אור החמה על ספר הזהר א:שו

במה ידע יעקב מאן היא רחל. תימה מאי קא בעי זיל קרי בי רב הוא ואפשר דהכי קא מבעיא ליה מהיכן ידע יעקב שרחל היא מרכב' למלכות וז"ש מאן היא רחל פי' מה מדתה למעלה כדי שידבק עמה ומה גם ענין שבע שנים כדמסיק והשיב שהרועים אמרו לו דברים שהיו לו לסימן ומהם הכיר שאמר והנ' רחל בתו באה עם הצאן זה ודאי מור' שהיתה במדת המלכות כדכתיב צאי לך בעקבי הצאן וגו' והיינו דמסיק ת"ח כתיב ויאמר יעקב וגו' למיתי לגבה כדקא יאות לזווג שבע שבזכר עם שבע שבנקב'.

איהי ארץ ז' ארצות נעבדות מז' רקיעין.

באינון עילאין דאינון אחדין כאחדות שלש ראשונות.

דפתח ואמר טוב תתי וגו' דקדק מלת טוב דהיינו ת"ת תתי אות' לך שהיא ראויה לך ע"י המעש' הזה ורמז לשבע במה שאמר טוב הם ששה ספי' שבת"ת תתי אותה לך שבע בת שבע ודאי.

לאזדווג' בשמט' שהיא בת שבע והם מאירים שבעה בשבעה. והשתא קשה דא"כ כל כוונת יעקב היה בספירות התחתונות להזדווג בבת שבע שמטה ואח"כ נמצאת לאה ולא הי' הכוונ' במקום הראוי דהיינו שבע ספירות שבבינ' לזה אמר ת"ח בכל אתר כלו' בכל מקום שהיובל בינה נעלמת ואנו צריכים לכוון אליה מעש' יכלול סוד שבע שמטות לא נוכל לכוון אליהם אלא בסוד שבע שנים שבשמט' וז"ש שמט' אתגליא להיות אליה הכוונ' כיון שאי אפשר ממש בשמטות היובל וא"ת מאי ראי' התם הא מיהא אנו מכוונים בשמט' והכוונ' ביובל אלא שאין אחיזה ביובל אמנם כאן מעולם לא הית' כוונת יעקב ביובל לזה אמר ת"ח בשעתא וגו' נפק קלא. ובגמר הדבר סלק כל מעשיו למעל' בהעלם ואדרב' היותם נעלמים גרם ליה היותם למעל' משום דאתכסיין וז"ש דאינון סתימין דלא אתגליין לך מן יובלא אינון וכיון שבגמר הדבר והמעש' ידע כך די והכרח היות אמת קבלת ר' אלעזר דנפק קלא דאי לא תימא הכי היאך קיים ללאה ולא גירשה כיון שלא מדעתו נשאה והוו להו נשואין בטעות אלא ודאי שיצא בת קול וידע שמה' יצא הדבר וחשקו לרחל גם את זה מאת ה' יצא הדבר כדמפרש לקמן.

ובגין דיעבד שירותא דאדרבה אם הי' יודע שהם למעל' ביובל לא היו שם מפני שהם נעלמים והבא לכוין שם בידיע' כבר אינם שם אלא למט' מפני שהם נגלים וכדי שיהי' שרותא מעולם דלעילא אתכסיין מניה. ועוד נפרש או' ובגין דיעבד דאי לאו הכי הי' אומר יעקב ראוי שנכנס דרך הפתח ונעש' קודם שמט' ואחר כך יובל והי' יעקב עולה ממט' למעל' ולא זאת כוונת השם אלא מן העולם ועד העולם ההתחלה מלמעל' ואח"כ למט' לכך בגין דיעביד שרותא מעולם דלעילא ויהי' בסוד היושר והרחמים ממעל' למטה ולכך אתכסיין מניה והטעם שיעקב בסוד תורתו ומרכבתו עם אבותיו כבר נכנס בת"ת ולכך אוחז מן העולם ועד העולם ממעל' למט' כדפי'.

ואתעטר בתרין עלמין וגו' יעקב בעצמו הת"ת סוד ו' וע"י שבע שנים ראשונים אחז הבינ' שהיא נקראת שבע' הם שבע ספירות נשרשות ונעלמות בה והיינו ה' עילא' עולם עליון וע"י שבע שנים שניים אחז המלכות שהיא ג"כ נקראת שבעה הם ז' ספירות מתגלות ומתמצאות בה והיינו ה' תתא' עולם תחתון והת"ת בסוד ו' בין שתי ההין מהלך ואוחז מזו לזו וזהו מן העולם ועד העולם.

שית בנין וגו' ששה ספי' ומלכות המתאצלות מבינה.

שית סטרין קיימין עלה בסוד החכמ' בראשית ברא שית ות"ת בסוד הדעת מוציאם מחכמה ומכניסם בבינ' והיינו זווגא דחכמ' ובינ' ע"י הדעת נתיב לא ידעו עיט וז"ש

ברזא עילא' נפקן והבינ' מוציאם למקומם.

והכי אתחזי דהא שמט'. הענין ששני צדיקים אלו הם בבחינ' היסוד שיש בו שתי בחינות הא' ממט' למעל' בסוד מעש' הצדיקים התחתונים שהיא אושידת בהון מיין נוקבין לקבל מיין דכורין כדפי' בפ' נח והב' ממעל' למטה שדרך אותה בחינ' יורד השפע מת"ת למלכות והיינו יוסף ובנימן כאשר יתבאר לקמן ושניהם ילדה רחל שהיא מדת המלכות מפני שבת זו מקומה למעלה בת"ת בעת תחלת האצילות עד הקטרוג נמצא אצילות יסוד מהבינ' באמיתות שהיא האצילות ז' ספירות אמנם אצילות יסוד אל מקומו ע"י המלכות והם ב' בחינות וברדת המלכות אל מקומ' קיימא בין תרין צדיקי הא' מת"ת אלי' והב' מהתחתונים אליה.

בין תרי נוקבי תרין ההין לאה ורחל. יוסף זכה למהוי צדיק לעילא באותה הבחינ' העליונה שהיא ממעלה למטה. בנימן צדיק לתתא כשאר הצדיקים אמנם זה ראש ומרכבה לאותה בחי' שפי'. והשתא קשה וכי בנימן צדיק הוא והרי לא בא מעשה לידו כיוסף וא"כ מה נשתנה הוא משאר הצדיקים דעלמא דקרית ליה בנימן הצדיק ועבדת לי' ראש לכולם ותירץ שבשביל מניעת הפגם והקשה אי הכי בשלמא אי אמרת שממש בא מעשה אלא שלא נתפרסם ניחא אלא השתא דאמרת בשביל מניעת חטא סתם אינו מספיק לשיכונה בשם צדיק אם לא שיבא מעשה לידו ויעמוד בנסיון כענין יוסף ובועז ופלטי בן ליש והיינו דקאמר אמאי איקרי צדיק ותירץ שבקצת בא מעשה שכבש יצרו ולא שמש ערסיה כל ימי אבל אביו והקשה אי הכי וגו' בשלמא אי אמרת שבא מעשה לידו ניחא אלא השתא דאמרת דלא שמש זה אי אפשר שלא הי' נשוי ותירץ דהיינו אחר שגדל ונשא לא שמש ערסיה.

ואנן הכי תנינן שלא הי' לבנימן אשה בשעה שנפרד יוסף ממנו וז"ש דהא בההיא שעתא עד לא הוו ליה פי' בעת שנמכר יוסף ולכך שאל לי' אית לך אנתו אית לך בנין והוצרך שלא נאמר שהוליד בן ח' וז' כמו שהולידו הרן ופרץ וכיוצא בהם רבים כדפי' בפ' סורר ומורה וכדפי' בסדר עולם לזה אמר שאי אפשר כיון ששאל יוסף אית לך אנתו וגומר:

ואי תימא ובני בנימן וגומר וא"כ בעת שהי' יוסף קיים לא אנסיב ואח"כ דאנסיב לא שמש ערסיה וכשירד למצרים היו לו עשרה בנים מאין לו עשר בנין אלו ותירץ הכי הוא ודאי דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה פי' דרך תאוה או עונת ביאה במעוברת ומניקה והוליד בנין לקיום לבד ביאה א' בכל נטיעה ונטיע' ושמותם יוכיחו שהי' אבל על אחיו והי' קורא להם כשם אבילותו עליו וז"ש הכי הוא ודאי כי מוכרחים אנו בפי' זה והיינו דמסיק לקמי' כיון דאתא יוסף ואשתכח בנימן אהדר לדביתהו פי' לבא עליה כדרך כל הארץ ויש קצת הכרח לפי' זה מדקאמר לעיל אע"ג דאזדווג לבתר לא בעא לשמשא ערסיה ולא קאמר אע"ג דאנסיב אלא דאזדווג פי' שהי' מזדווג עמה לקיום המין ואח"כ לא בעא לשמשא ערסיה וניחא נמי אומרו אהדר לדביתהו כי לשון אהדר מורה שמקודם הי' משמש מטתו דאי לאו הכי מאי אהדר לשון חזרה הוא חזרה אל מה שהי' והוא בערך שהי' משמש מטתו ופורש ועתה חזר להתמיד לקיום עונה: אמנם אומרו לקמן ואוליד בנין קשה שלא מצינו לבנימן אלא אלו לבד ואפשר שהשאר נכללו באלו שהם עיקר משפחות. או נאמר שזה שמנה אחירם בפ' פנחס הוא אחר שנולד במצרים ולפי' קראו אחירם שכבר מלך וכן ידיעל המנוי בבני בנימן בס' דברי הימים נולד במצרים שנודע כבר לאחיו. ויש דרך אחרת בזה וכל זה פי' לפי הנוסחא הכתוב' ברוב ספרים אמנם יש ס' דגרסי אלא בההיא שעת' עד לא הוו לי' ובתר דנפק יוסף מבית האסורי' הוו לי' דהיינו שבע שני שבע ושתי רעב והשתא ניחא מאי דמסיק לקמן כיון דאתא יוסף ואשתכח בנימן אהדר לדביתהו ואוליד בנין דהיינו בניו ממש שירדו למצרים אך רחוק מאד או' אתא יוסף ואשתכח ואפשר דהיינו בעוד שהי' בבית האסורים וכפוף ביד אדוני' קשה הי' דואג בנימן עליו ברוח הקדש שמא יאבד שמה. ולכך לא הי' מזדווג לשמור מקום אחיו אמנם כשראה שעלה לגדול' ואשתכח שצפה ברוח הקדש שעלה מטיט היון ובא אל מקום הקדש ונשא אשה והומלך עליהם ידע שיוסף הי' מרכבה למדה זו וחזר לדביתהו. ועכ"ז גרס' האחר' עיקרית מפני שקשה לי לזו וכי מפני שיהי' האדם מרכב' ליסוד לא יוליד אדרב' הכובש מעיינו פוגם ביסוד כדכתיב בזוה' בכמה דוכתי ובשלמא אם נאמר שהי' מוליד אמנם לחשק ביאה לא הי' נזקק לאשתו ניחא דודאי זו קדוש' מיותרת. וגם לאידך פי' שפי' לגרסא ההיא קשה לשון לא שמש ערסיה דמשמע סוגיא דשמעת' דלא שמש כלל וגם לגרס' האחרת קשה כי בתחלת דבריו הניח דכל יומוי דיעקב דהוה באבל' דיוסף לא שמש ערסי' בנימן והשתא אהדר בי' מההוא וקאמר אלא בההיא שעתא וגו':

האמנם ראיתי כי קושיא זו היא על א' מד' פנים. הא' שנאמ' שקודם שנמכר יוסף היו לו בנים ההם וזה בטלה במה שאמר ששאל לו יש לך אשה יש לך בנים משמע שקודם מכירתו לא הי' לו וכן ראוי כי לא הי' ראוי בנימן הקטן מיוסף ה' שנים ועוד ליקח אשה קודם יוסף ויוסף לא נראה שהי' נשוי קודם מכירתו: הב' אחר גילוי יוסף וזו בטלה כי בניו ירדו למצרים ובין גילוי יוכף לירידה לא הי' זמן להוליד עשרה בנים ומה גם שם הבנים מורים על מכירת יוסף ושפלותו א"כ זה הכרח שלא נולדו לו קודם מכירתו או אחר גילויו: ועתה בהכרח הבנים האלו נולדו מזמן המכיר' עד זמן הגילוי וזה לא ימלט משני פני' או בהבדל הזמן לחלקים חלק מה שמש וחלק מה לא שמש ובאותו ששמש אוליד בנין א"כ היינו הגרס' הא' דהיינו שכל זמן שהי' בבית האסורים וגו' אלא שג"כ הי' אפשר שנאמר מקודם שעמד על אותה סברא הוליד בנים אלו ואחר שנסתכל בדעתו סבר' זו להיותו ממלא מקום אחיו פי' מאשתו וניחא טפי שקרא שם בניו על שם אבילות אחיו דלמאי דגרסינן שהוליד אחר שהומלך א"כ לא היה יראוי שיצטער עליו ויקרא בניו על שם הצער. וכבר הי' אפשר ליישב זה בדוחק בגרסת ספרינו: הפן הב' שהולידם בכל זמן ועכ"ז לא שמש ושמש וזה ע"ד שכבר פי' והיינו פי' הגרסא שאמרנו שהוא שמש לנטוע לבד בענין שלא נשאר בכח המחלק מקום לתקן לשון זה אלא בא' מהדרכים הנז' עם היותם דחוקים והבורר יברור לעצמו. עוד יש דרך אחר והוא דחוק יותר והוא שנאמר כי כשאמר הכי הוא ודאי דכל זמנא דאתאבל וגו' כוון להכחיש האי דתנן בשעתא דשאיל יוסף לבנימן וגו' שלא שאל מפני שלא הי' יודע שכבר היו לו קודם מכירתו והחזיר שמם אחר מכירתו על שם אבילותו וזה דחוק מאד אם מצד הלשון בעצמו אם מצד הענין בעצמו ולזה לא אאריך. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' אלא דאינון רעיין אמרו לה וכו' וא"ת והרי זיל קרי בי רב הוא דמקרא מלא הוא והנה רחל בתו וגו' וי"ל שהמקש' נזהר שלא נפרש כי אומרו והנה רחל בתו באה עם הצאן הם דברי כותב התורה ולא דברי הרועים אלא שספרה התורה כי כשאמר להם השלום לו והם השיבו ויאמרו שלום אז היתה רחל בתו באה עם הצאן ונזדמנ' לו שם תכף בשואלו על אביה לזה נעש' כשואל ואמר במה ידע דהוות רחל שנגש והשקה וכו' כל זה כדי שיבא לתרץ ולומר דאינון רעיין אמרו לי' כלומר אלה הדברים אינם דברי כותב התורה אלא הם דברי הרועים אבל הפסוק האחר עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן הם דברי כותב התורה ולזה באה הראשון מלרע והאחרון מלעיל כדפירש רש"י ז"ל ת"ח מה כתיב ויאמר לבן וגו' נתן הכרח לדבריו שאמר בגין לאמשכא עינא ולבא דיעקב בשפירו דרחל והראי' ת"ח מה כתיב ויאמר יעקב אל לבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך כי תכף בראותו אותה נתן עיניו בה ורצה לעבוד עבודה בשבילה ומ"ש וכי מה דעתי' דיעקב הוא מסקנא להכרח שהביא וכי מה עלה בדעתו של יעקב עבודת ז' שנים אלא בחכמתא עבד לפי שלא יאמרו דבגין תיאובתא דרחל בשביל יופיה היה עושה שכן הוא האמת אלא שהוא עשה בחכמה להוציא האמת מלב בני אדם לכך אמר אעבדך ז' שנים וכל זה כפי הפשט אבל כפי האמת הכל היה רמז בחכמה עליונה כדמפר' ואזיל וכלהו ז' שנין עילאין וכו' שהם שבע ספירות עליונות שרו עליה דיעקב ובכל שנה ושנה היה משתלם והוי נקשר בספיר' אחת ועד דקשר כלהו עמיה לא רצה להזדווג והוא כגוונא דלעילא כדמפר' ואזיל. דהא יעקב העליון ת"ת נטל כלהו קודם שבא להתייחד עם מטרונית' נטל כלהו כנזכר בריש הפרשה וכן עשה יעקב לעבו' ז' שני' כדי להתקשר להתייחד ולהתקשר בשבע שנים עליונין שהם כל נהורין עילאין ואח"כ נתייחד עם רחל. בגין לאשתכחא איהו שמים כי הוא נקרא שמים על שם שכולל אש ומים חסד וגבור' כי הוא המכריע ביניהם כנזכר בפ' ויגש דף ר"ז וכו' ענפים נה"י כלולי' עמהם וכשנעש' הוא שמים שנוטל כל שבעה ספי' עליונות שבע שנים כדי להאיר על הארץ כדין איהי נעשית ונקראת ארץ שצומחת צמחי' ודשאים.

בכל אתר יובלא סתים וכו' היינו הבינה שהיא מג' ראשונות הנעלמות והיא אחת מהם ולכך נקרא הוא והמלכות שהיא באתגליי' נקראת אתה כדלקמן. ורבי אבא סבר דאלו השבע שנים שעבד היו של שמטה שהיא המלכות שכן אמר פלח ז' שנין לאזדווגא בשמטה ורבי אלעזר פליג בהדיה ואמר כי אלו השבע שנים הראשונים שעבד חשב יעקב שהיו מהשמט' ולא היו כי אם שבע שנים של יובל כדמסיק ת"ח וכו' וכונת ז' שנים של יובל היינו שבעה ספירו' שיצאו מהיובל בינה רצה יעקב להתקשר בהם קודם שיזדווג בשמט' כנזכר וז' שנים של שמטה היינו שבעה בחינות נקביות שבה כנגד ז' ספירות עליונו' זכרים א"נ ז' היכלות והוא חשב לתקן בז' שני השמיטה שבכל שנה ושנה יהיה מתקן בחינ' א' ולהתקשר בה ואמרו לו אל תטעה מן העולם וכו' כדמסיק נפק קלא ואמ' יעקב מן העול' ועד העולם כתיב כך היא הגירסא כלומר כי אותם השני' שעבד לא היו אלא מן היובל דהיינו בינה שהיא כנגד לאה שכן כתיב מן העולם וכו' ר"ל שיעקב אוחז מן העולם בינה קודם ואח"כ ועד העולם מלכות כי משם מתחילים וז"ש עולם סתים דלעילא שהי' בינה מתמן שירותא. דאלין דאינון סתימין דלא אתגלי לך מן יובלא אינון ה"ג ור"ל אלו השבע שנים שעבדת שהיו סתומים לך שלא ידעת בהם של יובל היו. בג"כ אסתימו וכו' שנסתמו מיעקב שחשב דהא מן שמטה וכו':

ת"ח לאה אולידת שית בנין ו' קצות וברתא מלכות וכלם היו ברמז עליון כנזכר והכי אתחזי כך הוא ראוי והגון שיצאו מלאה שית בנין וברתא דהא שית סטרין קיימין עלה דמלכות שהיא ברתא הרי שית בנין שש קצוות וברתא מלכות: דבין תרי צדיקי יתבא עלמא מלכות הנקרא עולם וי"ס דגרסי לעלמין כלומר לעולם יושבת מלכות בין תרין צדיקים כדמסיק: וצדיקים מעוט רבים שני' ירשו ארץ מ'. צדיק לעילא מני' נגדן נ"א נקטא מיין עילאין דהיינו צדיק יסוד עולם המשפיע בה סוד מיין עליונים: צדיק לתתא היינו הצדיקים שבעולם הזה שעוסקים בתורה ובמצות שהיא מתקשטת במעשיה' שהם סוד מ"ן כנזכר בפ' ויחי דף רמ"ה וז"ש צדיק לתתא מני' נבעא כלומר ע"י הצדיק שבעה"ז שמסגל מצות ותורה מצד מעשיו נבעא נוקבא מיין לגבי דכורא כנזכר. כמה דדכורא ת"ת. יתיב בין תרי נוקבי בינה ומלכות. הכי נמי נוקבא דלתתא מלכות. יתבא בין תרי צדיקים כנזכר: לא חטא בהאי את קיימא שכל הנוטר ברית נקר' בשם זה צדיק. אי הכי אמאי איקרי צדיק מאחר דלא אזדמן לי' עובדא דזנות כיוסף לא הי' ראוי לקוראו צדיק כי שם זה לא שייך אלא במי שבא לידו עבירה ופירש: אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף לא שמש ערסיה א"כ מאחר שכבש את יצרו מלשמש מטתו מפני האיבול של אביו נקרא צדיק כיוסף. דכד אתנטיל יוסף מיעקב שאז התחיל האבל הי' בנימן נער קטן ולא הוה נסיב ואם לא הוה לו אשה לפי שהי' נער קטן במה הי' לו לשמש ולא שמש לשיקרא צדיק מפני כן. אלא אע"ג דאזדווג לבתר שאחר שנתגדל ונשא אשה והיה לו לשמש עמה לא שמש כי יוסף משפירש מאביו עד שנמצא היו כ"ב שנים וכבר היה בנימן בתוך זמן זה גדול וראוי לישא אשה ונשאה ומפני האבל לא שמש עמה ולהכי נקרא צדיק: ואנן הכי תנן וכו' לשון קושיא כלומר איך אמרת שלא שמש מטתו והרי היו לו עשרה בנים וקראם על תלאות אחיו בלע שנבלע בין האומות וכו' כנזכר במדרש א"כ הרי ששמש מטתו בתוך שני האבל.

דהא בההיא שעתא לא הוו ליה לשון תירוץ וכאלו אמר אלא וכן מצינו כלשון הזה בפ' ויקהל דהא כתיב ובני קני חותן משה וגומר הוא לשון תירוץ וי"ס דגרסי אלא בפירוש והכי תריץ דהא בההיא שעתא לא הוו ליה כלומר אה"נ שהיו לו בנים אבל אותם הבנים לא היו נחשבים לבניו להיותם נקראי' בני בנימן אלא אותם הבנים היו נקר' בני יוסף שהי' בנימן משמש תחתיו וכדלקמן אמר בנימן הא יוסף אחי את קיימא דאבא הוה וכו' כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתריה וכו' באופן שבנים אלו של בנימן לא היו שלו ממש להיותם נקרא על שמו אלא על שם יוסף ולכן קראם על שם תלאות יוסף כאלו הם ממש בני יוסף הנקראים בשמות על שם תלאות אביהם וז"ש בההיא שעתא לא הוו ליה כלומר כל זמן האבלות של יעקב על יוסף לא הוו ליה שלא היו שלו כי אם ליוסף אח"כ שנמצא יוסף ונמצא למפרע שהי' במקומו העליון חזרו אותם הבנים להקרא על שמו של בנימן ממש שנמצא שלא היה צריך בנימן לנטור אתריה דיוסף וכדמסיק לקמן כיון דאתא יוסף ואשתכח וכו' וז"ש בההיא שעתא לא הוו לי' אבל אח"כ הוו לי'.

ואי תימא ובני בנימן וגומר הקש' לדבריו שאמר לא הוו לי' שלא היו לחשבונו אלא לחשבון יוסף כנזכר והרי הכתוב קרא' בני בנימן בלע ובכר וגומר הרי בפי' שהפסוק קראם בני בנימן ממש ולא בני יוסף. ותירץ ואמר כד עאלו למצרים הכי הוא ודאי כלומר אם נקראו בני בנימן לא נקראו אלא כשנכנסו למצרים שכבר הי' יוסף מצוי שנמצ' שלמפרע כבר שמש יוסף במקומו העליון ולא הי' צריך לבנימן לשמש תחתיו אז נקראו בני בנימן בנים שלו ממש כי עד עתה שלא הי' יוסף מצוי נמצאו בניו של בנימן שהיו לחשבון יוסף לא לחשבונו של בנימן וז"ש דכל זמנ' דאתאבל יעקב על יוסף וכו' כלומר קודם שיודע הדבר של יוסף שהי' יעקב מתאבל על יוסף לא שמש ערסי' ולהיותם נקרא בניו אלא ערס של יוסף הי' ואוליד בנין בשביל יוסף וכדמסיק אמר בנימן הא יוסף אחי וכו' א"כ לעולם ראוי להקרא בנימן הצדיק דלא שמש ערסי' לעצמו כל זמן האבילות של יעקב וכל זה נדחק להחזיק תירוצו הראשון שתירץ אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף לא שמש ערסי' כלומר שימוש לעצמו כנזכר: ומצאתי גירס' אחרת בס' נעתק מס' ישן נושן דגריס אלא בההי' שעתא עד לא הוו לי' ובתר דיצא יוסף מבית האסורים הוו לי' אמר בנימן הא יוסף אחי וכו'. ולגירס' זו הכי תירוצ' אלא בההי' שעתא כלומר כל זמן שהי' יוסף בלתי מעלה שהי' שפל ונכנע בין האומות והי' אז יעקב כמתאבל עליו עד לא הוו לי' כלומר עדיין לא היו לו בנים לבנימן כי לא שמש ערסי' כלל ולכך איקרי צדיק אבל אחר שיצא יוסף מבית האסורים ועלה במעלה ואז בנימן אעג"ב דאיהו לא חזי מזלי' חזי שהציצ' בו רוח הקדש והשליך הדאג' ואבילו מנגד והלך ושמש מטתו והיו לו בנים בתוך אותו הזמן שהיו ט' שנים ז' שנים של שבע ושנתים רעב בזה הזמן היו לו בנים שאמר בנימן יוסף אחי את קיימ' דאבא הוה וכו' כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתרי' להיות משמש ולאולד' בנין כדי שיהי' נהר העליון נגיד ונפק ולא יהי' חרב ויבש עכ"ל הרא"ג ז"ל:

והרח"ו נר"ו כתב. דפתח ואמר טוב תתי וגו' ראייתו מן הפסוק שהתחיל בטוב שהוא היסוד הנק' שביעי כנודע כי כולל כל הז' מבינ' ולמט' עם נ' שעריה.

צדיק לעיל' וצדיק לתתא וגו' הענין איך יהי' זה אם יוסף בנה של רחל נתבאר לעיל דף קנ"ה ע"א ע"ש.

צדיק לתתא מניה נבעא נוקבא מיא וגו' יר' כי להשפיע שפע מלמעלה אליה צריך שהיא תקדים ותביא עמה איזה זכיות והם נשמות הצדיקים אשר בה ובנימן הממונ' עליהם:

ואנן הכי תנן וגו' יש לדקדק שלא תי' בזוהר הקושיא ששאלומתיהוליד בנימן י' בנים אי לא שמש ערסי' כאו' בדף שאחר זה כיון דאתא יוסף ואשתכח הדר בנימן לביתיה וגו' ונוכל לומר שלקח נשים רבות והולידו בשתי שנים או נוכל לומר כיון דאתא יוסף ר"ל שבא למדרגתו במדרגת צדיק ע"י אותו מעשה שעשה בפוטיפר אז אשתכח במקומו הוא יסוד וחזר בנימן לביתיה שהיא מדריגת המ' במקומו ומשם ממעשה אשת פוטיפר עד ירידתו למצרים עברו יותר מכ' שנים עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד: