אור החמה על ספר הזהר א:ל

וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא וגו' נקוד' היא החכמה והיכלא שהיא הבינה כחדא פי' לא במציאות מתגלה אלא כחדא בתוך מציאות החכמ' ע"י הכתר כנז':

כדין נוסף על מלת ראשי"ת ב' שהיא בראשית ומלה זו מורה על שלשתם יחד שכבר פעל ועשה הכתר מציאות הבינה וז"ש כליל ראשית ראשיתא עילאה בחכמתא דהיינו כתר בתוך החכמה ומיניה אשתרש היכלא דאיקרי ב' והיינו בראשית שמורה על ב' שהיא בינה בית והיכל עם הראשית שהוא כתר בתוך החכמה כנז':

לבתר אתחלף פי' אחר שמסתלק הראשית שהוא הכתר מעליהם והם שניהם מתגלים אתחלף גוון ההוא היכלא דהיינו גילוי הבינה יותר ואיקרי הבינה בי"ת כי האותיות מצטרפות אל בי"ת רא"ש דהיינו חכמה ובינה לבד וז"ש ונקודה עילאה איקרי ראש ואין הכונה גילויים העצמי' ממש אלא בסוד כללות הבינה בחכמה וז"ש כליל דא בדא בי"ת רא"ש דהיינו בראשי"ת וז"ש ברזא בראשית:

ולהיות שאין הבינה עדיין נגלית אל מקומה לכך באה מלת בי"ת מתחלקת במלת בראשי"ת מורה שאין הבית עדיין במכונה ובישיבה וז"ש כד איהו כולא כחדא בכללא חדא דהיינו בתוך החכמה עד לא הוי ישובא בביתא שאין הבינה בישובה אלא נעלמת בתוכה ולכך מלת ב' במלת בראשית בלי תקון וישוב. אמנם אחר אצילות הבינ' אל מקומה בגילוי וישוב אז היא נק' אלדי"ם וז"ש כיון דאזדרע דהיינו שהבית היא בינה מתגלת אל מקומה בגילוי וישוב אז היא נק' אלדי"ם וז"ש כיון דאזדרע דהיינו שהבית שהיא בינה מתגלת אל מקומה ונזרעת מהחכמה לתקונ' דישובא דהיינו הספירות הנשרשות בתוך הבינה אז נקראת אלדי"ם שהכונה מ"י אל"ה שהם הספי' נעלמות בתוך הבינ' וז"ש אלדי"ם טמירין סתימין שעדיין בבינה הם נעלמים:

זוהר סתים וגניז כד בנין וגו' חזר על הנדרש לעיל לבררו וללבנו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כ'. שמא דא כלילא בתלת דוכתי וגו' פי' כי שם אלדי"ם הוא רמוז וכולל בג' מקומות והם בינה גבורה מלכות ואח"כ אתפשט לכמה סטרין כנז' בסבא דמשפטים דאפי' אלדי"ם אחרים הכי איקרון:

והמשכילים יזהירו וגו' כגוונא ניגוני טעמא וגו' הנה דע לך כי כאן נרמז ענין גדול והוא ענין אותיות ונקודי וטעמי הרמוזים בסוד עצמות וכלים כי הנה הי"ס הנקראים בשם כח"ב וגו' אלו הם האותיות והם הגופות והכלים. והשמות שבהם אהי"ה י"ה אלדי"ם וגו' הם הנקודות והם רוחות הי"ס והי' שמות של הוי"ה הנז' בתיקונים דאית בכל ספי' הוי"ה בנקודה ידוע' הם הטעמי' ואינון נשמות הי"ס: וזהו והמשכילים יזהירו שהם אתוון ונקוד' יזהירו כזוהר דהוא נגונא דטעמי נר' כי טעמי אתקריאו זוהר והוא התפשטות האין סוף בהם והוא נשמה להם: ואמר כי יש בטעמים שהם מתפשטים בקריאת ניגונם כגון זרקא ודומיהם ובעת ניגונם יש בהם התפשטות רב משאר הטעמים ואיקרון הרקיע ע"ש ההתפשטות כעין רקיע: ונלע"ד שהכוונה במה שידעת כי התפשטות הטעמים שהוא הנשמה והוא שם יהו"ד נתפשט יותר בת"ת משאר הי"ס ובזה תבין מפני מה הושם שם ההוי"ה בת"ת יותר מבשאר הספירות וזה ענין הקרא לת"ת רקיע ששם ההתפשטות מהנשמה בענין גדול ולכך הוצרך לומר בהם די שלא יתפשט הרבה ויש מיני טעמים אחרים שאינם בהתפשטות כמו הראשונים שהזכרנו דאיקרון רקיע והם נקראים מצדיקי הרבים והם כמו הטרחא ומקף ופסק וקדמא וזולתם שאין בהם התפשטות קול הניגון ונק' פסוקי דטעמי כלו' שאינם טעמים רק מופסקים ושם הוא ענין חתוך התיבות (ועל ידם ניכר חתוך התיבות) כל א' וא' לבדה ועל ידם ניכר חיתוך התיבות כי למעלה אין בהם תפיסת ידיע' כלל שנאמר בהם זה חסד וזה דין ע"י אלו יש חתוך תיבות וידיעת הפרש. מהרח"ו נר"ו: ועי' מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' והמשכילי' היינו אותיות ונקודות כדמסיק לקמן: יזהירו כגוונא דתנועה דמנגני היינו כזוהר הרקיע כלומר האותיות והנקודות יזהירו כזוהר הטעמים שהם תנועי דמנגני כדמפרש ואזיל ובנגונא דילהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי כלומר בנגון הטעמים נמשכים אחריהם האותיות והנקודות כמו שופר הולך וכיוצא שמושך האותיות והנקודות אחריו וכן יש טעמים אחרים שאינם נמשכים אלא מתנועעים כמין תנועה כמו רביע או תביר וכיוצא שהוא תנועה שמתנועע התיבה ונמשכת המשכה מועטת וז"ש ומתנענעין אבתרייהו לרמוז אל הטעמים שאמרנו: כחיילין בתר מלכהון היינו שיש תיבה אחת מכמה אותיות וכלם נמשכות אחר הטעם שבסוף התיב' ההיא כמו המלאך הגואל אותי שיש תלשא בסוף התיב' והטעם מושכת כל האותיות אחריו כחיילין ההולכים אחר מלכיהון: גופא אתוון ורוחא נקודי ה"ג והוא כי התיבה בעצמה היא כגוף בלא נשמה שאין שום משמעות בלתי נקודתה א"כ נמצא שהנקודה היא הנשמ' של התיבה ושניהם צריכים הכרע לילך אחר הטעם כי באמצעות הטעם אשתמע הענין כי יש טעם מושך התיבות ויש טעם מפסיק ויש טעם שעומד בעצמו והכל הוא להבנת הענין ההוא וז"ש כלהון נטלנין במטלנון בתר תנועי וקיימי בקיומייהו כמו הקדמא וכיוצא בו שהוא העומד בעצמו ומעמיד התיב' לבל תהי' נמשכת להלן ויש אחר כי כשהוא נטיל דהיינו הטעם כשהוא נטיל ונמשך נטלי אתוון ונקודי אבתריה וכד איהו פסיק אינון לא נטלין וכו':

והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי וכו' תנא והדר מפרש דלעיל לא פריש מידי בקרא אלא כללא דמלתא והשתא פריש קרא כדפרש ואזיל: הרקיע אתפשטותא דנגונא דהיינו טעם התלשא או הזרקא וכיוצא שמתפשטת התנועה והנגון שלהם וזהו שאמר כגון אינון דמתפשטי בפשיטו. ומצדיקי הרבים אינון פסוקי וגו' וקראם מצדיקי הרבים לטעמים הפוסקים לפי שבפיסוק שלהם אשתמע מלה והענין נשמע ולכן קראם מצדיקי הרבים כי כל האותיות והתיבות ההולכות אחריו של זה הטעם אם לא הי' הוא שמפסיק במקום שמפסיק לא היו האותיות והתיבות מצודקות כי לפעמים לא יהי' להם הבנה או יהי' הבנת הענין להפך ולזה קראם מצדיקי הרבים שמצדיק ומאמת הרבים שהם האותיות ההולכות אחר תנועתו ונגונו שיהיו בצדק כל אמרי פיו וכן הרבה תיבות ולפעמים רוב הפסו' והכל נמשך אחר טעם הפוסק ולכן אשתמע מלה והענין יש לו הבנה כנזכר וז"ש ובג"כ אשתמע מלה:

יזהירו אתוון ונקודי כחדא וכו' פי' הענין הוא כי האותיות הם בבינה והנקודות בחכמה והטעמים בכתר ויש לבינה צנור מיוחד מהכתר אליה בלתי אמצעות החכמה וכן יש לחכמה וכו' באופן כי כל האותיות עם הנקודות באור הטעמים הנמשך עליהם מזהירים בחדא מחתא ולכן בין האותיו' ובין הנקודות הולכות ונמשכות אחר הטעמים כי משם יניקתם ולזה קראם כחיילין בתר מלכיהון כמלך הנותן פרס לעבדיו ולכן הולכים אחריו וז"ש יזהירו אתוון ונקודי ונהרין כחדא במטלנין באור הא"ס ב"ה דהיינו ברזא דסתימו וז"ש באינון שבילין סתימין שהם אותם הנתיבות והצנורות הנמשכות מהכתר אל החכמה ואל הבינה ולכך נהרין כלהו כחדא:

מהאי אתפשט כולא נתן טעם למה נמשכים אחריו של הטעם לפי ששם הטעמים אתפשט כלא ולכך הכל מאירי' ומזהירים מהארתו:

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע המשכילים וגו' אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון היינו ו' קצוות * (נ' דצ"ל ו' קצוות דמלכות הנק' אפריון ואין הכוונה על ו"ק המלכות ממש רק על הו"ק המשפיעים במלכות כמבואר לקמן) הנק' אפריון ושש קצוות נקר' עצי הלבנון וזהו אפריון עשה לו ה"ש מעצי הלבנון כנז' בריש תרומה וכל עמוד ועמוד עשה בזה אפריון תיקון אחד כדאי' התם וז"ש כאן והמשכילי' אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון אינון קיימין עילאין לאפוקי אחרים שהם תתאין כדמפרש ואזיל. דאינון מסתכלי בסכלתנו נתן טעם שנקר' משכילים לפי שמסתכלים ומתבוננים לתקן ולקשט כל מה שצריך ההוא אפריון וסמכין דביה ה"ג היינו ד' עמודי כסא שהם למטה מהמלכות:

וסתרא דא וכו' כלומר שמשכילים לדל הזה דהיינו מלכות כנז' ואולי יאמר אשרי היינו הכתר כנזכר בתקונים ומשם משפיעים אותם המשכילים לדל וזהו דמסיק יזהירו דאי לא יזהירו וכו' כלו' צריכים שהם יהיו מאירים ומזהירים ומושפעים מלמעלה קודם בבחינת' ואח"כ ישכילו ויעיינו בהאי אפריון דאי לא יזהירו ולא נהרון לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון עכ"ל הרא"ג: