכרעתו שהם כלולי' זה בזה באופן שההתחברות וכללות ההוא הכל א' שא"א לתפוס א' בלתי חבירו וז"ש דמתחברן כחדא וכו':

קמז ע"ב כיון דאתכלילו דא בדא שנכללו החסד והגבורה והת"ת בכללות אחד אתחזין בי' בהאי ת"ת כל גוונין בין עליונים ממנו בין תחתונים ממנו כלם אתחזיין בי' לפי שהוא כולל את כולם חב"ד בסוד ראש הוא"ו חג"ת הוא סוד הוא"ו בעצמו. ונה"י בסוד עוקץ הוא"ו. ארגמן איהו שהארגמ"ן הוא קיבוץ כל הגוונים ולכך נקר' ארגוונא שהוא כולל כל חיזו דגוונין כן הת"ת הוא כולל כל נהורין ולכך נקר' ת"ת יש' ארגמן ששש ומתפאר בגוונין שלו. ועם היות שאנו אומרי' שהת"ת כולל כל הגוונין וכל נהורין עילאין ביה אתחזיין כל זה הוא ברצוא ושוב כלומר אילו יצוייר שהיינו יכולים לראות לא היינו רואים כי אם הכללות הגוונין ברצוא ושוב כלומר בראי' ראשונ' לפום ריהטא לפי שאותם הנהורין לא מתעכבן למחמי שאינם מתעכבי' ומצטיירים שם כדי שתוכל לראות והטעם לשאינם יכולים ליראות לפי שהם מחוברים בהאי זוהר שהוא הת"ת בחיבורא חדא ונכלל זה בזה עד שלא יש נקודה שלא תהי' כלולה מכולה. בהאי זוהר שהוא הת"ת שארי מאן דשארי כנזכר באדרת נשא שאריך אנפין מתלבש בז"א והוא שם ומלבוש אליו וז"ש שארי מאן דשארי ולהיותו כ"כ נעלם לא הזכירו אלא סתם ואמר שארי מאן דשארי. שמא איהו כי כל מלת שם הוא לבוש למתלבש בו ונתן טעם למה שאמר שזה הת"ת ביה שארי מאן דשארי. ואמר כי כן הוא כי להיותו שם ולבוש אליו לכך שארי ביה מאן דשארי וז"ש. קול יעקב איקרי כמו שהקול הוא רוחני ואינו נרגש ועל שם המתלבש בו נקר' הוא קול יעקב. ה"ג ביה אתחזי מהימנותא דכלא כי להיו' הת"ת בעל ו' קצוות בו אתחזי כל מהימנותא העליונ' שהם המדות. א"נ שהוא ההוא דסתים ולא ידיע כלל ותאנ' והדר מפרש. בהאי שריא יהו"ה שהת"ת נקר' בשם יהו"ה. שלימו דכל סטרין בראש הוא"ו שהוא סוד הדעת מכרי' בין חכמה ובינה ובגוף הוא"ו מכריע בין חסד גבורה ועוקץ הוא"ו הוא מכריע בין נצח והוד נמצא שהוא מכריע ומשלים לכל סטרין. א"נ ירצ' בהאי שריא השם יהו"ה שהוא שלימו דכל סטרין כי בשם יהו"ה כלל כל המדות כנודע קוץ היוד כתר יו"ד ה"א חכמה ובינה ו' ו' קצוות ה' מלכות. עילא' ותתאה שהם בינה ומלכות שתיהם הכא בת"ת בינה משפעת בסוד בעטרה שעטר' לו אמו וגומר ומלכות יונקת. אשתכח יעקב שלימו דאבהן וכו' פי' כלל העולה מדברינו שנמצא שיעקב הוא שלימו דאבהן שהוא המכריע בין חסד וגבורה שהם האבות לזה הוא אחיד לכל סטרין בסוד היותו קו האמצעי וכו'. זוהר דא שהוא הת"ת הנז' על ברירו דשמא דא כלומר נקרא על שם יעקב המוזכר בסמוך שאמ' יעקב שלימו דאבהן וכו' וכוונתו לפרש פסוק ויצא יעקב וכו' וזהו שהתחיל בראש המאמר באומ' ויצא יעקב מגו סתרא סתימא שהיא הבינה הנקרא באר שבע נפקא זהר אספקלרי' וכו' שהוא יעקב סוד הת"ת ולפי שהזכירו ספר בשבחיו ואמ' שנקר' אספקלריא המאירה וכל השבחי' שספר ואחר שהשלי' שבחיו פי' הפסוק ואמ' שהזוהר הזה שספרנו בשבחו שהוא הנקר' יעקב שמא שאמ' עד עתה. דכתיב יעקב אשר בחרתיך הם דברי הבינה שהיא אמו קורא אותו ישראל עבדי וקראו בשתי שמות יעקב וישראל כמו שאמ' לקמן בקדמית' יעקב ולבתר ישראל כדמסיק בסופה דשמעתא.

סתרא דסתרא ה"ג ופי' אחר קא מפרש בקרא כדמפרש ואזיל.

דא כד הוה בקדמית' ר"ל זה השם הנקר' יעקב שהצעתי שבקדמית' נקר' יעקב ולבתר ישראל פירושו הוא בקדמית' כד הוה בהאי סופא דמחשב' כלומר כשנקשר יעקב בתחילתו במלכות שנקר' סוף המחשב' שזהו תכלית אצילות כדי שתהי' מלכות מנהגת העולמות אז כשיעקב התחיל לעלות ולהתקשר במלכות שבה מתקשר תחלה אז נקרא יעקב אבל אחר שנשלם ואסתלק בדרגא שלים כדין איקרי ישראל כדמסיק והשתא הולך ומפרש מי היא זאת הנקרא סופא דמחשבה ואמר שהיא פירוש' דאוריית' כו'. דאיהו פירושא דאוריית' שהמלכות היא תורה שבע"פ המפרשת התורה שבכתב שהוא ת"ת שהמלכות מגלה למטה בפעולותיה מה שהי' סתום ונגזר מהת"ת וטעם השמות שבכתב ובע"פ הוא מפורש בפ' ויקהל דף ר'. וע"ד איקרי באר לשון ביאור ופירוש שהיא המבארת לתורה שבכתב. באר איהו ההוא דאיקרי שבע נ"ל שהגירס' הנכונה היא באר איהי לההוא דאיקרי שבע או באר איהו דההוא דאיקרי שבע והכוונה שפירוש באר שבע הוא באר דבינה הנקרא שבע והכריח מפסו' שהבינה נקר' שבע דכתיב ויבנהו שבע שנים ר"ל הבינה הנקרא שבע ע"ש ז' ספירות שיצאו ממנה והיא כוללת אותם. א"נ ויבנהו לשון הבנה כמו שפי' בזוהר על ויבן תרמוד במדבר לשון הבנה והכריע מה שאמ' במלת באר שבע מויבנהו שבע שנים ר"ל הבאר הזה והמפרש הזה שזכרנו הבין ופירש מה שגנוז בבינה הנק' שבע שנים כנזכר. ופי' עוד ואמר שנקראת קול גדול לפי ששבעה ספירו' נקר' כל א' קול סתם אבל הבינה נקר' קול גדול וכו'. ודא סופא דמחשב' באר שבע איהו כלומר המלכות שהיא סופ' דמחשב' באר שבע איהו ר"ל באר מההוא שבע ובה עאל יעקב בראשונ' וזהו פי' מה שאמר בריש דבריו דא כד הוה בקדמיתא כלומר שם זה של יעקב קנה בקדמיתא כנזכר וכאן פי' יותר ואמר ויעקב עאל בהאי פי' בבאר הנז' רישא למהימנותא כלומר אז כשנכנס' במלכות באר הנז' שהיא רישא למהימנות' ראשונ' לאצילות ממט' למעל' אז נקרא יעקב אבל כשנכנס פנימה נקר' ישראל כמו שיתבאר. אצטריך לי' לאתבחנא צורך ההבחנה הזאת היא ע"ד משל לבן המלך עם הזונה כנזכר בפר' תרומה דף קס"ג. והכונה שאין אדם זוכה להתענג בעה"ב ולהתקשר בצרור החיים עם אלהיו אלא אחר שהכניס האדם עצמו להלחם עם יצרו הרע ומנצחו וכמו כן ביעקב הוצרך להבחנה הזאת שהיא מיני פתויי' שהיו בזמן ההוא מענייני חכמת החצונים שאין עתה מצויה אצלנו ולכן כשיעקב כבר נתקשר במלכות כדי לעלות יותר למעל' להתקש' במדרגתו הוצרך להתבחן בכור הברזל דהיינו ירידתו אל הקליפות לראות ולהסכל בענייניהם ובהנהגותיהם ולעיין באותם החכמות ואחר השתקעו בעמקי שאולם שיוכל לנצח הכל ולעלות כי בזה יתעל' ויתקלס עילא' כי א"א ליכנס פנימה עד שיעבור בין הקליפו' ו' מלט מהם: בההו' אתר דהיינו הקליפו' שבהם נתבחנו האבות. בתוך אהלה אהל ה' כנזכר בפ' נח דף ע"ג. אברהם עאל וכו' כי אברהם יצחק ויעקב ע"ה באו לתקן מה שעוות אדם הא' ונתגלגל בהם כנזכר בפ' בהר סיני. ה"ג יעקב וכו' אצטריך למיעל ולנחתא לההיא סטרא וכו':

קמח ע"א מה כתיב ויצא יעקב מבאר שבע דהיינו מהמלכות היא המדה הראשונ' שנתקשר בה כנזכר וילך חרנה סטרא דאשת זנוני' והוא מלשון חרון אפו שעל ידה נפעלים החרוני' בעולם.

סתרא דסתרא ה"ג. מגו תוקפא דטיהר' דיצחק ר"ל טיהרא הם כחות הדינ' הקדושי' הנמשכי' ממדת הגבורה פחד יצחק ונקרא טיהרא תרגום צהרים טיהרא והוא כי הם חמים מצד הדינין שבהם כמו חמימות הצהרים וסוף סוף הם רוחניי וקדושים ומאירי' כצהרים כי אינם חשובים כקליפות בעלי הדין המרים ולכן כנה אותם בלשון טיהרא שהוא מלשון אור ומתוך אותם בעלי הדין הקדושים משתלשלים ויורדים הבעלי הדינין המרים והטמאים והם נקרא תוקפא היוצא מטיהרא דיצחק. ותאנא והדר מפרש שתוקפא דא יצא מגו דורדייא דחמרא שהם מתוך שמרי היין שהם הבעלי הדין שהם השמרים של היין העליון גבורה ומתוך אותם השמרים יוצאים הקליפו' שהוא חד נעיצו והיינו אותה שקראה בפ' פקודי רס"ג נקודה די בסטרא אחרא דדכורא וכו' והוא שיעור קומת הקליפו' המתחלת מנקודה זו שהיא רישא דדכורא שהוא ג' ראשונו' שבהם ומתפשטת ויורד' לז' מדרגות שהם עשר' כנזכר שם וקראה כאן חד נעיצו ע"ש שהיא נעוצה ושקועה שאינה נראית ונשגת כנקודה שאין בה השגה כנזכר שם קטירא כליל חד ר"ל נקודה זו היא קשר א' וכללו' אחד כללו' זכר ונקבה והיא סומקא כורדא על שם אדמימו' הדין שבהם ומה' מתפשטים לכמה סטרין ושבילין שהם ז' מדרגות שבהם ומאלו הז' מתפשטים כמה שבילין שהם כחות הדינין המרים והם נעשים שבילים וצנורת הנמשכים בהם הדינין. וי"ס דגרסי מגו תוקפא דסטרא דיצחק וכו' והיינו הא דיצחק היח הגבורה וסטרא דילי' הם כחות הדינים הקדושי' המתפשטים משטריה ומתוך אותם הכחות נפק חד נעיצו כדפרשנו. כמה דאיהו בסטר קדוש' וכו' שכמו שבקדוש' דכר ונוקבא הם כלולים זה בזה שלכן אנו מזכירים מדת לילה ביום ויום בלילה כן גם זה לעומת זה עשה האלהים והם גם כן כלולים יחד. איקרי אשת זנונים כנזכר פרשת פנחס יותרת הכבד דעביד ניאופין עם כל בני אדם שמרא' עצמ' כאשה יפה לבני אדם בלילה ואושדין קרי. קץ כל בשר לפי שמכל' את הבשר ונותן לו קץ ותכלה. קץ הימים שנותן קץ ותכלה לימיו של אדם שממיתו: רוחא דדכורא דקיק וכו' כי רוח הזכר הוא יותר דק וזך מרוח הנקבה כי היא טמאה יותר כי יש בו ניצוץ קטן של קדושה והנקבה כלו רע ומר אין בה מתיקות והראי' שבכמ' אורחין ושבילין מתפרשא מתחלקת לכמת גרמים רוצה לומר שמזנ' עם בני אדם בקרי ואחר שמזנ' חוזרת לבעל' ויהיבת ליה שיורין וזהו שאמר ומדבקא בההוא רוחא דדכורא ומתייחדת עמו. קשיטת גרמ' בכמ' קשוטין לפי שהיא אדומ' כדם בעלת דינין ואם תתרא' כך אין שום אדם יקרב אליה אבל מתקשטת שהיא מראה טלפים כחזיר ונותנת לו טענות כוזבות כדי שיטעה כמו הקישוטים על פני הזקנ' שאינם אלא לפנים כן היא מראת טענות כוזבות כדי שיפנה אליה: קיימת בריש אורחין דרך משל היא שהיא מעיזה פניה כנגדו של אדם כזונה היושבת בפרשת אורחין. ונשקת ליה היינו נשיקות שונא שבהיכל ששי מהיכלי התמורות כנזכר בפרשת אלה פקודי דף רס"ו ור"ל שמפת' אותו שינשק לעביר' ובזה היא מנשקת אותו והם נשיקו' אחריתם מרים כלענ' א"נ כי סוד הנשוק הוא דביקו דרוחא ברוחא מתיחדים דכר ונוקבא ואתעבדת חד וכמו כן זה השוט' כשהוא מתקרב אליה תיכף היא מטמא' את נפשו שמתדבק' ברוח דיל' רוחא דילי' ומטמאו ברוח שפתי' וזה נמשך לו להיותו שומע אליה וסר אל משמעת' בפעם א'. מסכת ליה חמרא דדורדיא ר"ל שממנ' יוצא כח א' שגורם לו לילך אחרי המאכל והמשת' וישתכר ויקלקל בנשים נכריות וז"ש מסכת ליה חמרא שהוא נעשה אח"כ שמרים עכירים ומרים. כיון דשתי אסטי אבתר' ר"ל שכיון שהאדם טועם טעם איסור איזו עביר' קשה להפרישו ממנה. א"נ כיון דשתי ע"ד מרז"ל לא תרוי ולא תחטא. שערה' מתקנין היינו שממנ' ומכח' יוצא אותו הכח שמפת' לבני אדם שיתקנו בשעריהם ויתקשטו ואח"כ יהיו לו סימקן כוורדא אדמימות השלהבת השורפת אותו בההוא עלמא. אנפהא חיוורין וסומקין ר"ל מרא' פנים לבנים שמראה לו כמה עדונין וענוגין שהם כינוי אל גוון חיוור אבל אח"כ יתהפכו לו לסומקין ע"ד שאמרנו. א"נ שערהא מתקנין סומקין כוורדא שגם זה לעומת זה וכו' שכמו שלמעלה שערין דרישא קדישא מתתקנין בכמה תיקונין והם כלם לבנות ר"ל המשכות הרחמים הפשוטי' כאו' שער רישי' כעמר נקי כן בקליפ' שערותי' הם ג"כ מתוקנים ומסודרים כפי הנהגת' אבל אינם לבנים אלא סומקין שכלם הם המשכו' הדינין האכזרי' והם שבילין ונתיבות שמהם נמשכים הדינין שכן כל שער ושער הוא חלול כמין שביל. אנפהא חיורין וסימקין שהבוש' שנעש' לאדם בעה"ז או בעה"ב דאזיל סומקא ואתי חיורא הוא נמשך מהפנים העזים הללו. באודנהא של קליפ' תליין שית תיקונין שהם ו' בחינות שהם ראשים שמהם מתפשטים כמה כחות ובחינות וכלם טמאים ולזה כנה אותם בלשון אטונ' דמצרים שמצרים היא הנקרא ערות הארץ כל טומאה רצוצה נשפע לשם כי כל טומאתם וכשופיהם של מצרים הכל נשפע מבחינו' שש תיקונין אלו שמשתלשלי' הכחו' ההם אליהם וזהו שאמר אטונא דמצרים ר"ל חבלים ושלשלאו' המשתלשלים ממנה אל המצריים וזו היא הנקרא חכמת מצרים. תליין על קדלהא כל חילי דארעא דקדם אלו ג"כ כחות טמאים וזהו סוד ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות מתנת חסר וישלחם וגומר שפסוק זה טוב לאומרו כשעושי' ההקפו' על המת להבדיל ולהפריש ממנו כל כחוח הטמאים ולשלחם קדמה אל ארץ קדם ששם מקור טומאת' ופסוק מלא בישעי' כי נטש' עמך בית ישראל כי מלאו מקדם כלומר נתמלאו כשופים וטומאות יותר מאותם כל בני קדם וכלם אחוזים בקדלהא כי גם בקליפ' יש שיעור קומה רישא ודרועין וירכין וצואר וכו'.. פיה מתתקנ' בפתיחו דקיק ר"ל שכול' קוצים וברקנים כחיה זו הנקרא איריזו בלע"ז שכלו קוצי' ואין בו מקו' פנוי רק הפה שבה יונק כדי שלא יקוץ השד שממנו יונק וכן הטומאה כול' מרה כלענ' אך הפה מתתקנת כלומר אותה בחינה מועטת שממנה יונקת היא בלבד מתתקנת ומתוקנת וזה סוד נופת תטופנ' שפתי זרה שמפת' את בני אדם בשפתי חלקות. לישנא חדידא כחרב' לפתות בני אדם א"נ להלשין וללמד עליו קטיגורייא כדלקמן. שפווהא יאן סומקין ר"ל דברי פיתוי' כחלקלקות שמראה בדברי' שכל דברי' אמת והם מתוקנים ומתוקים מדבש שיטעו' טעם איסורי ביא' ומאכלות אסורות ושיתענג בימי בחרותו וכל דבריה נראים מתוקים מדבש אבל אחריתם מרים כלענה וז"ש שפווהא יאן בתחלה אבל באחריתה יהיו סומקי' באדמימות אש הגדולה שישרפהו. ארגוונא לבשת כי הארגמן כולל כל הגוונים ור"ל שלוכדת בני אדם מכמה מינים וגוונים מהם בעריות מהם בגזל מהם בש"ד וכיוצא שמפתה לבחור בעריות ולגבור שיגזול ולזקני' שידברו דברי' בטלי' ולשון הרע וכיוצא בזה. אתתקנת בארבעין תיקונין חסר חד שכמו שהוא אחרונה שבשם מתתקנת ביה"ו במילואם שעולה ט"ל והיא ה"א אחרונ' המתתקנת עמהם ונעש' בגי' אדם כן הקליפה הזאת מתתקנת בקליפותיה ובחינותיה שהם ל"ט כנזכר בפרשת בלק דף קצ"ד ארבעי' חסר חד אינון וההו' רב החובל וכו' ונקרא תיקונין כי הם צורך העולם ותיקון העול' שהם רצועות הדיינים להלקו' לרשעי'. ובס' לבנת הספיר מנה אלו הל"ט תיקונין מן שית זונה ונצורת לב עד ולחם סתרים ינעם ל"ט * בכת"י ב' נרשם למעלה על תיבת זונה א' ועל תיבת לב ב'. ועל סתרים ל"ט: שטיא דא סטי אבתרהא בפיתוייהא ומשקהו מתענוגי העול' המשכר את האדם כמו יין ובזה עביד בה ניאופין ר"ל שמעבירו על כל המצות. שבקת לי' נאים בערסא ר"ל נרדם ומשוקע בשינת חמדת תענוגי העולם והנאופים. וחשב לחייכא שכיון שרואה שהשעה משחקת לו חושב שלעולם לא ימות ואינו יודע כי פתאום יבא אידו. אעדיאת תיקונהא אותם הקשוטי' שהראת' לו שהיו מתוקני' כבר נאבדו ועתה בא ליתן לו שכרו משלם. מרתתא גרמא ונפשא כי מפחדו יגורו אלים ומרתתים העצם והנפש:

קמח ע"ב ערומה ל"ג. מלייא עיינין דחלין גרסי' פי' עיינין כמו גוונין והיינו גוונין דכל עבירה ועבירה היא בגוון א' וכלם חקוקים באותו הלבוש של סמאל וכוונתו ית' כדי שירא' מעשיו ועבירותיו ויצדיק עליו את הדין ואפשר שזה הלבוש ממש שנעש' מצד עבירותיו הנקרא בגדים הצואים הוא בעצמו שמתלבש בו מלאך המות להראותו מעשיו הרעי' ויודה עלי פשעיו ולפי זה הרבה לבושים הוא מתלבש שכשבא והורג לאד' הוא מתלב' באותו הלבו' של אותו האדם וז"ש ז"ל אין ערוד ממית אלא חטא ממית דהיינו החטאי' הרשומי' בההוא לבוש וקצת ראי' לזה מפ' פקודי דף רס"ד ע"ש. טפין מרירן תליין מההוא חרב' בפרשת פקודי דף רס"ד קרא להם שמות חד איקרי חצץ וזהו אומרו ערב לאיש לחם שקר שהיא אשת איש ואחר ימלא פיהו חצץ וחד איקרי מר המות וחד איקרי קובעת כוס התרעלה. יעקב נחת לגבה היינו במציאות התחלת הקליפות וענפיהם ואח"כ ירד עוד והלך לאתר' עד מקום שהיא שורה ממש בעמקי שפלם. וחמא כל תיקון ביתא היינו מציאות הנהגותיהם וענייניהם ותיקוניהם ועלה ונמלט מהם. דכורא דילה אבאיש קמיה וכו' ה"ג והכונה שסמאל הזכר שלה אישה של אשת זנונים אבאש קמיה וחרה לו על שירד יעקב להביט אל מעוריהם ולא נתפתה וירד להלחם עמו כדמסיק ויאבק איש עמו. ואשתלים בשלימו ר"ל שעד עתה היה שלם במעשיו אחר שנדבק במדת המלכות כנזכר לעיל אבל לא היה שלים כ"כ אבל אח"כ שירד למקום טומאה וניצל ויצא טהור מגו טמא כדין אשתלים בשלימות שלם בתכלית השלימות שעלה להתקשר במדתו בת"ת וז"ש ואסתלק בדרגא שלים ואתקרי ישראל ואפשר דכד נצח לדכורא אז נתעלה בקדושה במקום דכורא קדישא ונקרא שמו ישראל כמוהו ית' ונקרא דרגא שלים שהת"ת נקרא עשיר כאו' העשיר לא ירבה מש"כ במלכות שאינה שלימה שהיא עניה. מהו ונגע בכף יריכו יר' שנראה שהי' בו איזה פגם א"כ אינו שלם בתכלית השלימות כמו שאמר' ותירץ לי' לא יכול אבל נגע וגו' ר"ל בו בעצמו ובגופו לא יכיל לי' ולא נפגם ח"ו שום מדה מהמדות אשר הוא מקושר בו ומה שאמר ויגע בכף ירכו ר"ל שליעקב כשירד לעמקי הקליפות לא יכלו לו לפתותו ועלה בשלום ונסתלק במדרגתו כנזכר אבל מי נכנס לשם ונפגעו הם יוצאי ירכו של אהרן שנכנסו ונפגעו ונתפתו ונשכרו באותו יין המשכר וז"ש רז"ל שתויי יין נכנסו והוא הוא האש זרה שהקריבו לפני ה' וימותו כדמסיק. דנפקו מן ירכו דאהרן בסבת אש זרה והא אתערו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה ותפשה לון ברשתהא ת"ח מה כתיב ביעקב שלימא והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה וכו' הכי גרסי' והלשון חסר בספרים ונראה שהוא פי' מבחוץ והכניסוהו בפנים.

קמט ע"א ויחלום והנה סולם וגו' חלמא דרגא שתיתא' וכו' כבר נתבאר ענין זה בזוהר בפ' ויחלום ע"ש. סולם דא סיני חמא בנוי דזמינין וכו' ה"ג והכונה שבמדרגה זו שהיא דרגא שתית' לדרגין דנבואה שהוא גבריאל בעל החלום הראהו הב"ה נתינת התורה על הר סיני. סלם בגי' סיני ה"ג. דאיהו נעוץ בארעא היינו פירוש למוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הר סיני הוא נעוץ בארעא ועולה חשיבותו ורוחניותו וקדושתו למעל' ומגיע השמימה. וכל רתיכין ומשריין וכו' זהו פירוש והנה מלאכי אלהים דהיינו מחנות המלאכים שירדו עם הב"ה במרכבתו כמש"ה רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן. וטעם עולים תחלה שנתעלו לקבל שפע ואור גדול וירדו לעטר את ישראל. חמא מטטרון סבא דביתא זהו פירוש אחר בפסוק ומפרש סולם שהוא מטטרון שהוא זקן ביתו כאו' נער הייתי גם זקנתי המושל בכל אשר לו. דשליט בכל דילי' לישנא דקרא נקט זקן ביתו המושל בכל אשר לו ומתרגמינן סבא דביתיה דשליט בכל דיליה והכונה שכל הנהג' העולמות עושה על ידו בין לדין בין לרחמים. א"נ שכל ההשפעה העליונה הנמשך אל הת"ת כולה נמשכת אל מטטרון לזון העולמות וזהו דשליט בכל דיליה כלומר בכל השפע והברכה היורדת אליו. דאיהו קאים בשלטנו על האי עלמא בשם שד"י וסליק לעילא בסליקו דשמא דמארי' יהוה אתר וכו'. ה"ג והכונה כי מטטרון נקרא בשתי שמות חד בשם שדי שכך עולה שד"י כשם מטטרון שמו כשם רבו וחד נקרא כשם הויה ומפרש ואומר כי כשהוא בשולטנו על האי עלמא נקרא בשם שדי על שם ששולט בכל המערכות ומשדדם ומשבר כחם והכל בכחו יתברך הנתון בתוכו ואז נקרא סולם מוצב ארצה כלומר שהסולם הזה שהוא מט"ט מתייצב למשול ולשלוט בארץ הלזו. אבל כשהוא מתעלה ומזדכך ועולה למעלה להקריב ולהקטיר תפלותיהם של ישראל ועסק תורתם ומצות אז קונה שם ההויה וזהו וסליק לעילא בסליקו דשמא דמאריה יהו"ה כל זה ראה יעקב בחלומו. אתר דיעקב אשתלים ביה לבתר הוא פי' מגיע השמימה ששמים הוא בת"ת שהוא יהו"ה אתר דיעקב אשתלים לבתר כי קודם יעקב נקשר במלכות וכדי ליקשר בת"ת במדתו הוצרך לירד לקליפות ליבחן וכשעלה משם נזדכך ונתקשר במדרגתו ובמדתו ואז נקרא ישראל כנזכר לעיל וז"ש ואשתלים בי' לבתר. וראשו דשם שדי וכו' פירש כיצד נקרא מטטרון בשם י"הוד ואמר כי שדי הוא מטטרון ששמו כשם רבו והיו"ד שבשם שדי רומז לשכינ' המתלבשת בתוכו בשית יומין דחול וכשהמלכות מתקשרת בת"ת קונה ג"כ שם ההוי' כנזכר לעיל בזוהר ובפרשת ויקהל דף רט"ו כי נשארה צורת הת"ת במלכות כצורת הטבעת בנחתם וכן ג"כ מתחקק שם יהוד במרכב' המלכות שהוא מטטרון כי מתנוצץ כ"כ אור הת"ת עד שמאיר המלכות והמרכב' שלה וז"ש וראשו דשם שדי איהו י' כלומר וראשו וחשיבותו כמו בשמים ראש איהו י' שהי' השכינה שהי' שחורה כמו יו"ד ודא מגיע השמי' כלו' ודא שהוא היו"ד הנזכר מתייחד ומגיע עד השמימה שהוא הת"ת. כיון דמטי וסליק את דא שהוא י' הנזכר לההו' אתר שהוא השמימה ת"ת אז אשתלים מטטרון ואתקרי בההוא שמא דמארי' יהו"ד כנזכר. מלאכין קריבין למלכותא שהם מלאכים קדושים של המלכות הנקרא אלהים אלו הם עולים עמה והכונה שעולים עמה בסוד תיקוני' וקישוטי' בהיכלות כנז' בפ' פקודי שכול' מזדככים ועולים עמה. ואינון אחרנין דלא קריבין שהם מסטרא אחרא נחתי כי בסוד הייחוד כל הקליפות מתחבאים בנוקבא דתהומא רבה וזהו נחתי והוא פי' עולים ויורדים בו ור"ל שהעלי' של אלו היא גרמה לירידתן של אלו ובו פי' בשבילו. ותו סלקי ונחתי הוא פירוש אחר ולפי' זה מפרש מלאכי אלהים כלם קדושים וכלם סלקין ונחתין כד איהו סליק דהיינו מטטרון כשמזדכך ועולה להקריב תפלותיהן של צדיקים אז סלקין בהדי' כד נחית מטטרון לשירותו ולהיכלותיו נחתין בהדי' ופירש מי הם אלו המלאכים ואמר תריסר וכו'.

קמט ע"ב תריסר מרגליטן שהם י"ב בקר שתחת הים י"ב שבטים י"ב אבנים שבחשן והם ד' מחנות שכינה ארגמן מיכאל ושנים אחרים עמו וכן כולם. ותו כל אינון דשלטין בשלטנו דהאי עלמא על ידי' סלקין וכל אינון דנחתין על ידי' נחתין כלהו בהאי סולם ה"ג וחסר בספרים. והוא פי' אחר בפסוק עולים שעולים במדרגה ויורדים במדרגה והכל הוא בו בהאי סולם ובו כמו בשבילו כי הוא מהקים מלכין ומהעדי מלכין והכל בכח השם דשלטא על כלא כדמפרש ואזיל וכנז' בפרקי רבי ישמעאל והייתי מחלק שררה ושולטנו לכל שרי מעלה. יהו"ד שליט על כלא כלומר הגם כי מלאך מטטרון זה מושל בכל אשר לו ועל ידו נעשה הנהגת העולמות בשית יומין דחול עם כל זה אינו בא מידו ומכחו אלא הכל מאתו יתברך שהוא המתלבש בתוכו דכתיב והנה ה' נצב עליו דהאי סולם דהיינו השכינ' נצבת על הסולם מט"ט. בית אלהים ודאי שהוא בית ומשכן לשכינ' הנקר' אלהים ואיהותרעא לאעל' לגו שמטטרון הוא שער הכניס' כי פתח היכל לבנת הספיר הוא שער הראשון ליכנס פנימ' אל הקדש. וזהו פתחו לי שערי צדק ההיכלות שמה' נכנס לצדק.

אי נמי אהדר למלכות שהוא הבית הזה הנז' היא שער השמים ליכנס אל מקום הנק' שמים וזהו פתחו לי שערי צדק שערים של צדק כדי ליכנס לשמים וז"ש השער לה' וזה שער השמים כלא חד כי פירושו של זה הוא פי' של זה:

קנא ע"ב וירא והנה באר בשדה. באר דרגא דאדון כל הארץ מלכות הוקש' לו דהיינו באר היינו שדה לז"א דא דרגא דאדון וכו' כלו' הארץ מלכות והאדון היינו מלכות אלא אדון מדרגה מעול'. במדרגות הארץ והכי נמי באר בשדה באר שהיא בחינ' אדון כל הארץ ושדה חקל דתפוחין והכל במדה א' שהיא המלכות אלא שהם בחינות מינה ובה משונות זו מזו בחינת באר שהיא מלאה מים היא בחינ' א' שבתוך הבחינ' הנקר' שדה שהיא חקל דתפוחין קדישין והענין כי התפוחין קדישין הם ג' אבות חג"ת ג' גווני דתפוח ובהיות אלו התפוחים בתוך בחינה הנקרא שדה אז היא נעשת באר ומשפעת לעולמות כלם וזהו באר בשדה נעשה באר כשהשדה מלא תפוחין שמתייחדים ג' * אצ"ל ד'. רגלי המרכב' חגת"ם ואז כל העולם שופע. מתתקנן על ההוא בירא הוא פירוש למלת עדרי צאן דקאמר כי כמו שעדרי הצאן הם מסודרים כל מין ומין בסדר ועדר א' כמו כן אלו השלש' מדות מתסדרים ומתתקנים כדי לקבל מים עליונים כדי למלאת להאי באר דהיינו נה"י והיינו על הבאר ממש. בגין דההו' מקור' וכולי כלומר אל תטעה לומר ששלשתם יחד מליין להאי בירא שזה אינו כי אין המלכות מושפעת אלא מהיסוד לבד ומה שאני מזכירם יחד לפי שהם מושכים המים מלמעל' אל היסוד והיסוד לבדו הוא הממלא את הבאר ואתמלייא הבאר מיני' דוקא ולא מנייהו. וי"ס דגרסי בגין דההוא מקורא יסוד' דעלמא כד שארי בגו ההו' בירא עביד פירין ואתמלייא בירא מיני' ולפי זה אתי שפיר הטעם שאמר בגין כלומר למה ג' עדרי צאן רובצים עלי' בגין דההו' מקור' יסוד' דעלמא כד שארי וכו' עביד פירין לכך רובצים עלי' כדי שתעבד פירין שנצח והוד שופכים ליסוד והיסוד למלכות והמלכות אתמליי' מיני'. אוכלוסין ומשריין קדישין היינו אותם שבעולם הבריא' שהם תחת הבאר ההיא ומשריין קדישין היינו אותם שבעולם היצירה מחנות של מלאכים. וכל חד וחד כמה דאתחזי לי' שמהשפעת הבאר הזה יונקים רבים וכל א' וא' יונק כראוי לו מהם דין ומהם רחמים. אי נמי כל חד וחד כדקא חזי לי' א' המרבה ואחד הממעיט איש ואיש כפי מעשיו כך משפיעים לו. דקיימא תדיר על פי הבאר ועל מימרי' ר"ל אין לפרש שהאבן הזאת שהיא הקליפ' אבן נגף היא יושבת על פי הבאר שאינו מניח לשאוב ממנה מים שזה אינו ח"ו כי מי נתן שכור בין הנזירים אלא פי' ואמר מלת על פי הבאר ר"ל על מימרי' כמו על פי ה' דמתרגמינן על מימרא דה' וז"ש ועל מימרי' למתבע דינא כלומר במאמרו הוא שתתקיים הקליפ' בעולם כדי שיתבע דינא וכו' והענין להיות שזה הבאר בעלת הדינין רוצה שההשפע' העתיד' לירד להם שיהיו ראויי' אלי' ואם אינם ראוים לא ירד כדמסיק והשתא אתי שפיר שאין הפסוק כפול דכפי הפשט היינו על פי הבאר היינו למקומ':

קנב ע"א ונאספו שמה כל העדרים וגו' ומשריין דישראל לתתא ה"ג ומלת כל קא דייק. ומעברין לה מן קודשא כי כשהוא מקטרג עול' קטרוגו למעלה על הבאר הזה ואלו העדרים בכח שירם וזמרם וישראל בתפלתם מעבירים קול הקטרוג מלפני השכינ'. והשטן מתבלבל כדמסיק ובזה מסתלקת היא מדינא כי בכל עוד שקול קטרוגו עולה השכינה מתלבש' בדין ויושב' על כסא דין אבל כשמכבין קול קטרוגו אסתליק קב"ה מן דינא ויושב על כסא רחמים. נטלי מלאכי עילאי ונטלי ישראל מלת א"ת קא דייק והשקו את הצאן לרבות כל הצאן. כיון דאשתלים יעקב דהיינו שפגע בבת זוגו דכתיב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו' ויגל וגו'. שלימו דאבהתא בחיר שבאבות שהיתה מטתו שלימה. ובכלא אצטריך עובדא כלומר בין נצחון של מעלה במקטרגי' בין נצחון של מטה מהאויבים אצטריך עובדא דהיינו מעשים טובים שמ טל הקטרוג למעל' והרעה למטה כמו שעשה יעקב שהוצרך לגלגל האבן של מטה ולמלחמה עם שטנו של עשו ולא הספיק לו כח הכונ' לבד. חד עלמא דאתגלייא מלכות שלכך נקרא אתה לשון נגלה וחד עלמא דאתכסייא שהוא הבינה שלכך נקרא הוא לשון העלם והענין שבהיותו אחוז בת"ת שהוא בריח התיכון מבריח מן הקצ' בינה אל הקצ' מלכות. כגוונא דלהון ממש מחד נפקו שית שבטין ה"ג כלומר כגוונא שאירע לו עם שתי נשיו שמחד לאה נפקי שית שבטין ומחד מרחל נפקו תרין שבטין יוסף ובנימן כן ת"ת למעלה אחז בבינה שהאציל' ו' קצוות ואחז במלכות שהאציל' תרין כרובים מטטרון וסנדלפון:

קנד ע"ב מתני' בני עליון קדישין עליונין וכו'. שמעתי ממורי נר"ו כי אלו המשניות והתוספתות היו מימי קדם מחכמים מחוכמים והיו מדברים בלשון קצר והרשב"י ע"ה באו לידו ובכל דרוש שהי' דורש והי' רואה שבאותו מתני' או תוספתא היה בא הכרח לדבריו או ענין הנוגע בדרושו היה מביאו בתוך דבריו וכלם מדברים בלשון תוכח' ומזהירים לבני אדם שלא יטו אחרי מחשבות יצרם ולהיות שאמר לעיל א"ר אבא ראו בן סתם וכו' נקט לה. בני עליון אותם שיש להם נשמה מצד ג' ראשונות וז"ש עליון מצד הכתר העליון. קדישין מצד החכמה כנודע. עליונין מצד הבינה שנקרא עלמא עילאה. ברכן דעלמא מצד החסד שכל הברכות נמשכים משם ולשם באים מעלמא דהיינו בינה כנז'. מוחא דאגוזא היינו מצד הגבורה לפי שהקדושה נמשל' לאגוז שיש בתוכ' ד' חלקים כנגד ד' רגלי מרכבה ומקיפים ד' קליפות השואבות דין ומתגברות בדינין מצד הגבורה כי משם יונקים ולכך נקרא מוחא דאגוזא כלומר הקדושה שבתוך הטומאה ואותם הנאחזים שם נקראים מוחא דאגוז' שהם אחוזים בגבורה עצמ' שהיא מוח האגוז על שהם מתגברים על יצרם וכובשים אותו תחת רגליהם. א"נ אותם ששברו הקליפות שבאגוז ונכנסו במוח שהיא הקדושה כנשו למנדע וכו'. צפרא היינו מלכות הנז' בפרשת פנחס דף רנ"ד. אתער בגנתא שבא' לתת שכר לטובים ולהעניש הרשעים כדמפרש ואזיל. שלהובא דנורא בגדפהא הם מחנות השכינה בעלי הדין וכנפים לשון כנופייא. בידהא היינו ביד השמאל שהיא הגבורה שבמלכות שכן השמאל נקרא יד סתם. תלת מגרופין הם כלי המשחית והם חדים כחרב שנון ותרגום היעים הוא מגרפייתיה ואולי רמז לג' מדות שהם דין והם גבורה והוד ומלכות שהם פועלי הדינין שמביא' בידה כח ב"ד של ג' והיא אחת מהם. מפתחן גניזין ביד' דימינא מפתחות אוצרות האושר והעושר הצפון לצדיקים הם ביד ימין דהיינו חסד שבה נותנת שכר טוב לצדיקים וביד שמאל שהיא הגבורה שבה מענשת לרשעים כנז'. די עאל ונפק כי הוא שנכנס ויצא בחדרי התורה וסודותי'. א"נ אותם שנכנסו לחקור בדרושי הקליפות ויצאו בשלום שלא יטעו כאלישע אחר. נ"א מאן מנכון דנהירו אנפוי פי' שנתקשטה השכינה מחמתם ואתתקף באילנא דחיי שייחד' אח"כ בבעל' והענין שהצדיקים נקר' פני ה' ואנפי שכינתא לפי שהשכינה מתקשט' ומתתקנ' ע"י כלפי מעלה. א"נ ע"ד חכמה אדם תאיר פניו. ואתתקף באילנא דחיי ת"ת כשהוא עוסק בתורה מייחד השכינה כנז'. מטא בענפוי הם חסד גבורה נצח הוד שהם ענפי הגוף הת"ת המתפשטים ממנו. אחיד בשורשוי היינו ג' ראשונות שהם שרשי האצילות כי הדברים העליונים שורשם למעלה וכן האדם שהוא רמז עליון שערותיו למעלה. אכיל מאיבי' היינו פרי הייחוד שעשה למעלה דהיינו ההשפע' השופע' לכל העולמות מחמת הייחוד הוא קודם לכל אדם כנז' בזוהר. יהיב חיין לנפש' פי' הפרי שאוכלים אינו בעולם הזה אלא לעה"ב. א"נ ואתתקף באילנא דחיי היינו שעוסק בתורה שהיא עץ חיים. מטא בענפוי כלומר הגיע עד הדרושים המסתעפים מההקדמות שלמד שהם שרשוי וז"ש דאחיד בשורשוי כלומר אחר שכבר אחיד בשורשוי. ואחר זה שנתחכם יותר בסוד התורה בהקדמותי' ואח"כ נעשה נבון שהבין דבר מתוך דב' שמטא בענפוי כנז' אחר כל זה ויוציא פרי מתוק לחכו מתיק מדובשא והכונה שאחר שהאדם יגע וטרח בתורה והוציא פרי אז טועם ממה שלמד שאוכל פרי חכמתו שיודע עד היכן מגיע סודות המצוה ועושה אותה בשמח' וזהו הפרי שאוכל וג"כ יודע עד היכן מגעת ומשמר עצמו כדמסיק אסתמר מהרהורא בישא וכו' וכל זה הביא מפני מחשבתו של יעקב שהיתה ברחל. אסתמר מהרהורא בישא היינו היותו משמש עם אשתו והרהורו ומחשבתו באחר' כדמסיק. מהרהורא דמשקר באילנא דחיי כי מחשבה זו הרעה שהוא חושב הוא משקר באילנא דחיי ת"ת שרומז ח"ו שחושב להשפיע לקליפות וזה אינו ח"ו כי אין שם רע כלל. א"נ משקר באילנא דחיי שאילו היה מאמין שהוא ית' בוחן לבות וכליות לא היה עושה דבר זה ואחר שהוא עושה ואינו נמנע הוא מכחיש ומשקר במציאותו ית' ואינו מאמין שיודע מחשבות בני אדם. מסאיב נהרא ונחלא היינו היסוד שנקרא כן. מקורא דיש' יסוד של ת"ת שבהרהור הרע הזה פוגם למעלה ביסוד שמשפיע לחוץ אבל אין למעלה הרהור ח"ו כנזכר וכל הפגם שפוגם האדם היינו שפוגם בשורש נשמתו לבד ואותו השורש נשאר חשוך בלי אור והשפע'. דיהיב מותא לנפשא וכו' אהרהורא בישא דאמר לעיל קאי וכאילו אמר מהרהור' דיהיב מותא לנפש' כנז' בזוהר פ' נח דף ס"ט שהמשחית זרעו אינו קם לתחיית המתים והטעם לפי שע"י ההרהור ההו' מושך לו מהקליפה נשמת אותו הבן שאין לו תקומה בתחיית המתים כמו כן לזה האיש אינו קם בתחיית המתים ואותו העצם הידוע הנשאר בקבר שדרכו שלא ישלוט בו רקבון בזה האיש שולט בו רקבון והיינו אומ' ותבירו לגרמי' כלומר אותו העצם הידוע. הרהורא דמסאיב ההוא מקורא דילי' כלומר שהפג' שהוא עושה אינו נעשה אלא בשורש נשמתו כנז' לעיל וז"ש לית לי' קיומא כלל בזמן התחיה לפי שההרהור שלו עלה למעלה ופגם שורש נשמתו. ואחלף נפשא תחות נפשא אם היה אותו השמוש שמשמשו עם אשתו בטהרה היה מושך נשמה קדוש' ממקום קדוש ועתה בהרהור הרע הזה אחלף ההיא נפשא שהיתה עתיד' לבא ממקום הקדש בנפשא דסטרא אחרא וז"ש לקמי' נפשא מתמן משיך וכו'. אילנא דחיי אסתלק וכו' דהיינו הת"ת שהיה ראוי להשפיע הנשמה הקדושה אם היה ההרהור טוב אבל שזה לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב אלא בהרהור רע באופן שבאותו הרהור אתדבק בקליפות דהיינו אילנא דמותא לכן במקום שאחז אותו מקום ממש אוחז בו וז"ש אילנא דחיי אסתלק ואילנא דמותא אתתקף ביה וזהו דמפרש ואזיל ווי לי' דאתעקר בההוא הרהורא מגו אילנא דחיי דהיינו הנשמות הבאים מפנימיות ותוכיות הת"ת:

קנה ע"א ענפין לית בי' כלומר אילנא דמותא אין לו ענפים דלא עבדי פירי כנז' בזוהר ולכן כן אותו הפרי שיצ' מאותו השימוש אין בו תועלת או ימות קטן או יכרת מן העולם בלי בנים אם יחיה כי ערירי ימות בלא ענפים כי הוא אזיל בתר שורשו ממקום שבא ענפין לית ביה כנז' וכדמסיק והיה כערער בערבה וגו'. לא חמת טבא לעלמא כלומר ראה כמה נתדבק בקליפה במקום שמעולם לא ראה בטובה א"כ מה טובה ותוחלת ייחל ממנו וז"ש יבשא איהו בלא לחותא כלל כן זה שנתדבק בו יהיה כמוהו שלא יצלח בענייניו ולא יחיה בתחייה שישאר יבש בלא לחות בלא נשמה עליה אתמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ההוא של התחייה אלא ישאר כארץ מלחה לא תשב. אנביה מריר כלענה פי' כי פירות אותו האילן הם העבירות שעשה האדם בעה"ז ומשם נותנים לו לאכול מאותם הפירות כאומ' ויאכלו מפרי דרכם וגו'.

בגין דהרהורא טבא וכו' כלומר ראה כמה הפסדת שאם היית מהרהר בקדושה ובטהרה היית מושך עליך כמה ברכות כדמסיק ועתה שעזבת את ה' לא די זה שלא הרווחת טובה אלא נענשת בכל העונשים האמורות. סליק לעילא עד המלכות. אחיד באילנא ת"ת מושך משם נשמה טהורה לבנו. אתקיף בענפוי הפך אילנא דמותא דלית לי' ענפין כנזכר לעיל. והכוונה שהבן ההוא יחיה ויעשה ענפים ובני בנים. אכיל מאנביה לפי שנתדבק בעץ החיים שיש בו פירות טובים ראוי הוא שיאכל מהם כאומרו אמרו צדיק כי טוב וגו' כי פירות של עץ החיים הם מעשיהם של צדיקים. אחסין חיין לנפשי' בתחיית המתים. הפך יהיב מותא לנפשי'. ואסוותא לגרמי' שיהי' הב"ה מרפא אותו העצם הנקרא לוז ומרפא הגוף כימי קדם. עליה אתמר על האי דמהרהר בקדושה והיה כעץ אילנא דחיי שתול על מימי החסד ועל יובל בינה ישלח שרשיו כן הקדוש הזה יהיה שתול על מים שיצליח במעשה ידיו וגם זוכה לתחייה שיהיה לגוף לחלוחית ויהיו לו ענפים ובנים וזהו ולא ימיש מעשות פרי. כל מילין דהאי עלמא וכו' כמו מעשה המצות ועסק התורה וכונ' התפלה כדמסיק. והתקדשתם היינו בהרהורא טבא ובזה והיית' קדושים מסטרא דקדושה ולא מצד הטומאה. כמה דגופא דההוא ברא וכו' הוא כאלו אמר וכמו בוא"ו והוא נמשך אחר מלת כמה דהרהורא דיליה עביד חליפין לעילא וכמו דגופא דההוא ברא וכו' אוף הכי הנפש ג"כ היא נמשכת ממקום התמורות. והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא כלומר בכל מעשיו וענייניו. לא סליק ראובן בשמא ליקרא ראובני. א"נ לא עלה בשם בכור. אחמי לי' באומרו ראו הבן הזה של מי הוא ברא אחמי לכלא. אל תקרי אראנו בצר"י אלא בפתח יוצא לאחרים:

קנו ע"א וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. כוס של ברכה מלכות. בסטר ימינא היינו מדת החסד: בעוד דאתער ימינא וכו' שמאלא לא תסייע תמן כי סוד השמאל לא אצטריך אלא בתחלה שיעורר הייחוד כי אין ייחוד בלתי התעוררות השמאל אבל אחר התעוררות השמאל יבא הימין תכף ומיד לקרב כי רוב התעוררת השמאל יהיה מתעורר הדין. דהא ימינא אשכח וכו' כלומר ולמה הימין ולא השמאל לפי שהימין יש לו סבה להתקשר יותר במדה זו מהשמאל כי השמאל אינו אלא להתחיל התעוררות הייחוד אבל הימין עושה פעולה בה וזהו וימינו תחבקני שעושה בה מציאות וענין ולזה הימין אשכח מלה * לפנינו כ' עילה וכן בסמוך. בההוא כוס כדי לאתערא בההוא מלה לגבי עלמא עילאה דהיינו הבינה כדמפר' ואזיל.

וילך ראובן דא סטרא דדרום היינו החסד או"ר ב"ן. בג"כ דגליה בדרום ה"ג דאיהו רישא לתריסר תחומין ה"ג ור"ל כי משנים עשר גבולי אלכסון גבול ראשון הוא דרומי' רומית דהיינו בחי' התקשרו' החסד עם הנצח ותיאובתי' דסט' דרום וכו' לפי שהחסד הוא שושבינא דמטרוניתא כדאיתא בזוהר ולכן הוא מחזר עליה לבקש אם יש איזה עילה ותקרובת למטרוניתא כדי לברכא לה וזהו וילך ראובן דהיינו החסד לבקש עילה והמצאה כדי לברכא לה. ואשכח בהאי שדה אינון דודאים השדה היא המלכות הדודאים הם מטטרון וסנדלפון שהם תחתיה' בהיכל קדש הקדשים מט"ט שר עולם היצירה וסנדלפון שר עולם העשי' והם המלקטים כל מעשה התחתונים ומעלים אותם למעלה למלכות כדי שהיא תתקשט בהם ותתעל' ותתקשר למעלה וזהו הדודאים נתנו ריח דהיינו ריח התורה והמצו' שלקטו מן העולם הזה ובהם היא מתתקנת כדמפרש ואזיל: דהא בכל אינון תיקונין וכו' כי כמה תיקונין יש בשדה זו כי השיר עולה מלמטה למעלה מכל הנבראים מקרני ראמי' ועד ביצי כינים ועולה קלוסם לאדון הכל וזהו סוד פרקי שירה ומתקבצים כל הקלוסים הללו ועולה בכלל השירות וזמירות שמזמרים החיות והמלאכים והאופנים ובכלל השירות והתשבחות של ישראל וכלם מקבצת אותם המלכות ועושה עטרה ומתעטרת בהם באופן שהרבה תיקונין יש להאי שדה וכלם הם לעורר את עצמה בלבד ולקלסה בכל מיני קלוסים ושירות אבל כדי שהיא תעורר לגבי עילא ליכא אלא במאי היא תעורר לגבי עילא באינון כרובים שהם המלקטים מעשה מצות התחתונים העושים למעלה רושם ותיקון. וכלהו חצדאי חקלא שכל א' וא' נטל חלקו מההשפע' שהי' מביאה עמה וחלקה להם בגורל חלק כחלק יאכלי וזהו חצדאי חקלא קוצרי חיטי השדה אז הלך ראובן חסד לאשכח' עילה וכו'. ויבא אותם אל לאה אמו דהיינו הבינה שהיא אמו של ראובן חסד כדי שתעורר הבינה ותשפיע ברכות וטובות למלכות ומה שהביאם אל לאה אמו אין הכונה שמעלה אותם למעלה כי אפי' במלכות אין להם השגה כ"ש לעלות יותר למעלה בעלמא דאתכסיי' אלא מה שהביא אל לאה היינו התעוררותם וריחם שלקטו ממעשה התחתונים מעלה החסד אותו הריח והתעוררות עד לאה אמו וכדמפרש ואזיל כד אינון נתנו ריח ההוא ריחא נקיט לי' סטר דרום וכו' וכד איהי אתברכא כשהשדה הזה מתברך אלו הדודאים חוזרים ונוטלים שכר ממה שנתנו וזהו הדודאים נתנו ריח דהיינו ריח המצות ומעשים טובים העולה למעלה מיד ועל פתחינו כל מגדים שהם מיני השפעו' לפי שחוזרים ונוטלים שכרם מלמעלה וחוזרים ומשפיעים למטה וז"ש כד אינון נתנו ריח וכו': וכל טובה לא חסיר מכל עלמא ועלמא תתאה לא אתער ה"ג ופי' לא אתער לשאלא ברכאן כדמסיק:

קנו ע"ב בחדוה ובשעשוע' לא בלשון קנטוריי' כפשטא דמלתא: תיאובת' דאבא היינו החכמה: בגין דאיהי בת יחידא' ה"ג והכונה שבת א' בין ששה בנים אבי' אוהב' וכמו כן המלכות היא בת בין ששה בנים שהם ו' קצות. פליג לון חולקין ונבזבזין שלכל א' מששה קצות יש לו אור מעצמו תמיד לא נעדר אבל למלכות לית לה מגרמה. ועוד שהם יורשים והיא אינה יורשת עמהם כדין הבת שאינה יורשת בין האחים וסוד הירושה למעלה הוא סוד נפלא ועל כל דא כלומר על אלו הדברים שהיא חסרה מהם לפיכך איהו אשגח בה וכו': איהו אשגח היינו החכמה. קרא לי' בשמיה שקרא' חכמה כמוהו. חכמ' ודאי כלו' אף כי המלכות נק' חכמה כמוהו אינ' בעצם חכמה אלא שנקראת כן על צד החביבו ורחימו דאבא לגבי ברתא אבל החכמה ודאית אינ' אלא החכמה העליונה שיצא' ונמצאת מהכתר דהיינו האין וז"ש דכתיב והחכמה מאין תמצא אותה חכמה היא חכמה ודאי ולא אחרת: א"נ חכמה ודאי אהדר כלפי המלכות שנק' חכמה ודאי כשם אבי' שכן נק' חכמה תתאה חכמת שלמה: וע"ד עלמא עילאה בינה: אמרת לגבה דמלכות וע"ד בשעשוע' דאמא לגבי ברתא ה"ג והכונה שאינו לשון קנטורי' אלא כמשתעשעת ומשחקת אמא לגבי ברתא שאומרת לה וכי לא תספיק לך זה: בכל אתר לכן שבוע' היא והמלכות נקראת שבוע' והוי כאלו ברתא נשבע' בחיי' שישכב החכמה עם הבינה ויתן לה יותר ממה שהיא נתנה לה. ציורא דאתוון דהיינו כ"ב אותיות כדמסיק שהאותיות עם היותם בבינה עכ"ז שרשם נשאר בחכמה וז"ש נקוד' טמיר' שהי' החכמה דאתער לגבה כח מכ"ב אתוון שבו לתת התחדשות לכ"ב אותיות שבה וז"ש דאתער לגבה כ"ב אתוון ולא אמר דיהיב לה כ"ב אתוון. י"ש עלמא דאתי בינה. כ"ב נקוד' עילאה חכמה ונק' כן ע"ש דאעיל כל כ"ב אתוון וכו' ושיעור הכתוב לכן בשבוע' נשבע' אני שע"י אלו הדודאים שתתן לי אתה בינה הנקרא יש יבא לשכב עמך כ"ב שהיא החכמה ומלת ישכב אשתמע לתרי אנפי וכו': וכלא אתערו דאינון דודאים כי כשאות' הדודאים מטטרון וסנדלפון נותנים ריח מצות ומע"ט מהתחתונים אז מתעורר הייחוד העליון חכמה ובינה וייחוד תחתון ת"ת ומ' וכדמסיק:

קנז ע"ב אשר ברכו ה' דהיינו ת"ת שברך להאי שדה מלכות בזמנא דאתער יצחק אבוי לגבי האי שדה ונקי' לי' דהא יצחק לא אתער לגבי האי שדה אלא בערב ה"ג. והוא חסר בספרים והכונה שבזמן ערב מתעורר גבורתו של יצחק ומשפיע בהאי שדה סוד הדינין לדון העולמות ולכך אז"ל שצריך ליזהר בתפלת מנחה וב"ה לא נחרב אלא בערב וז"ש ונקיט לי' כלו' אוחז בה בסוד השמאל בלבד בלתי הצטרפות הימין ומשפיע כח לדון העולמות וז"ש דהא יצחק לא אתער לגבי האי שדה אלא בערב ר"ל לא אתער לבדו וז"ש שביק האי שדה ליצחק אבוי כי העולם צריך שיתנהג על פי המשפט והדין. ואיהו סליק בההוא זמנא לגבי עילא שאם הי' במקומו הוא בעל הרחמים ולא הי' יכולת בידו של יצחק להגביר כח הדין עליו כי מידי עברו ימתיקנו וא"א לעולם בלא דין ומשפט לכן אסתליק לעילא ועוד כדי לחזור ולהיות נשפע מאמא עילאה לייחוד הבקר הבאה וזהו דמסיק אלי תבא לרווא' לך בתפנוקין וכו'. עד לא יתוקד וכו' שאם המלכות תהי' נשפעת זמן רב מהגבורה תהי' ח"ו משתלהבת בדינין ויוקיד עלמא בשלהובוי ולכן יעקב חוזר ומשפיע בה בלילה ואז הגבורה שבה למקומה. הוא דסתים מכלא היינו החכמה שהוא אתחזי לאתערא לגבה דבינ' כי הוא רֵעה. ועד דיהא זמין לגבה תחות גדפהא מאן דנקי' דהיינו ת"ת העול' למעלה לשאוב מימיה לא אתמלי הבינה מנקודה טמירא שהיא חכמה כי עם היות שהם רעים ולא יתפרדו עכ"ז בחינ' זו ליתן השפעת העולמות אינ' נוטלת אותם הבינה כי אם עד שיבא הת"ת לגבה וז"ש לא אתמלי ההוא עלמא עילא' מנקוד' עילאה כלומר לעולם נגד ונפק הוא תמיד לא יחסר אבל לא אתמלא בעצם ויקבי' יפרוצו לתת למטה אלא כד אתי ת"ת לגבה למנקט מינה ברכאן ועדונין. ועל כך דודאים וכו' היינו מאי דאמרן לעיל [קנ"ו ב'] כי בין הייחוד * העליון ובין היחוד התחתון כו' התחתון הכל נמשך מריח אלו הדודאים כנז':

קסא ע"ב ויקח לו יעקב וגומר מתני'. רעות' דעובדא קטרי דמהימנות' וכו' ענין קריא' אתם הצדיקים הנקראי' רעות' דעובד' וכו' ונקראים כן לפי שקודם שברא הקב"ה את העולם צפה במעשיהם של צדיקים ובראו וז"ש רעות' דעובד' כלומר הרצון שעלה לפניו ית' מצד מעשיכם לעשות עובד' דהיינו מלאכת ובריאת העולמות כלם: וכן אתם הנקראים קטרי דמהימנות' שמצד מעשיכם הטובים אתם מקשרים כל האצילות כלו וההיכלות. וי"ס דגרסי קטרא דמהימנות' והכל עולה אל מקום אחד: א"נ התחיל במלות אלו כדי להציע מה שאמר לקמן בסוף המשנ' מענין הכונה שהי' מכוון יעקב ע"ה בלקיחת המקלות שהי' מקשר עצמו במדות העליונות כמו שיתבאר וז"ש רעותא דעובד' וכו' כלומר כונת המעש' שהאדם מכוין בעשיית איזה דבר הוא קטרא דמהימנות' שמקשר עצמו במדות העליונות הנקרא מהימנות' והיא הצעה למסקנא דמלתי'. קל קלא דקלייא היינו הבינה שהיא קול הכולל כל הקולות שהם ז' ספי' ז' קולות והיא הכוללת אות' ולהיות שהיא התשוב' מכרזת ואומרת שיחזרו בני אדם בתשוב'. וי"ס דגרסי קל קלא דקלייא בחילא אתער וגומר והענין שהקול הזה המתעורר מן הבינה היא מצד הגבורה שבה דהיינו אותם הדינין הדקי' המתערי' ממנה וזה לפי שהיא רחמי' פשוטי' רוצ' שאות' הדינין המתפשטי' ממנה שלא יושפעו על בני אדם הישראלים: אנן פתיחן עיינין הוינן כלומר להיות הבינה תמיד נתקשרת עם החכמה כנודע לכן כללה החכמה עמה ואמר אנן כלומר כאילו הכרוז הזה יוצא מבין שנינו. אנן דהיינו חכמה ובינה פתיחן עינין כלומר מושפעים מכתר עליון מההוא עינא פקיחא רחמים פשוטים ואין רצונינו שבני אדם יכשלו בעונם כדי שיהיו נדוני' אלא שיהיו מכשירי' מעשיה' כדי להשפי' להם מהרחמי' הגמורים אשר לנו. גלגלא אסחר מעילא וכו' היינו המלכות הנקר' גלגל כנזכר בפר' פנחס בר"מ דף רי"ט והנה הגלגל הזה סובב תמיד להעניש ולהשכיר ואינו עוש' סבובי' אלו מדעתו כי הכל הוא נגזר ומוסכם מב"ד העליון גבורה וז"ש גלגלא אסחר מעילא והסיבוב הזה הוא לכמה סטרין מי ישפיל ומי ירים מי ישקיט ומי ירשיע כנזכר. קל נעימותא הם ג"כ דברי הבינה שאומרת שג"כ מתעורר קול שהוא הת"ת מצד הבינה הנק' נועם ה' להשכיר ולתת שכר טוב לבני אדם לכן אתם בני אדם הוו זהירין ותסתמרו מהדין ותרויחו הרחמי' לכן פקחו עיניכ' והתעוררו משנת תרדמתכם וכו'. א"נ מצד תנועת גלגל הסובב דהיינו מלכות מתעורר קול נועם מצד הבינה הנקרא' נועם ה' ומפרש הדברים ומכריז ואומר אתערו ניימין וכו' אבל הקול שבא מלמעל' בא בקיצור אנן פתיחן עיינין כלומר הזהרו כי אנו רואים כל מעשיכם ע"ד מאמר התנא דע מה למעל' ממך וכו'. ניימין דמיכין ישנים ונרדמים בשינה. דשינתא בחורהון כלומר השינה משוקעת בעיניה' וקרא לעיני' חורים להיות שעינים להם ולא יראו שאינם מסתכלי' במה שראוי להסתכל א"כ אינם נקראים עיני' אלא חורים ונקבי' חלולי'. מסתכלן ולא חמאן שרואים ואינם רואים מאחר שהראיי' אינה לתועלת הנפש. אטימון אודנין מלקבל מוסר. א"נ שאינם שומעים קול הכרוז הזה. אורייתא קיימא קמייהו כלומר התורה היא היא הקול והכרוז המכרזת אותם הדברים. כבדין דלבא ה"ג כלומר כבדי הלב כפרעה שלא רצו לשמוע. וי"ס דגרסי כדיבין בלבא כלומר הלב מלא כזבים ומרמות במקום שהיה ראוי לחשוב בענייני הנפש. ניימי בליל' בעת השינה שנשמות עולות למעל' והרשעים אינם מכירים ואינם יודעים חסדיו יתברך שהיה יכול לעכב נשמתם אצלו ולא להחזירם להם חדשים לבקרים לשוב מדרכיהם הרעים ולעבוד את האל יתברך די נשמתהון בידיה. ואם תאמר מי מודיע להם הדבר הזה כי היכי דלקבלו עלייהו לזה אמר הרי התורה קיימא קמייהו ואומרת כל הנזכר בפסוקים רבו מספור והם אינם משגיחים כי קורים בתורה כמצות אנשים מלומד' ואינם מסתכלים במה שקוראים וזהו שאמר ולא משגיחין ולא ידעין במה מסתכלין. חמאן בענייניהם ולא חמאן בעניני האל יתב' ובתורתו. ואתגלי לכון נהורא דנהיר שהוא עזיבת הקליפות מלהדבק בהם ולהדבק בקדושה כדמסיק מענין יעקב שהדבקות שהאדם מתדבק בקדושה הוא דבר כולל כל התורה ומצותיה כי א"א להתדבק בקדושה כי אם בעסק התורה והמצות ולכן אתגלי לכון נהורא דנהיר כשתסתכלו ותראו בענין יעקב כמו שיתבאר. בזמנא דיעקב שלימ' אזל מארעא לרשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכלהו ובריר חולק עדביה ואחשנתי' נהורא מגו חשוכא חכמתא מגו טפשותא ואוקיר לי' למארי' כד הוה קאים גו רשותא דאל זר ע"ד כתיב לא עתה וכו' כך היא הגירסא הנכונה והכי פירושא. אזל מארעא היינו מארעא קדישא לרשו אחרא לח"ל כאו' ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. בגו דרגין נוכראין שהם מדריגות הקליפות ודחה לכלם ועלה מעמקיהם ובריר חולק עדביה ואחסנתי' דהיינו מדת הת"ת. ואוקיר לי' למארי' כד הוה קאים גו רשותא דאל זר דהיינו שם ממש בח"ל שהו' מקו' הקליפות שם ברר לי' חולקי' ועדביה ושם נתקשר במדתו ת"ת ואגב אורחי' פירש פי' הפסוק שהתחיל ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' דהיינו שבהיותו שם בבי' לבן נתקשר ולקח לו לעצמו דהיינו מדתו ונדבק בה ובאינון דרגין דילי' דאינון עדביה ואחסנתי' שהם מקל לבנה לח שהוא חסד ולוז וערמון שהוא הגבורה כנזכר לעיל. ע"ד כתי' לא עתה יבוש וכו' כלומר אחר שנדבק בלובן ואודם הקדושים שהם מקל לבנה לח ולוז וכו' שכן הוא המכריע והרחיק עצמו מאודם ולובן החיצוניים שהם במדרגת הטומא' לכך בעה"ב לא עתה יבוש יעקב ניצול מהבושה המאדמת הפנים שהיא אדמימות הקליפה ולא עתה פניו יחוורו שג"כ ניצול מהבושה האחרת המלבין את הפנים דאזיל סומקא ואתי חיוורא:

קמז ע"א תוספתא בני עלמא ר"ל בני העול' הבא מצד הבינה הנקרא עולם. רחימי עילאה אהובי עליון מצד החסד ששם היא האהבה. הורמנא גזרה ומאמר דבוריירי ר"ל ברורים ובהירים והכונה אותם שהם מצד הגבורה הגוזרים במאמרם שיפעלו המדות העליונות מה שהם חפצים ומהפכים אותם ממדת הדין למדת הרחמים וכנה למדות שם בוריירי על שם בהירותם וברירותם ודקותם. א"נ בוריירי ר"ל הברורים שהם ע' שרים שברר אותם ית' ובחר בהם להיות' מושלים בקרב תבל על ע' אומות ואם איזה שר מהם ירצ' להגבי' אומתו על ישראל שיגזרו עליהם איזו גזרה רעה. הם מצד חסידותם ותפילתם מבטלים אותה וזהו שאמר הורמנא דבוריירי מאמר אותם הנקרא ברורים שאין אותם הברורים גוזרים ואומרים דבר כי אם מה שהם מסכימים וגוזרים נמצא שמאמר של הברורים הם הצדיקים. ולפי הגירסא האחרת דגרסי טוריני ג"כ יפורש פי' זה כי תרגום סרני פלשתים טורני פלשתים והם השרים כנזכר. וי"ס דגרסי בורייני מלשון הנהו ברייוני והם אנשים רשעים והכונה שכשהי' איזו רשע עושה דבר מה שלא כראוי לפני איזה צדיק מהקדמונים היה מסתכל בו והיה עושה אותו גל של עצמות וז"ש הורמנא דבורייני אותם השולטי' בגזירתם ובמאמרם על הרשעים. א"נ בוריירי מלשון אין בור ירא חטא והם אנשים רקים ומדבר כנגד אותם הגוזרים גזירות על האנשים הרקים ומוכיחים אותם. ולכלהו פירושי כלם יפורשו על אותם האנשים שהם מצד הגבורה שעושים גבורות ע"י מעשיהם הטובים ולג' כתות של בני אדם הללו אמר קריבו שמעו. קריבו שמעו כי לדברי' הנעלמי' צריכי' לאומר' בחשאי כנזכ' בריש פרש' ויחי לחיש לי' רבי יהוד' בלחישו וכו' ולז"א קריבו שמעו התקרבו לשמוע. מאן חכימא בכו ר"ל הגם שבררתי ובחרתי לי לג' מיני בני האדם ההגונים כנזכר עכ"ז לא בחרתי כלם שיתקרבו לשמוע סודות אלו אלא מאן חכימא בכו כלומר כי מלבד חסידותם יהיה להם חכמה להבין בסודות אלו. מארי דעיינין בסוכלתנו ר"ל בעלי עיני השכל והמדע:

קנא ע"ב וירא והנה באר בשדה. רבי אלעזר פתח כתיב שמעו אלי רודפי צדק וגומר בפרש' שמות הביא זאת התוספתא בשינוי ושם לא הזכיר רבי אלעזר וכן נרא' אמת לפי שהתוספת' קדמה הרבה גם שם לא הזכיר פסוק שמעו אלי וכאן נרא' שלקחו בעל התוספ' בשאלה אינון דתבעי גרסי'. רזא דמהימנותא היינו אותם הרודפי' להתדבק בצד הקדוש' שהי' השכינה הנק' צדק ואינם מתדבקים בסטר אחרא. אינון דאתדבקו בקשורא דמהימנות' הוא פירוש למבקשי ה' דקאמר קרא שהם מתדבקים יותר למעל' בת"ת שהוא קשורא דמהימנותא כי הוא נקרא שמי' לפי שכולל ומכריע ומקשר אש ומים חסד וגבור' מקשרם בקשר א'. אינון דידעין אורחוי דמלכא עילא' דהיינו הבינה וסדר' נקיט ואזיל מלמט' למעל' וכו': עכ"ל הרא"ג ז"ל:

הדרן עלך פרשת ויצא יעקב. בריך רחמנא דסייען.

ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה לך וגו' עד כד"א לפתח וגו' היינו לפתח דלתי הבטן דומה לפתח היכל לבנת הספיר מידי צאתו נדבק בו וכן נדבק בנשמה ונכרך עמה בצאתה מן ההיכלות לרדת לג"ע של מטה להזדמן בהיכל ידוע להמשיכה לעולם התחתון להבנות בזרע האדם.

מקטרג ליה לבר נש תדיר אפי' בקטנותו רוצה להפיל עצמו לאש ולמים ולמפולת מחמת יצה"ר שעמו.

מאי חטאת וגו' מלת חטאת שם החטא בעצמו אמנם מלת רובץ לא שייך על החטאת שעתיד האדם לחטוא וחטאה היל"ל לז"א מאי חטאת רובץ מלת רובץ מכריח דא יצה"ר ומה דקשה לך שם חטאת דוד הכי נמי קרייה וגו' והטעם דאיהו עביד וגו' בענין שהוא מקור החטאים.

ויצה"ר דא לא אתעדי אפי' בעת זקנותו בסוף ימיו אפי' בפרק המיתה ויצה"ט יש לו גבול בתחלת ימי האדם שאינו בא אלא עד י"ג שנה שאז נכנס לחיוב המצות והנשמה שהיא מן התשובה באה לו לאדם ומקרב האדם אל התשובה ומתעורר בו רוח טהרה אם נטהר.

חד מימינא וגו' ע"כ יצה"ר שולט בכל הגוף מפני שהאדם במדרגות תחתונות שיכול יצה"ר להלביש הכל כקליפה למוח אמנם בהתעלות על י"ג סוד הכסא שמשם הנשמה מצד הבינה המקננת בכסא מיד החיצון מתעבר משם אל צד השמאל שהוא חלקו בצפון ובשמאל ובגבורה ויצה"ט לצד הימין חלקו ונשמה מעטרת האדם כולו.

ואינון תרין מלאכין ממש הא' נאצל ממטטרון נאחז בכח האלהות הקדוש. והב' נאצל מסמאל נאחז בכח חצוני הטמא זה שואב משורשו וזה שואב משורשו והם מלאכים ממש מלוין האדם ויש להם מבוא בו מצד החומר ליצה"ר ומצד הנשמה ליצה"ט וכל א' מטהו לצדו אמנם שניהם מסכימין בשמירת האדם מכל דבר מזיק וז"ש ותרוייהו וגו' בכל אורחוי בין לרשע בין לצדקות אלא שזה נכנע וזה גובר כדפירש אתי לאתדכאה וגו'.

ויעקב הלך לדרכו ואתמר נתבאר ע"ד אחרת בדקדוק מלת ויפגעו בו שלהי פ' ויצא והכא יתבאר על דרך אחרת שהטעם הוא כיון דאשתזיב וגו' שעד כאן היה לבו של יעקב בלבן אם ישמע אם יבא במה יפול דבר עתה אשתזיב מיניה ואתפרש מיניה וגמר בלבו שאין לו עוד חברת פועלי און בזכות זה באו המלאכים כעין שפי' בפסוק אחרי הפרד לוט מעמו ששכינה בורחת מהחיצונים והצדיק שהוא בחברת הרשע החיצונים קרבים לו ושכינה מסתלקת ממנו קצת. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג זלה"ה כ' רבי יהודה פתח כי מלאכיו יצוה לך וגו' האי קרא אוקמו' חברייא דהא וכו' אפשר שבמקום אחר פירשו כי מלאכיו יצוה לך הם יצה"ט ויצה"ר והוקש' לו וכי היצה"ר שומר את האדם אדרבא צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ותירץ דאה"נ דמשעת הלידה עד י"ג שנה צופה בכל יום להמיתו אבל מי"ג ואילך קא מיירי א"נ אפשר דמאי דקאמר דהא בשעתא וכו' בא להכריח הפירוש שפי' שהמלאכים הללו הם יצה"ר ויצה"ט מכמה טעמים חדא דאי מיירי בשאר מלאכים דעלמא היל"ל כי מלאכיו ישלח עמך שהרי אינם הולכים עם כל אדם אלא לחד בדר' או לתרי בדרא ותו דמאי לך היל"ל כי מלאכיו יצוה לשמרך וגו'. ותו מאי מלאכיו מלאכים מ"ל אלא במלאכי' הרגילי' לילך עם כל אדם קא מיירי קרא שהם יצה"ט ויצה"ר כדקאמרן ולכך אמר מלאכיו כלומר שלוחיו הרגילי' לילך עם בני אדם ולא אמר ישלח עמך כי הם עם כל אדם הולכים ואמר יצוה לך לשמרך כלומר לך דוקא יצוה לשמרך כשאתה מתקן דרכיך ומעשיך מי"ג שנה ואילך אבל קודם י"ג א"נ לאד' רשע אפי' אחר י"ג יצה"ר מקטרג ומבקש להמיתו ויצה"ט דומם. ומפרש ואזיל כל מאי דאמרן דבמאי דקאמר לקמי' ואינון משתכחין תדיר בהדי בר נש הכריח שאינם שלוחים חדשים אלא הנמצאים עם כל אדם תדיר ולכך לא אמר ישלח והיינו דאמ' הכא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצה"ר ולקמי' אמר יצה"ט אתי עם בר נש הרי ששניהם עם כל אדם תמיד ולהכי נמי לא אמר מלאכים שאינם מלאכים חדשים אלא המלאכים הידועים הרגילים עם כל אדם ולכך כנה מלאכיו שהם מלאכיו ית' הרגיל לשלחם עם בני אדם תמיד. ובמאי דאמר דאיהו מקטרג לי' לבר נש תדיר רצה לומר להאי פירוש' גיחא דקאמר לך לשמרך כשתהי' צדיק דלכל אדם אדרבא הוא מקטרג דכיון שהוא גובר אין כח ביצה"ט לשמור. וי"ס דגרסי האי קרא אוקמוה בשעתא וכו' ל"ג חברייא דהא וגי' נכונה היא:

בשעתא דבר נש אתי לעלמא וכו' אמר ג' דברים א' מיד אזדמן ב' ומקטרג לי' ג' תדיר ודקדק כן מלישנא דקרא דכתיב לפתח משמע מיד כשיצא מפתח הרח' מיד אזדמן. ומדקאמר חטאת הרי שהוא מקטרג לי'. ומדקאמר רובץ לשון הווה משמע שהו' תדיר שתמיד הוא רובץ: מאי חטאת רובץ דא יצה"ר כלומר מנא לך דעל יצה"ר אתמר דילמ' כמו שפיר' בתיקון ס"ט דהיינו על חטאת שהאדם חוטא שיושב לפתח גהינם עד שיבא החוטא ליכנס לגהינם וכו' ולהכריח דלא ניחא לי' לפרושי הכי מדקאמר חטאת רובץ דמשמע חד ואילו חטאות שהאדם חוטא רבים הה וכמו שאמר שם ועוד דפשעים ועונות נמי איכא שהם עקר להורידו לגיהנם יותר מן החטאת. ועוד לשון רובץ הוא כמו אריה רובץ על טרפו וז"ש מאי חטאת רובץ דא יצה"ר כלומר כשתדקדק במלות חטאת רובץ תראה מוכר' מעצמו כי הוא מדבר ביצה"ר: ודוד הכי נמי בא להכריח עוד כי חטאת הוא יצה"ר שכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד דאי על החטאים קאמר אמאי נקט לשון יחיד היל"ל וחטאותי לשון רבים כמו שאמר כי פשעי וכו' אלא ודאי על יצה"ר קאמר ופי' וחטאתי המחטיא אותי והמנגדי תמיד וז"ש לנגדי תמיד. ודא לא אתעדי מבר נש מיומא דאתייליד ולעלמין ויצה"ט אתי עם בר נש מיומא דאתי לאתדכאה וכו' ה"ג. ואו' לעלמין אפי' לעת זקנת האדם אינו זו ממנו מלהחטיאו. יצר הטוב לימינא ויצה"ר לשמאלא לשון מיותר הוא ואפש' דאתא לפרושי דכי מלאכיו יצוה לך קאי אקרא דלעיל דכתיב יפול מצדך אלף ורבב' מימינך והוי נתינת טעם כלומר יפול מצדך וגו' רק וגו' לא תאונה וגו' ולמה כי מלאכיו יצוה לך ואתי שפיר דמן הימין נופלי' רבבה לפי ששם הוא יצה"ט ומן השמאל לא יפלו רק אלף לפי ששם הוא יצה"ר ואין בו כח כ"כ כדי להפיל יותר וגם אלה על כרחו הוא מפילם. ואלין אינון תרין מלאכין לאפוקי ממאן דאמר שיצה"ט ויצה"ר הם תאוות נתונות בלב האדם ואינם מלאכים לז"א תרין מלאכין ממש ממנן כשאר מלאכי השרת הממונים על ענייני העולם ולהיותו אדם אין זה פלא שיהיו לו ב' מלאכי' וזהו שסיים משתכחין תדיר בהדי' דבר נש ותרוויהו מזדווגין לנטרא לי' נר' כי השמיר' הזאת היא בין מנזקי העה"ז בין מנזקי העה"ב דהיינו שלא יחטא וז"ש בכל אורחוי דהוא עביד שמה שהיה קודם מנגד בשתיה' נעשה שומר בשתיהם כנזכר בגמרא על רבי מאיר שהיצה"ר ממש הצילו מן העון. הה"ד כי מלאכיו וגו' כלומר השתא מדוקדק הפסוק בכל מלותיו כדפי'. ואפשר דרבי יהודה דפתח בקרא דכי מלאכיו ופירס לי' ביצה"ר ויצה"ט מצד ההכרחיות הנזכר והכוונ' לומר שאין לתמוה על יעקב אבינו שהיו המלאכים מלוים אותו ושלחם בשליחותו שהרי לכל אדם צדיק יש לו ב' מלאכים שומרים אותו ואפשר שרבי יהודה סבר כי וישלח יעקב מלאכי' הם אנשים ואתא ר' אלעזר למימ' דלא כן אלא הפסוק כי מלאכיו מדב' ביעקב ומלאכיו הם מלאכי מרו' לא יצה"ט ויצה"ר ועי"ז יתיישבו כל הדוחקי' הנז' וז"ש מוקי' ליה להאי קרא וכו' כלו' האי קרא שדקדק' כל מלותיו להכרי' שהם יצה"ט ויצה"ר אני איישבם ביעקב אבינו ובמלאכי' אחרי' כפשט לשון מלאכי' כדמפרש ואזיל דקב"ה אזמין בהדי' בלשון זה תריץ למה לא אמר הכתוב כי מלאכיו ישלח וג"כ למה אמר ויפגעו ולא אמר ויבאו עמו או וילכו שלא היו שלוחים נשלחים לכך רק הקב"ה בא עמו וכל קדושיו עמו ממילא וזהו ויפגעו בו כלומר במקרא באו לו כי עיקר הליכתם עם מלכם היה וכדמסיק. מלאכין משריין ממנן כלומר השתא ניחא לשון מלאכיו ולא מלאכים דאדרב' לאפוקי יצה"ר ויצה"ט אתא וזהו מלאכיו כלומר חייליו של מעלה ולא ההולכים עם בני אדם א"נ מלאכיו בכנוי. אותם שבאו ללוו' אתקונם וממילא צוום לשמרו וניחא השתא דאצטרך לומר לשמרך. בגין דהא איהו אתי שלים בשבטין כלומר השתא ניחא לשון לך לאפוקי כ"ע אתא שהרי הוא היה ראוי לכך מכל אדם לפי שהיה שלם בשבטים שהם כנגד י"ב בקר והים עליהם. שלמין ר"ל שהיו חסידים שלמים וז"ש כדקא יאות שלא נמצא בו פסול כי בנימין עדיין לא נולד א"נ שכיון שנתעבר' רחל מבנימין נקראו שלמים י"ב שבטים. דכתיב ויעקב הלך לדרכו וגומר כלומר שזהו הפירוש שפירשו בו. והכא כיון דאשתזיב מיני' דלבן והא אתפרש מיני' בא לתת טעם למה באו עתה המלאכים עין בעין ולא קודם כשנתעבר' רחל מבנימן לפי שעדיין לא אתפרש מלבן מכל וכל כי היה גלוי לפני הב"ה שעדיין עתיד להתראו' עם לבן פני' אל פנים כשירדוף אחריו לכך לא בא' השכינה במלאכים רק עד שנצול מלבן וז"ש והכא כיון דאשתזיב מלבן והא אתפרש מיניה כלומר מכל וכל. כדין אזדווג' עמי' שכינתא וכו' כלומר שעם היות שקודם כתיב ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך זה לא היה אלא דבור בעלמא ועתה שכבר פירש לגמרי אזדווג עמי' ממש וז"ש כדין אזדווגי' עמו שכינ' בעצם ולא זזה ממנו. ואתו מלאכין קדישין כלומר עקר הבא אליו בקבע לדור עמו לזווגא חדא היא השכינה ואגב' באו המלאכים ללוותו. לסחרא ליה ולעיל נקט רבי יהודה לנטרא לפי שכאן עקר השומר היא השכינה והמלאכים סובבים אותו ומ"מ לשמרך קרינא ביה אבל לעיל אמר לנטרא כי הם השומרים עכ"ל הרא"ג ז"ל: