אור החמה על ספר הזהר א:שכד

זוהר. ואע"ג דאתמר ברקיע השמים שמורה הת"ת פי' הת"ת המתפשט אין זה פי' רקיע השמים אלא דבר המתפשט מת"ת הנק' שמים דהיינו סיומא דגופא ואמר ודאי דאיהו כלו' השתא ניחא אומרו ברקיע השמים דאי למה דס"ד הל"ל בשמים.

תרי רקיעין אינון בינה ומלכות.

ראשית הגלוי בינה וסוף הגילוי מ'.

דא כגוונא דדא תרין ההין שתי נקבות שתי שכינות וכיוצא.

רקיעא תמינא' בינה ממטה למעלה.

ביה שקיעין שאין מציאותם ממש בה אלא בדקות והעלם ולכך נקט לישנא שקיעין להורות על ההעלמתם.

ככביא הם המציאיות של שבע ספירות שהם שבעה ככבי לכת ולבנה וחמה יוכיחו שהם ת"ת ומ'. וכן י"ב מזלות שהם י"ב גבולי אלכסון ומפני שלהם מציאות במקומם דהיינו רברבין ומציאות במלכות דהיינו זעירין אמר שהבינה כוללת בעצמה רברבין וזעירין:

כך איהו רקיעא וגו' פי' המלכות.

וביה שקיעין שאין עיקר מציאותם בה כמו שהם בבינה שאמר בה ומניה נפיק כולא. ולפי שהמלכות היא כוללת הכל ויש בה בחינ' הדין וחסד ורחמים לכך יחס מציאות הספירות בה ככביא מצד קו האמצעי נהורין מצד האור שהוא בימין. בוצינין מצד האש שהוא בשמאל. ועתה חדש ענין אחר ואמר כי כמו שתלוי קיום שש קצוות בבינה כך תלוי קיומם במלכות מצד מה שהם צריכים לה שאם אינה מקבלת מהם אין משפיעים להם מלמעל' וז"ש כמה דבההוא רקיעא תמינאה דאיהו שירותא דכולא וגו' כן ממש עניינם במלכות וז"ש הכי נמי וגו' ומיניה נפקין היינו אל התחתונים למטה וגו'. וזהו סבת תלייתם בה שהם משפיעים לתחתונים ע"י והם מושפעים בסבה זו מלמעלה.

כולא למהוי סיומא כשירותא שיתמצאו העניינים במלכות כדרך שהם בבינה כדפי' ובג"כ ויתן אותם אל מציאות הככבים אלדי"ם בינ' להאיר על הארץ מלכות דהיינו סיומא כשירותא. ואע"ג דאתמר פי' אחד בפסוק זה הכל עולה לסגנון אחד ודא ברירו דמלה פי' זה נבחר. מה בין האי להאי אחר שהגדלנו ענין המלכות עד שהם שוים בעניינם לז"א מה בין האי להאי דקרינן להאי עלמא תתא' ולהאי עלמא עילאה. ותירץ שכל המציאיות שאמרנו הם בבינ' בערך דקות גדול דהיינו דזן לעלמא וגו'. וזו בערך ההתגלות דהיינו שזן לעלמא תתאה.

ואי תימא עלמא דלעילא וגו' הקש' לדבריו שאמר זן לעלמא דלעילא ולכל אינין סטרין מורה שהם שני דברים הא' עלמא דלעילא למטה מבינה והב' סטרין עילאין וזה אינו כדמפרש ואזיל ומפני שהי' אפשר לפרש דהיינו בחינה א' זן אל בחינה שנית בה בעצמה שהיא עלמא דלעילא וזה בסוד ב' בחינות הנזכרות לעיל לזה שלל הענין באריכות לשונו ואמר והא ההוא רקיעא תימנאה סתימאה וגו' שכל מציאותם הם בה עלמא עילאה וראיה כמו שהם נכללים כל המציאיות בעלמא תתא' וז"ש דהא תרין עלמין וגו' ותירץ שהם עצמם השש קצוות אחר אצילותם נקראים עלמא עילאה: ואמנם השתא קשה כפל לשונו שאמר זן לעלמא דלעילא ולכל אינון סטרין עלאין ואפשר לומר דעלמא דלעילא יקרא אותו המציאות אשר להם מהבינה ממש דהיינו סודם בדרך אור ישר וסטרין עלאין נקט לאותם המציאיות שהם ממטה למעלה שלפי האמת מתמצאים והולכים מצד עצמם וז"א וכל אינון דנפקין מיניה. וז"ש וכל האי והאי שעם היות שחלק אותם לשתי מציאיות עכ"ז הכל א'. וא"ת למה ליה לר"ש לקרותם עלמא עילאה שנצרך לכל זה וי"ל שהיא גופא אתא לאשמועינן שיש לספירות ב' בחינות כדפי'.

ת"ח כתיב ישבעו עצי ה' הוה סלקא דעתין לפרש עצי ה' שש קצוות שבת"ת ארזי לבנון היינו נטיעתם במלכות שכן היא נקראת לבנון כאו' פתח לבנון דלתיך דהיינו בית המקדש מלכות אשר שם צפרים יקננו וגו' יש לפרשו עדיין. בנשמות ומזה נשמר ואמר אשר שם צפרים באן אתר אם נפרש באילנות אפשר עדיין לפרש שהם הנשמות אולם הוא אומר אשר שם צפרים באן אתר ואם נפרש שהצפרים בארזי לבנון או בעצי ה' ופי' שאינו כן שאם נפרש כן יהיו הצפורים הנשמות אלא יקננו שם בלבנון דהיינו הכתר וא"כ אלין תרין צפרים הם בינה ומלכות וז"ש ואלין אינון תרין צפרים דקא אמרן בכמה אתרי ובפרט בתיקונים ועם היות שהנשמות יקראו צפרים הם ע"ד השאלה בסבת היותם משם שעיקר הנשמות מבינה ומ' וז"ש ומאלין אתפרשן כמה צפרים אחרנין ועוד שמלת לבנון הוא עיקר בכתר ולא שייך ענין זה בנשמות וז"ש אבל אלין עילאין ונפקין מן לבנון וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כמה דההוא רקיעא תמינאה וגו' זהו סוד הבינ' כי כאשר נצרף כל דרגין במלכות כחדא ונמנה ממלכות עד הבינ' תהי' בינה רקיעא תמינאה אשר כל ככבים ומזלות וחמה ולבנה כולם נתלים בה כנודע כי היא אימא דכולהו וכל חיין דידהו תליין בה.

והכי נמי האי רקיעא תמינא' הוא יסוד כי כאשר נפרט חלקי המלכות שהם ז' היכלין יהיה היסוד שמיני וכאשר ביארנו בפסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו בטעם המילה בשמיני ופי' זה הוא האמתי ומבחר כל הפירושים כולן. גם נוכל לפ' כי שם בן ד' מתחיל מחכמה כי שם הוא ראשית ומשם מתחיל האדם וכשנמנה משם יהיה היסוד שמיני. ואמנם פי' הראשון הוא האמתי בודאי ומוכרח מכל הזוהר. עכ"ל:

סתרי תורה

אתכספן ומתעטפי פי' שאור הקדוש' הכניעה לחצונים ואינם יכולים לסבול והם מעצמם נבדלים לצד אחד.

וסתרא דא והיה העטופים ללבן וגו' פי' אותם שהם מתעטפים מאור העליון ואינם יונקים ונבדלים לצד א' ללבן חיצוני והקשורים למעל' לינק ולמט' להשפיע ליעקב ויש' קדושים.

ובכולא אצטריך יעקב וגו' פי' בין בספי' למעל' בין בהיכלות מחנות קדושים למט'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. העטופים ללבן וגו' פי' כי לבן הוא סוד הקליפ' כמו שידעת ויעקב הוא מוחא דלגו ואמר כי בשעתא דזהרא דנורא בנהירו דשכינתא אתגליא פי' כי כבר ידעת כי הקליפות הם סוד זוהמת הדין והאש הגדול' וכד אשא דשכינתא וזוהר דההוא נהורא דשכינתא הוא נהיר אז כל אינון קליפין מתעטפים כאיש המתבייש ומעטף פניו כדי שלא יראוהו והולכין להם כי אינם יכולים לקבל ההוא נהורא כי יסמאו עיניהם בהביטם שם וזהו והי העטופים ללבן אבל והקשורים ליעקב הם כחות הקדוש' והמלאכים עליונים אשר נק' הצאן המקושרות כי הם מקושרים בשכינ' ומיוחדים בה בסוד בשכמל"ו ואדרבה כד זהרא דשכינתא מתנהרא אינון קרבין מיד לגבה. עכ"ל:

והרא"ג זלה"ה כ' ובזמנא דגלות' לאו הכי כמה דאמרת דתרווייהו כחדא דלא מתפרשן. א"ל זרעו כתיב ולאו איהו כלומר שלא אמרתי דלא מתפרשן אלא כשהשפע נמשך כנזכר אבל לאו איהו כלומר היסו' בעצמו בשעה שאין השפע נזרק שהוא בזמן הגלות אז צריך לבקש הלחם כי אינ' זמינ' לגבי' ואי תימא ולא ראיתי צדיק נעזב וגומר כלומר והרי אני רואה שאפי' איהו בעצמו לא נעזב מהמלכות שכן כתיב ולא ראיתי צדיק נעזב והם בדביקות' חדא א"כ איך אמרת זרעו כתיב ולאו איהו וזה אפי' בזמן הגלות הוא שכן אמר שר העולם נער הייתי גם זקנתי ומעולם לא ראיתי צדיק נעזב. אלא הא אחיד לעיל' כלומר מה שנאמר לא ראיתי צדיק נעזב היינו לא נעזב מלמעל' מת"ת לא כמו שחשבת אתה שאינו נעזב מלמט' מהמלכות כי בזמן הגלות נעזב הוא כמ"ש בזוהר על ובאו האובדים וגומר. בזמנ' אחר' לא נעזב מנוקבא כלומר מלת נעזב משמע לתרי אנפי בין בזמן הגלות בין שלא בזמן הגלות כשהיא בזמן הגלות נדרש שאינו נעזב מת"ת כנזכר וכשאינו בגלות נדרש לא נעזב מתרין סטרין אינו נעזב לא מהת"ת ולא מהמלכות:

ואף על גב דאתמר רקיע השמים שהוא בת"ת שהוא רקיע הנקראת שמים עכ"ז רקיע השמים ודאי דאיהו סיומ' דגופ' כלומר הפירוש הזה יוצדק יותר כי הם שני דברים שהם התפשטות א' שיצא מהשמים דהיינו היסוד שהוא סיומ' שיצא מהת"ת שהוא גופא. תרין רקיעין אינון היינו הבינה והיסוד. ואינון שירות' הבינה היא שירות' לפי שהיא ראשית ההגלות לפי שהיא גלתה את השש קצות שהיו נעלמות בתוך החכמה כדמפרש לקמי' והוא שירות' לאפק' מיני' כולא והיסוד סיומ' דשש קצוות. רקיע' תמינא' הרקיעים הם נקראים הספירות כנזכר בפ' תרומה וכשאתה מונה הרקיעים מלמעל' למטה ומתחיל מהחכמה או מהדעת יבא היסוד להיות שמיני וכשאת' מונה מלמט' למעל' מתחיל מהמלכות יבא הבינה להיות' שמיני וז"ש רקיע' תמינא' דהיינו הבינה ממט' למעל' וזהו נרא' מ"ש דא כגוונא דא כלומר זה שמיני וזה שמיני. בי' שקיעין כל ככביי' היינו הספירות כדאית' בפ' פקודי רל"ב שהם אחוזים ונתלים ממנה א"נ שקיעין רמז לשש קצות שבתוכ' שהם שרשים לשש קצות. זעירין היינו נה"י שהם בני בנים. רברבין היינו חסד גבור' ת"ת שהם אבות לאל' הנק' זעירין. א"נ זעירין שהם בעלי הדין שהם גה"ם רברבין חתנ"י שהם בעלי הרחמים ונק' רברבין לפי שמדה טובה מרוב' ממדת פרעניות. רקיע' סתימ' דקאים כלא היינו הבינה שהיא אם לאצילות והיא המקיימ' ומשפיע לשש קצוות ומחדש טובו בכל יום תמיד. ומיני' נפיק כולא היינו כל הברכות הנשפעות למט' בני חיי ומזוני שהם כוללים כל הברכות אמר נפיק תמיד לא פסקין מימוי. ואיהו תמינא' מתת' לעיל' כנזכר לעיל דהיינו מהמלכות עד הבינה הם ח'. והוא שירות' לנפק' מיני' כלא היינו תחלת ההגלות של שש קצוות היא מהבינ' ולמט' שהוציא' אותם מבטנה ושתלתם במקומם. כך איהו רקיע' תמינא' כלומר כמו שברקיע העליון בינה בי' שקיעין ככבין זעירין וכו' כך ברקיע התחתון יסוד בי' שקיעין כל ככביי' וכו' שהם הספירות העליונות המזהירים כככבים כלם באות אל היסוד ושקיעין בה להשפיע בה וז"ש והוא נטיל כלא. וי"ס דגרסי ת"ח תרין רקיעין אינון ואינון שירות' וסיומ' כגוונא דדא רקיעא תמינא' בי' שקיעין וכו' כך איהו וכו' ואתי שפיר לשון כך שאינו נופל לשון כך אלא על לשון כמו. כמה דההו' רקיע' תמינא' וכו' חזר וכפל הענין לפי שקשה לו מלת שקיעין שאינו צודק ברקיע הנסת' דבשלמ' ברקיעי' התחתונים שייך בהו שקיעים שכן הוא שהככבים קבועי' ברקיע לזה חזר וכפל ושינה מלשון שקיעין ואמר תליין שלשון זה צודק בין בבינ' שממנה תלויים ונאחזי' הו' קצוות בין ברקיע התחתון יסוד שבו אחוזי' כל הספי' ותלויי' בו להשפיעוכי הוא קצה היריעו' ועל דא איהו נהר דנגיד ונפיק כלומר וע"ד נק' גם היסוד נהר דנגיד ונפיק כנהר העליון שגם הוא לא פסיק לעלמין נמצא דדא כגוונא דדא סיומ' כשירות', ובג"כ ויתן אותם אלהים בינה נתנם לספיר ברקיע השמים יסוד כדי להאיר על הארץ: מלת קיימי ל"ג. ואע"ג דאתמר ירצה אע"ג שכבר אמרתיו לעיל עם כל זה חזרתי וכפלתי אותו להיות דכלא כגוונא חדא קיימי שהיסוד דומה בכל צדדיו לבינ' לכן חזרתי וכפלתי להטעימו וכפי זה אתי שפיר מלת קיימי מה בין האי להאי ירצה שאח' שאתה השוית אותם יחד זה כזה מה תועלת יש לשווי זה הי' די לנו ברקיע העליון שיזון ויפרנ' רקיע שני אמאי אצטריך וז"ש מה בין האי להאי מה תועלת יש בזה יותר מבזה שהוצרכו שתיהן ותירץ: אלא דא אוקים וזן לעלמ' וכו' כלומר חד מפרנס העליונים דהיינו האצילות וחד מפרנס לתחתונים המלכות וההיכלו'. ואומר דאיהו בי' היינו הו' קצוות שבו שהם בתוכו וכן ג"כ זן ומפרנס לכל אינון סטרין עילאין שהם הו' קצות שבמקומם ה"ג דעלמא עילא' כל אינון דנפקו מיני' על שמי' איקרון וכל אינון דנפקו מעלמ' תתא' על שמי' איקרון כך היא הגירסא וחסר בספרים חלוקה שנית והכונה לתרץ כי עם היות דרקיעא עילאה היא היא עלמא עילאה וזן ואוקי' לשש קצות דאיקרון ג"כ עלמא עילאה כיוצא בו: וכל האי והאי כלומר עם היות שאמרנו שזה מפרנ' לעליוני' וזה מפרנס לתחתונים אין לומר שנראה ח"ו כשתי רשויות אלא כלא חד בריך הוא לעלם וכו':

ת"ח כתיב ישבעו עצי ה' וכו' בא להכריע איך עלמא עילא' כל מה דנפקו מיניה איקרון על שמיה וכן עלמא תתאה הא אוקמו' ואתמר האי קרא כלומר כבר פירשו לבנון מי הוא ושם נתפרש כל האי קרא: באן אתר בלבנון היינו הכתר כנזכר בפרשת ויקרא: תרין צפרין היינו הבינה והמלכות עכ"ל הרא"ג ז"ל: