אור החמה על ספר הזהר א:כט

בריש הורמנותא דמלכא וגו' ביאור המלות הורמנותא דמלכא מאמר המלך:

בטהירו עילאה לשון צהרים כמו שרגא בטיהרא מאי מהניא:

בוצינא דקרדונית' הרי אררט תרגם אונקלוס טורי קרדו והכונ' על הגבורה והרוממות. ואית דגרסי דקדרנותא לשון חשך כענין ישת חשך סתרו ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים:

גליף לשון חקיקה ופיתוח:

קוטר' לשון צורה או לשון קשר:

גולמא אבן הקבועה בטבעת:

נעיץ לשון נעיצה בקרקע:

עזקא טבעת:

והכוונה ירצה בריש דהיינו בתחלה קודם כל נמצא הורמנא דמלכא דהיינו האצילות בעצמו שהוא מאמר המלך ב"ה. בטהירו עילאה פי' שהיה הא"ס מאציל וחוקק חקיקת הנאצלים בדקות ואור גדול והוא עלול ראשון שהוא בתכלית הדקות והבהיקות והיינו או' בטהירו ואור חזק ועליון מה שלא ידומה וענין זה יכונה בשם בוצינא דקרדינותא והוא סוד כל הנאצל נכלל בנקוד' דקה והוא הנותן מדה לכל המדות: וקרא האצילות בערך מאצילו גליף גליפו כי החקיקה מורה העבות הדברים יותר מרשימה בערך המאציל אמנם בערך הענין בעצמו היה רוב דקות והיינו בטהירו עילאה בוצינא דקרדינותא ירצה מנורה רמה ומשובחת או דקדרינותא וירצה מנורה של שחרות שמחשיך העינים מרוב הדקות או ירצה המחשכת לכל המאורות שאין אורם לפניה לכלום ובתיקונים פי' בוצינא דקרדינותא היא קו המדה והכוונה אל האור המתלבש בתוך הספירות שהוא נשמה אליהם שבידו להרחיבם ולהגדילם ונותן למדתם מדה והנה בעוד שאין מדה זו מתפשטת אין מדות וכאשר המדה הזאת מתפשטת ואור זה יוצא ועושה מחנותיו ותהלוכיו הם הם המדות כפיהתפשטותו וגילויו וז"ש נפיק פי' יוצא ומתפשט מהעלמו אל הגילוי:

גו סתים דסתימו היינו ג' העלמיות והיינו בינה בתוך חכמה וחכמה בתוך הכתר וירצה בחינת עצמו מתעלם בעצמו העלם בתוך העלם והיינו העלם מציאותו בעצמו משתעשע בהשכלתו בהשגת עצמו שהוא הוא דביקות מאצילו והיינו מרישא דאין סוף שהיא בחינתו הדבקה במאצילו ומקורו קוטרא בגולמא וגו' הענין כי האצילות נכלל בסוד חב"ד והנה הדעת הוא קשר ז' הספירות כולם והוא קוטרא לשון קשר ואם נפרש לשון צורה שהוא היה צורה לכל שש קצוות והנה הדעת הוא חקוק בתוך הבינה והיינו גולמא שהוא אבן חותם שבתוך הטבעת שהיא חכמה סוד ם' סתומה שהיא טבעת דכלה שעלי' נאמר תהי לי מקודשת כדפי' בתיקונים בענין שהיתה מתעלמת מינה ובה קוטרא מתעלם ונעוץ בעזקא והכל סוד העלם האצילו' בבחינה נעלמת במציאות נקודה ראשונה בכתר:

לא חוור ולא אוכם וגו' הענין שהיה האצילות נעלם בתכלית העלם בענין שלא ישפט בו שם ולא אות והם ד' גוונים סוד ד' אותיות השם. יוד חוור חסד: ה' סומק בסוד גוון הגבורה: ו' ירוק בסוד גוון ת"ת: ה' אוכם מ' ואין א' מאלו היה נראה בו כלל ואו' ולא גוון כלל כגון גוון ספיריי שממנו יאירו כל הגוונים וכולם כלולים בו. ואחר שדבר בהעלמו ספר עוד בענין התפשטותו ואמר כד מדיד משיחא עביד וגו' הענין כבר נודע שאין שינוי הפעולות בסוד קו המדה שהוא עצמות ונשמת הספי' אלא השינוי הגוונים והפעולות הוא בכלים ובספי' עצמם כמשל אור השמש המבהיק בבית דרך חלונות ועששיות מחולפות בגוונם ובהכות השמש בהם יאירו אור מבהיק כפי גוונם ואין שינוי האור מצד עצמות האור בעצמו אלא משינוי מראה העששיות וע"ד זה אמר כד מדיד משיחא דהיינו התפשטות קו המדה והעצמות ומודד המדות עביד פי' אינו מודד אותם כפי טבע א' וענין א' דין או רחמים וז"ש עביד גוונים לא גוון א' אלא גוונים הרבה המוצרכי' להנהגה והיינו לאנהרא לתחתונים בענין שהגוונים במדות ובכלי' וכח הגוונים בקו המדה בסוד עצמות: וא"ת ומהיכן לספיר' גוונין אלו לז"א לגו בגו בוצינא וגו' פי' כי בוצינא שהוא קו המדה כנז' לגו ירצה בתוכה בגו ירצה בתוך פנימיותה דהיינו כח המאציל. נפיק חד נביעו פי' יוצא רצון מאתו וממנו הוא כח השינוי אל המדות והיינו דמניה אצטבעו גוונין לתתא ירצה בהיותו למעלה קרוב אל מאצילו לא היה נשפט בו ימין ושמאל כלל אמנם ברדתו והשתלשלותו למטה במקומם פועל ענין זה ברצון המאציל מטעם התרחקו מהמאציל ושם נצטבעו הגוונים לתתא בסוד המ' ששם עיקר השינוי והפעולות:

סתים גו סתימא וגו' הכוונה קו המדה היא סתימא גו סתימין הם הספי' או גרסי סתימא יר' בתוך הכתר הנעלם רזא דאין סוף היינו קו המדה העצמות המתדבק בא"ס ויכונה הכתר אויר היינו אור י':

נהיר נקודא חדא סתימ' עילאה היא החכמה ואומרו נהיר לפי שקודם אין האור מושג כלל ונק' נקודה שאין בה גילוי ו' קצוות והיא נק' נקודה מחשביית שאין לה לא אורך ולא רוחב ולא עומק: ואו' הדא היינו מיוחדת בערך עצמות ובערך הכתר אמר סתימא ובערך הבינה אמר עילאה שלא נשיג אלא שהיא עליונה על הבינה ומשפיעה:

בתר ההוא נקודה ירצה מהקודם לה דהיינו מה שאחריה ממטה למעלה לא אתידע כלל פי' אינו דבר מושג כלל אפי' הידיעה המועטת המושגת מן החכמה כי בחכמה נשיג המשתלשלים ממנו כאו' כולם בחכמה עשית ומשם נעמוד על החכמה קצת אמנם אל מה שאחר החכמה אין בו לא זה ולא אותו וזה היא הטעם שנקראת החכמה מאמ' קדמא' דכולא עם היות שאינו ראשית שהרי הכתר הוא ראש לאצילות אמנם מפני שהחכמה תחלת ההשגה נק' ראשית ומאמר קדמאה והמשכילים יזהירו וגו' סתם מלת שכל בחכמה ולכך אותם שהם מצדה הם נקראים משכילים ולא יאירו לבד כאותו אור וזוהר שבחכמה דא"כ ימצא ענין זה ירידה אל המשכילים שהם בחכמה ומאירים כזוהר המתפשט ממנה מה מעלתם בזה אלא ודאי דעל זוהר המתפשט מהכתר אל החכמה קאמר שהוא קו המדה המתדבק באין סוף וז"ש זוהר סתימא דסתימין הכתר שמציאותו מתעלם שאינו מושג אפי' לנעלמות שהם חכמה ובינה והיינו סתימא דסתימין:

בטש באוירא דיליה דהיינו קו המדה שבטש בכתר אור י' כנז' ובטש ונתן כח כי הבטישא היא הכאה בכח כדי שיתפשטו חכמה ובינה לחוץ כדמסיק:

דמטי ולא מטי הכוונה כי הדברים הגשמיים יפעלו בפגישת גשם בגשם ואין כן הרוחניים אלא הם פועלים ברצון בלי פגישת גשם כלל וז"א עם היות שאמרנו בטש אין הכוונה כמשמעו שהוא פגישת דבר מה אמנם מטי ולא מטי שהיא פגישת דק בדק ברצון לבד:

ואנהיר בהאי נקודה היינו החכמה כנז' והענין בעת שבטש באויר הנזכר להאציל הבינה ג"כ האיר ונתן כח בחכמה שתכלול בעצמה הבינה:

אתפשט האי ראשית היינו התפשטו' החכמה שתכלול הבינ' ואמ' ועבי' לי' היכל' יר' עושה הזוה' הנז' אל החכמה היכל היינו הבינה שאחר אצילותה אל מקומה חכמ' מסתתר' בתוכה:

ליקריה ולתושבחתיה יר' ליקריה כי ע"י הבינה הכתר מתעלם ומתייקר. ולתושבחתיה שע"י הבינה החכמה משפיע בתחתונים וניכר ומשבחים אותו:

תמן זרע החכמה בתוך הבינה זרעא דקודשא דהיינו החכמה הנק' קדש לתועלת' דעלמין פי' שממנה יצא תועלת לתחתונים והענין שהשריש בה כל שורשי הספירות כדי שע"י אותם השרשים אשר לספי' בעמקי הבינה יצאו להם מים חיים מהחכמה ורזא דא זרע קדש דהיינו מחכמה מצבתה דהיינו מצבת ה' פי' עומד בתוך הבינה שהיא הה"א הראשונה:

זוהר דזרע זרעא ליקרי' וגו' יר' זוהר דהיינו קו המדה כנז' זרע זרעא שהם הספי' בתוך הבינה כי ממציאות הזרע שהוא זורע בחכמה נעשה הבינה הכלולה בחכמה נעשית היא ממש היכל אל הזוהר הנז' בענין שהוא המציא ההיכל אליו ממש כמשל התולעת דקאמר וז"ש כהאי זרעא דמשי דארגוון טב דהיינו תולעת שני דאתחפי לגו וגו' יר' כענין התולעת שמודד ועושה לעצמו היכל כך קו המדה מודד ומתלבש בתוך הנמדד. והכונה כי הזוהר הזריע הספי' הנשרשות בחכמה ואותם השרשים בכח הזוהר המוסיף כח אצילותו עליהם המציאו מכללותם היכל זה להיות בו כלול הכל: והנה היכל זה בו שני תועלת הא' שהוא מגלה כח העליונות וזהו לתושבחתא דיליה דהיינו שמגלה הזוהר הנז'. הב' לתועלת' דכולא שמשפיע שפעה בתחתונים:

בהאי ראשית וגו' הכונה לבאר פסוק בראשית וגו' ור"ל בתוך ראשית שהיא החכמה כנז' לעיל ברא הכתר שהוא הנעלם וז"א ברא סתם ההוא סתימא דלא אתידע להיכלא דא היא הבינה כנז' שהיא נק' אלדי"ם וז"ש היכל' דא איקרי אלדי"ם:

זוהר דמיניה [כלהו] מאורות אתבריאו וגו' פי' למאי דפרשינן השתא שהכתר הוא המאציל הבינ' בתוך החכמה והוא מתעלם בתוכה ונותן בה כח האצילות כולו נמצאו כל המאמרו' שהם מכתר ולמטה נאצלים מהכתר עצמו ע"י הזוהר והמקור הזה וא"ת דלשון ברא לא שייך אלא בנגלים לא בנעלם וז"ש אי בהאי כתיב ברא שמורה אצילות מתגלה לית תוהא אין לתמוה מפני שעם היות הזוהר והכתר נעלם עכ"ז כיון שהוא בחכמ' שייך ביה בריא' והראי' דהא כתיב ויברא אלדי"ם את האדם בצלמו הרי בריאה הוא גילוי האצילות למטה דהיינו אדם ת"ת אלדי"ם בינה ואמר שבראו בצלמו א"כ גם הבינ' נבראת ואין בריאה אלא מחכמה למטה ולזה אנו מוכרחים לומר שהנעלם נתלבש בתוך הבינ' שבחכמ' כנז':

זוהר רזא בראשית וגו' הענין כי מלת בראשית שהיא חכמ' כנזכר לעיל מורה על היותה ראש לכל האצילות והא כיצד שהרי הכתר קודמת לכל אם לא שנא' שגם הכתר כלול בה וז"ש אהי' שמא קדישא שהוא הכתר גליפא בסטרוי פי' מציאותה מצויירת בצדדיו יר' מפני שהכתר הוא בבינה שבחכמה ולזה נק' הכתר אהיה שנק' כן מצד הבינה כנז' בתיקוני':

אלדי"ם גליפא בעטרוי פי' והבינה שהיא שם אלדי"ם גליפא ומצויירת בעטרוי בכתר שהוא עטרה לבינה וגם בחכמה שהיא עטרה לה והם תרין עטרין והא כיצד מציאות הבינה בכתר ומשם מתמצאת בחכמ' ונכנס הכתר בתוך הבינה שבתוך החכמ':

אשר היכלא טמיר וגניז וגו' הכוונה לבאר שבמלת בראשית הם כללות הנדרש ואמר כי בהיות הבינ' נעלמת בחכמה נקראת אשר וז"ש היכלא שהיא הבינ' ונקראת כן בהיות' טמיר וגניז ונעלמת בתוך החכמה:

שרותי' ברזא דראשית פי' כמו שהחכמה אין תחלתה מהכתר עם היות מציאות' שם וזה מפני העלם הכתר כן ענין זה אל הבינ' לכך תחלתה מהחכמ' וז"ש שרותי' דהיינו תחלת גילויו אין ראוי שתהי' מכונה בשם גילוי אלא מהחכמה ברזא דראשית והיינו אותיות אשר שהיא הבינה ומצרפים אותיות אלו אש"ר רא"ש דהיינו חכמה ראש אשר בינה:

דנפיק מראשית כתר כנז' נמצא פי' מלת ראשית מורה על כללות ג' ראשונות כנז' בראשית אשר ראש וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: והנכון בשמוע' זו עי' במה שפירשנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' בריש הורמנותא דמלכ' פי' בתחלת מאמרו של מלך לבריא' העולמות היה האצילות וזהו גליף גלופיבטהירו עילאה דהיינו חקיקת המדות בעצמותו ית' רזא דא"ס ב"ה. [מוהר"ר צמח כתב למזכרת פרי * [תיבה זו אינו מובן פירושה ונ' דצ"ל הרי או כדומה]. קורא לכתר אין סוף כנודע דא"ס גנוז בכתר והיינו חוט הא"ס כנודע] והענין להיותו ית' רוצה בהתפשטות האצילות כדי להשפיע לעולמות כי בהיות האצילות כלו קמוץ בעצמותו ית' א"א לעולם להיות בו קיום אבל להיות האצילות מתפשט ירד השפע בהשתלשלות' אל העולמו' ויתקיימו בזה: ופירש כיצד היה מציאות האצילות הזה הנעלם בעצמותו ית' ואמר בוצינא דקרדינותא דהיינו ק"ו המד"ה שהוא הנותן מדה למדות כנזכר בתיקונים דף ל"ו נפיק גו סתים ר"ל יצא ונתגלה בתוך הא"ס שהוא סתום מן הסתום דהיינו כ"ע שהוא סתום מהחכמה והבינה שהכ"ע אינו משיג בו כלל כמו שהחכמה והבינה אינם משיגים כלל בכתר כנז' בפ' פקודי: קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא. קוטרא צורה. בגולמ' בחותם נעיץ בעזקא שקוע בטבעת. כך פי' הערוך ז"ל והענין הו' שנתן משל כדי שנבין הגילוי הנזכר ואמר כמו שצורת החותם החקוקה ונעוצה בתוך הטבע' תקרא אותה החקיקה גלוי כי הצורה ההיא חקוקה בטבעת שכשישימו בו השעוה תתהפך הצור' ההי' בולטת בשעוה והצורה כשהיא בתוך הטבעת היא שקועה ונעוצה בתוכה והגלוי תקרא בה מצד כשתתהפך ותחתם בשעוה תהי' צורת החותם ההוא מגולה בשעוה כך הגלוי הזה שנתגל' האי קו המדה גו סתים דסתימו לא היה הגלוי שנעתק ממקומו ויצא לחוץ אלא היציאה הית' בתוכו ממש אלא אחר שהחותם הזה תחתום המדות יהיו המדות מתגלות ונאצלות וז"ש בוצינא דקרדינותא וכו' כנז':

לא חיוור ולא אוכם [ולא סומק] ולא ירוק ולא גוון כלל. נזהר מאד שלא נטעה ושנרחיק הגשמות מהגילוי הזה הנז' ואמר אף כי המדות הם נחלקים בג' קוים שהם קו החסד המכונ' בגוון חיוור וקו הדין המכונה בגוון סומק וקו הרחמים המכונה בגוון ירוק שם בזה הגילוי הנזכר לא נראה שם שום חילוק קוים כלל כי שם הכל דבר א' בשוה כי בבחינת א"ס אין ספירות ולא גוונין כלל אבל כד מדיד משיחה ונתפשט האצילות למטה במקומו אז מדיד גוונין וכו': א"נ לפי שהוא קרא לבוצינא זה בוצינא דקרדינותא. ואפשר שיובן לא' מב' פנים א' על צד הכינוי כי מצד האור העליון הבהיר כאור מזהיר לאין תכלית עד שאינו מושג כלל קראו בוצינא דקרדינותא * לפי פי' הרמ"ק ז"ל ולפי פי' הד"א נראה דצ"ל בדברי המחבר ז"ל דקדרוניתא. כלומר מנורה חשוכה ע"ד סגי נהור ב' על צד המשמעות ממש בוצינא חשוכה לז"א אף כי קראתיו בוצינא דקרדינותא לא תטעה לא' משני פנים לא חוור ע"צ הכינוי ולא אוכם כמשמעות ונקט שאר גוונין אגב אלו ואתי שפיר דנקט האי סדרא מש"כ הסדר בכל הזוהר אלא אומר חוור וסומק ירוק ואוכם:

כד מדיד משיחא וכו' יר' כשהא"ס ב"ה מדיד משיח' שרצה שיתפשט זה הקו להאציל האצילו' ולתת מדה למדות אז עביד גוונין לאנהרא ר"ל להאיר על הארץ ועל העולמות כלם כי ההנהגה הזאת עשויה בהסכמתו ית' לתועלת התחתונים לתת לאיש כמפעלו וז"א לאנהר'. א"נ לפי שתכלי' האצילות היה להשפיע לתחתונים וכדי שיקבלו התחתונים השפע הקדוש א"א כי השפע צריך בישול כדי שיוכל אפי' הפחות שבנבראי' לקבלו וזה א"א אם לא ע"י השתלשלות הדברים לזה האציל א"ס ב"ה המדות כדי שיהיו זה עילה לזה ובזה יבא השפע מספירה לספי' ובספירה עצמה ירד השפע מבחינה לבחינה שבה עד בואו אל המלכות ובזה בא השפע מבוסם ונגשם כדי שיוכלו התחתונים לקבלו ואחר שנשפע למלכות ג"כ בא בהשתלשלות אחר מהיכל להיכל ובהיכל בעצמו מבחינה לבחינה עד רדתו אל טבור הארץ שיוכל לקבלו יתוש קטן וז"ש עביד גוונין לאנהרא להאיר מי שראוי להאיר:

לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו פי' שאין מציאות קו המדה הזה כי אם לבוש לכח היורד מא"ס ב"ה להאציל האצילות וז"ש לגו בגו ר"ל בתוך התוך של קו המדה הזאת משם יוצא חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא שנתן מדה למדות והאציל' ואו' אצטבעו גוונין לתתא ר"ל מעצמם והענין הוא שהצביעו כח א' כולל כמו הנשמה הזאת שהיא בתוך הגוף והיא אין בה שינוי אעפ"י שנותנת כח לעין לראות וכח לאוזן לשמוע וכח לידים למישוש ולרגלים להלך והיא אין בה שינוי ונותנת לכל א' דבר הראוי לו כן זה הצביעו הוא כח כולל בלי שינוי בו כלל אבל מניה כלו' מכחו אצטבעו גוונין ואפי' שהצבע גוונין האלו היו שמעצמן [אצ"ל מעצמן] לא היה כי אם לתתא במקומם לא למעלה שאין שנוי למעלה ח"ו: וחזר לעניינו להשלים דרושו ואמר סתים גו סתימין נ"א גו סתימא ואתי שפיר והיינו קו המדה הנז' שהוא סתום תוך סתימא שהוא רזא דא"ס בקע ולא בקע אוירא דיליה פי' כשקו המדה הזה נתבקע כעין הקנ' של מדה כשנתבקע נראה האויר שלו כן היה מציאות בקיעותי' דהאי קו המדה להאציל האצילות לא אתיידע כלל שהיה אותו הבקיעו כ"כ קטן שאויר' דיליה דהיינו כי כח שבתוכו כדי להשפיע ולהאציל הכתר לא אתיידע כלל כלומר אפי' אותו בקיעו לא היה נרגש כלל כי הוא סתום כמוהו אלא שמצד אותו דחיקו דבקיעותי' דהאי בוצינא דקו המדה כשבקע להאציל הכתר אותה הבקיעה הקטנה נהיר חד נקודה דהיינו אצילות החכמה כי אצילות הכתר להיותו כ"כ קרוב אל מאצילו לא הי' נרגש כלל כאלו לא נאצל אבל אצילות זה יורגש מעט ע"צ נקודה קטנה סתימא עילאה כי אף בזאת אין השגה כלל כלל: ואם נפרש בקע ולא בקע נפרד ממלת אוירא דיליה אתי שפיר והם ב' עניינים הא' נמשך מחבירו ור"ל בקע ולא בקע כלומר כ"כ מעט וקטן היה אותו הבקיעו עד שאני חוזר לומר בו לא בקע כי אינו נרגש הבקוע והראיה כי אוירא דיליה דהיינו הכתר שנראה אויר זה כשנבקע זה קנ"ה המדה לא אתיידע כלל עד דמגו כו' כלומר מה שהושג מעט ונגלה אחר הדוחק והצע' לא הי' אלא דנהיר נקודה חדא דהיינו החכמה וזה נקרא ראשית כלומר אם תרצה לבקש ראשית האצילות אין לך כי אם זה כי כתר עליון הוא כל כך נעלם כי הוא כאלו לא נאצל וא"ס אתקרי: בתר ההיא נקודה כלומר קודם אצילת הנקודה לא תשאל ולא תנסה כי לא אתיידע:

זהר סתימא דסתימין וכו'. עד כאן פי' סדר האצילות שהגיע עד החכמה בבחינת נקודה סתימא כנזכר באומרו עד דמגו דחיקו דבקיעותי' נהיר נקודה חדא סתימא עילאה ועתה סיים הענין והסדר ואמר כי אחר היות החכמה הזאת בבחינת נקודה סתימא ונעלמת מה עשה הא"ס ב"ה בטש באויר שלו כתר אור י' בהאי נקודה סתימה ונעלמת כדי שתתפשט מבחינה זו הנעלמת והסתומה וזהו שאמר וכדין אתפשט האי ראשית:

ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתי' כך היא הגירסא הנכונ' והכוונה שאחר שזאת הנקודה נתפשט' להיות נקראת ראשית ליקריה ולתושבחתיה עביד ליה חד היכלא דהיינו הבינה כדי שתתעלם ותתכסה החכמה בתוך הבינה וכל זה סבה לשיבא הדבר לידי גמר ויושפעו התחתונים ממנו יתברך אליהם באמצעות המסכים כי ההעלם אור החזק הוא סבת ההתגלות ולזה עבד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתי' כי זהו יקרו ותושבחתו להיות' נעלמת בתוך הבינה כדי שמשם בתוך העלמו יוכל להשפיע ולהשגיה בתחתונים:

תמן זרע זרעא דקודשא היינו המדות שהזריע החכמה הנקראת קדש בתוך הבינה והוא לאולדא כלומר לשתולידם ותאצילם הבינה למטה במקומם וזהו תועלת העולם שבאמצעותם יושפעו העולמות כולם וזה לפי הגירסא דגרסי לתועלתא דעלמין. זרע זרעא דקודשא לאולדא גרסינן: וי"ג דעלמא ואפשר שרמז למלכות הנקראת עולם והיא לית לה מדילה כלום ואלה השש קצוות שהאצילה הבינה הם תועלת שלה להשפיע בתוכה באמצעותם ההשפעה העליונה: ורזא דא זרע קדש מצבתה כלומר הסוד הזה שאמרנו רמזו בפסוק זה זרע קודש דהיינו זרע החכמה הנקראת קדש היא המצבת והמקיימת למלכות וזהו מצבתה מצבת ה' כי באמצעות זה האצילות שהאצילה החכמה והזריעה בתוך הבינה הי' המקיימת והמצבת אות ה' מלכות:

זהר דזרע זרעא ליקריה היינו כבודו שהאצילות יתפשט ויתמתח כדי שיוכלו התחתונים להיותם מושפעים ממנו ית' באמצעותם כדמסיק:

כהאי זרעא דמשי כלו' כתולעת הזה של המשי שמוציא ממנו ומתוכו אותם החוטים הדקים ומסבב את עצמו בהם ואיהו מתעל' ומתכסה בתוך היכלו הנק' קאפולי"ו בלע"ז וזהו אומרו ועביד ליה היכלא ה"ג ובדבר הזה שהוא מתעל' בתוכו היינו תושבחתא דיליה שאומרים כמה יופיו כמה גודלו הפרי היוצא ממנו וג"כ הוא תועלת העולם כנודע כך הית' האצילות הזה שהאציל חכמה אל המדות בתוך הבינה כדי שתהי' הבינ' היכל ומכסה לחכמה וזהו כבודו כי כבוד אלהים הסתרו וזה ההסתר תועלתא לכלא כנז' לעיל:

בהאי ראשית ברא ההוא סתימא וגו' כלומר באמצעות זה הראשית ברא הבורא ולא הזכיר מי הוא הבורא מה [צ"ל ומה] הוא הבריא' שברא חזר ואמר שהבריאה היא אלהים דהיינו הבינה ולזה הקדים ואמר היכלא דא איקרי אלהים והוא הצעה למה שיאמר אח"כ ושיעור הכתוב באמצעות הראשית ברא הבורא לאלהים בינה ולא הזכיר מי הוא הבורא לכבוד הכתר:

זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו כי פי' ויאמר אלהים יהי אור וגו' אין פירושו כמשמעו שאמר אלהים יהי אור אלא ויאמר היינו החכמה כמצווה ואמר עתה [נ' דצ"ל אתה] הבינ' הנק' אלהים יהי אור וכן כל המאמרות על הדרך הזה כנז' לקמן: הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא וכו' נמצא לפי זה שכל המאמרות מהחכמ' יצאו וז"ש דמניה כלומר מיניה דהאי זוהר שהוא החכמה מניה אתבריאו כי באמירה שלו תכף נבראו ונעשו בבינה: ברזא דאתפשטותא אתא לאשמועינן כי המאמרות הללו נתפשטו מן החכמה בבחינ' [אולי דצ"ל בהבינה] כשהיא נתפשטה כלומר אחר שנתפשטה אתבריאו אלין מאמרות כי בבחינת היותה בנקודה לית לי' מאמר ולית גלוי כלל:

אי בהאי כתיב ברא לית תווהא יר' אעפ"י שבאצילות לא שייך לשון ברא כי אם בעולם הבריאה לכן לא יתקש' בעיניך לשון בריאה באומרו בראשית ברא שכן אמר לקמן ויברא אלהים דהיינו הבינה את האדם דהיינו הת"ת בצלמו א"כ לית תווהא אחר שאני מוצא מלת בריאה במקום אחר ואינו ממש בריאה כי אם אצילות כמו כן כאן נאמר בריאה על צד ההשאלה לבד ולאו דוקא. א"נ יאמר להפך מה שאמרנו. ויאמר אל תתמה אם תראה כתוב באצילות הבינה אל הת"ת ויברא אלהים את האדם וגו' כי כן תמצא באצילות יותר עליון דהיינו אצילות החכמה אל הבינה לשון ברא דהיינו בראשית ברא אלהים כנז' וז"ש אי בהאי כתיב ברא לית תווהא מה שכתוב ויברא אלהים את האדם כי אם בהאי כתיב ברא כ"ש למטה כי יאמר בו לשון ברא והוא כפתור ופרח:

זהר דא בראשית קדמאה דכלא שמיה אהי"ה כך היא הגירסא ופי' כי זה הזהר שהוא בראשית קדמאה דכלא יש לו שם שהוא אהיה וכונתו הוא לפרש בפסוק אהי' אשר אהיה כל מה שפי' בפסוק בראשית ברא וז"ש בראשית קדמאה דכלא שמיה אהיה שמא קדישא גליפא בסטרוי פי' ואמר ששם זה של אהי' הוא שם ונעלם ונסתר בלתי מתגלה עתה כי אם אח"כ וזהו משמעות לשון אהיה כלומר אני אהיה עתיד להתגלות והוא הוא משמעות לשון בראשית כלומר שעדיין לא יש כי אם ראשית הגלוי בלבד בבחינת נקודה עכ"ל הרא"ג ז"ל: