אור החמה על ספר הזהר א:שה

וכל ברכאן מצד החסד.

וטלי נרבאן מצד הת"ת.

וכל רחימו דרחימותא מצד הגבו' בהיותה לטוב לאהב' ויאהב יצחה שמאלי תחת לראשי וגו'.

כלא מסטרא דדרום היינו קץ הימין היותה נדבקת לימין וכל הפעולות בחסד:

מסטרא דצפון לא צפון ממש שהיא הגבורה אלא ממה שנתפשט למטה סיגי הזהב כדמסיק:

רוכב נחש סמאל לילית.

עשו סמאל אהליבמה תמנע בשמת כחות לילית:

אלופים הם שרים וכחות נמשכים מסמאל ולילית:

אשרי שומרי משפט אינה מצוה לדיינים אלא לכל ישראל דנטרי למהימנותא ושמירת האמונ' מסור לכל א'. והטעם שתלה הכתוב הענין במשפט בגין דקב"ה איהו משפט ודקדק היותו אמת מדלא קאמ' אשרי עושי משפט אלא שומרי וז"ש ובעי לי' לבר נש לנטרא וגומר והכוונה ששומרי אורחותיו כדי שלא יפגום ויסתלק מעליו המשפט שהוא הקב"ה והוקש' לו שאין יחס כינוי המשפט אלא לדיינים ולשאר העם הי' לו לומר כינוי אחר ויאמר אשרי שומרי תורה וכיוצ' לזה אמר בגין דקב"ה וגומר ולהורות על שמיר' כל דרכי האדם כמו שהב"ה כל דרכיו משפט נקט הכי:

אשתדל באוריית' מצד הת"ת ועביד צדקה מ' והוא היחוד הגמור.

צדקה מ' מטא לעילא וגומר עול' עד הת"ת:

רתיכא עילא' לבינה ולעליונו' כולם ולכך אמשיך לת"ת ברכאן ממבועא דהיינו כתר וחכמה הנכללות בבינ':

אתברכאן שפע ואתוספן נהורין תוספ' כללות במדותם כעין פנים וכנפים לחיות.

כולהו איקרון עת שהם חיילי המלכות הנקראת עת כנודע. וכל זה ראי' לקץ הימין ולהכי גורם כ"ז השומר אותו והיינו ת"ח בזמנא וגומר.

נפק מארעא ויצא יעקב עאל ברשו אחרא וילך חרנה כדפי' ר"ש לעיל:

קשרא דיליה איש ואשתו בחבור אדם שלם:

ותמן אזדמן ליה בירא בארצה בני קדם:

ר' אלעזר אמר חרן תמן הוה במקום הבאר ומאי דקשה לך אפשר שהבאר לא הי' בישוב ונכנס לישוב וחזר לבאר לשדה והיינו ולא שהלך ממש אלא שרצה ללכת ובדרכו ראה הבאר סמוך לחרן תדע דכתיב ותרץ הנערה ואם כדבריך שהי' רחוק הרבה היאך בריצה א' הגידה לאביה לא בעא קב"ה וגומר מפני שהיא נגד הבינה שהיא נעלמת ורחל נגד המלכות בנגלה.

בבקר שהוא החסד הנה היא לאה אבל קודם לכן למעלה אינה נגלית. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' מסטרא דא רזא דדרום לפי שמדרום דהיינו חסד נמשך הייחוד בסוד וימינו תחבקני כי לעולם אינה מתתקנת אלא ע"י הדרום ולכך אמר שממנו יוצא הכל אחר שהוא גורם הייחוד והוא שושבינ' דמטרונית' והמייחד עלמא דדכורא בעלמא דנוקבא א"כ הוא הכל ונקרא הכל על שמו וז"ש מסטרא דא רזא דדרום הרי קץ הימין והשתא מפרש קץ הימי' מסטרא דצפון וכו'.

מסטרא דצפון דהיינו הגבורה מתפשטין דרגין דהיינו כחו' הדין קדושים עד דמטא לתתא לקליפות שהם היתוכא וסיגי הזהב הטהור שהוא הגבור'. לכלוכא דמסאיב ואחיד להאי לעילא כלומר זאת הטומא' אוחזת גבורותי' לעיל' דהיינו לסטרא דצפון דאמרן ואחיד לתתא שמתפשט למטה עד עומק הקליפו': א"נ ואחיד להאי לעילא וכו' כי למדת הגבורה הזאת יש לה שתי פעולו' יש לה אחיזה בייחוד העליון בהצטרפו' הימין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ואחיד לתתא כי הוא הנותן כח וחיל לקליפו' שיפעלו פעולתם ולפי זה מלת להאי הדר כלפי הקדוש' ומהימנות' דלעילא: דכר ונוקבא של הקליפות סמאל ונחש. ורזא דא עזאזל כלומר אלו השנים זכר ונקבה דאמרן הוא מה שכתוב בתורה ושלח אותו לעזאזל המדברה. א"נ ורזא דא עזאזל כלומר אלו השנים זכר ונקבה רמוזים במלת עזאזל כי מלת עזאזל מורה שנים שני עזים כי חבורם של אלו השנים זכר ונקבה נקראים כן. ומהכא מאלו השנים מתפרשי' ומתחלקי' לדרגין דהיינו עשר דרגין דסטרא אחורא הנזכר בפ' פקודי רמ"ג ואח"כ מהם נפקין כמה סטרין כמה כחו' וענפי' המתפשטי' מהם כנזכר בפקודי בארוכה כגוונא דשעיר כי לכן השערים נקרא כן לפי שדומים לשעירים ירקדו שם א"נ שהוא מלא שער מעין המקום שיצא משם שהוא שעריאל כנזכר בתיקונין דף ל"ו כשדבר בענין עשר כחות טמאים וז"ל ואיהו שעריאל דתמן שערא בישא ואיהו עשו היא שעיר וכו' וז"ש כאן כגונא דשעיר כלומר היה מלא שער מעין המקור שיצא משם שהוא שעריאל כאמור. ת"ח אשרי שומרי משפט וגומר כלומר אשריהם אותם ששומרים עצמ' מלהתדב' בסטרין מסאבין כי אם להתדבק באלהיה"ם ת"ת הנקרא משפט כד"א משפט וצדק' ביעקב אתה עשית ולזה הביא לעיל מיניה ת"ח עשו כד נפק וכו' כלומר עשו נדבק במקורו הטמא שיצא ממנו גם אתם תדבקו באלהיכם ובמקורכם הקדוש שיצאתם ממנו וז"ש דנטרו מהימנותא דקב"ה וכו' דלא יסטו לארחא אחרא דהיינו סטרי עשו וכיוצא בהם הטמאים: ועביד צדקה עם אינון דאצטריכו לה לאפוקי מהצדקה הנתנה לאנשי' שאינ' מהוגנים כדחז"ל ויהיו מוכשלים לפניך אפי' בשעה שנותנים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים א"כ בתרי אנפי אומר קרא חד דישתדל באורחוי דאוריית' וחד דיעבד צדקה והכל נקרא צדקה א"כ אתי שפיר עושה צדק' בכל עת שאם אין לו מה ליתן צדק' יעסוק בתורה דהיינו ג"כ עשיית צדקה. א"נ ומאן דאשתדל וכו' שלומד לעצמו ועביד צדקה עם אינון וכו' שמלמד' לאחרי' וזה נקר' עושה צדקה בכל עת. דכל מאן דעביד צדקה עם מסכנא עני כמשמעו א"נ עני הדעת ומלמדו תורה גורם דההוא צדקה כמשמעה מתרב' ומתגדלת ועול' למעל' ולמט'. ת"ח מאן דאשתדל וכו' הוא פי' אחר בפסוק ע"ד הנסתר כדמסיק: אסגי ההיא צדקה היינו ת"ת שנקר' צדקה שיהא מרבה ומשפיע שפעו ברבוי כנחל שוטף וכדמסיק ת"ח וכו'. סליק לעילא דהיינו עד המלכות הנקראת ג"כ צדק ומשם מתפשט ועולה ומטא לעילא לההוא אתר דיעקב דהיינו ת"ת ואז נעש' רתיכא עילא' כי הת"ת שהוא הוא"ו נכנס במלכות שהיא ד' דלה ועניה ונעשית ה' והיינו רתיכא עילא' מרכב' עליונה ת"ת ומלכות כנזכר בזוהר פרש' משפטי' קי"ד עד לא קבילת דכורא עילוה נקר' ד' מדקבילת דכורא עילוה נקרא ה'. ממבועא דכל מבועין כל א' מג' ראשונות נקרא מבוע. דכל מבועין היינו ז' ספירות ע"ש שכלם מביעים ומשפיעים השפעתם למטה. א"נ כנוי לאין סוף המשפיע לכל י"ס ודא הוא דכתיב עושה צדקה בכל עת כלומר עושה צדקה בכל אינון דאיקרון עת כי המלכות נקרא עת ועל שמה איקרון כלם עת כי הם מתהפכי' מדין לרחמים כרצונ' ממה שהיא מתהפכת ולהכי כלהו איקרון עת שכלם נעשו עת א' בלבד לעשות רצונה.

ת"ח בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא וכו' ירצ' שהוקש' לפי' שפירש כי מי הוא אשר ערב אל לבו לעזוב מקור מים חיים ה' אלהיו לשיצטרך אזהרה ולומר לו שאשריו מי ששומר משפט דהיינו אלהיו לז"א כי אינו מדבר סתם למי שמשתמר ויוצא לתרבות רעה אלא מדבר על אותם היוצאים מארץ ישראל לחוצה לארץ ואינם יודעי' שעוזבי' את ה' המשכין שכינתו בארץ דוקא ובזה הם עוזבים את ה' אלהיהם שנכנסים תחת רשו אחרא וזה שאמ' ת"ח בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא אינון הוו משכו ברכן מלעילא לתתא דהיינו מארץ ישראל של מעלה לארץ ישראל של מטה וכד נפקו ישראל מארעא קדישא עאלו תחות רשו אחר' והברכו' נמנעו מלירד מטה א"כ לענין זה אני אומר אשרי שומרי משפט כנזכר. ת"ח יעקב וכו' רצה להביא ראי' שמי שהולך לח"ל עוזב את אלהיו ומתדבק ברשו אחרא שהרי יעקב הוה תחות רשו קדישא וכיון דנפק עאל ברשו אחר' וכדי שלא יהיה עוזב אלהיו ושישמור משפט מה עשה הקב"ה קודם שיכנס ברשו אחרא אתגלי עליה קב"ה וכו' ובגלוי זה אזלו עמיה מלאכין קדישין כי לעולם היתה הולכ' עמו רשו קדושה עד דיתוב על בירא דהיינו השכינה ושם נזדמן לו אשה צדק' שהיתה עמו במקו' השכינה הרי בפי' כ' קדושת רשו קדישא היה הולך עם יעקב והיתה עמו עד שובו לארץ ישראל וכל זה היה לו לפי שהי' מוכרח לצאת שהי' בורח מפני אחיו אבל אדם אחר היוצא לאיזו סבה אחרת הוה זה יוצא מרשו קדישא ועאל ברשו אחרא ממש שהוא שר המקום ההוא. א"נ אומרו בתחל' אתגלי עליה קב"ה ואח"כ אמר ואזלו עמיה מלאכין כלומר הרי יעקב כי בעודו בא"י היה הקב"ה עמו כד"א והנה ה' נצב עליו אבל כשהלך עאל ברשו אחרא ולא הלכו עמו כי אם מלאכים בלבד וכל זה להיותו יעקב אבל אחר לא. בירא לא סליק וכו' קשרא דיליה דהיינו יעקב או משה שהיא המתקשרת עמה' במקו' ת"ת.

אמר רבי אבא כל הני קראי קשיין אהדדי בקדמיתא כתיב ויצא יעקב וכו' דמשמע שכבר הלך א"נ אחר שכבר הגיע לחרן מה לו ליעקב לנסוע מתמן ולילך ארצ' בני קדם. אנא בעינא לאזדווגא בשכינתא ורמז השכינה הוא באר מים או מעין כמו שאירע לאבי אבל לי כבר הגעתי עד פני העיר ולא אזדמן לי נרא' שאין השכינה שורה עדיין עמי לזה חזר והלך מאת פני העיר וילך ארצ' בני קדם מיד וירא והנה באר בשדה וסבירא לי' לר' אבא כי הבאר ההיא היה בארץ קדם ורועי חרן היו מתפשטים והולכי' לרעות עד ארץ קדם ולהשקות מקניהם מאותו באר משם חזרה במרוצה רחל להגיד בית אביה אף כי היה הדרך רחוקה והנה ממה שאמר רבי אלעזר בסמוך דהוה סמיך למתא ומניה נשמע לר' אבא שהי' רחוק ועכ"ז באה במרוצה וכל זה נדחק רבי אבא לפרש מכח הקושיא דוישא יעקב רגליו אחר שאמר וילך חרנה לזה בא ר' אלעזר ואמר כי ודאי חרן תמן הוה והבאר בשדה היה סמוך לעיר ולפי' זה יהי' וילך חרנה כפי' רש"י יצא ללכת לחרן ופסוק וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם פירושו הוא ממש לחרן כי ארצה בני קדם היא אפרכייא וחרן היה עיר א' מארץ קדם וכשהגיע אל פני העיר ראה את הבאר שם ומיד שהגיד לה כי אחי אביה רצתה לבי' אביה להגיד כי קרוב הוא ותו בגין לאמשכ' עינא ולבא וכו' כי עיקר דירתו של יעקב עם לבן היה בשביל שפירו דרחל ומ"ש כן אליה * צ"ל למשכו אלי': בהוד יופיה ובשבילה נזדווגה לו לאה ואוקימת כל אינון שבטין וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל: