אור החמה על ספר הזהר א:רצו

דכתיב נשבע ה' לדוד למלכות. למלכות אמ"ת שהוא הת"ת לא ישוב ממנה אלא יהיה מיוחד עמה לעולם. מפרי בטנך שהם חייליה הנמצאים ממנה וכן הנשמות של צדיקים אשית לכסא לך כענין ויקח מאבני המקום ולדוד ממש שגרם הייחוד המתנה כמשמעה.

ויפגע במקום. למלכא ת"ת אזיל לגבי מטרוניתא דהיינו שהיחוד למטה שהת"ת יורד למלכות ושם קרובים החיצונים וח"ו אם ירגישו בזווג הם מקטרגים. לזה צריך המלך למפגע לה דהיינו שישפיע חלק לכל שיבדלו ממנה ולקשטה כדי שלא יהיה הפקר דהיינו שתבדל משם נחש אשת זנונים המופקרת.

ערסא דדהבא וגו' הם י"ב גבולי אלכסון אשר לו שהם למעלה באצילות מרכבה לת"ת ועוזב לרכוב על אלו והוא רוכב על י"ב אבניה שהם בעולם הנפרדים כדפי' והיינו בסוד היחוד שיתלבשו אלו באלו.

וישם מראשותיו בגין למיהב וגו' ולפי זה יהי' פי' מראשותיו אהדר לת"ת ומלת מראשותיו כדפי' במלכות דהיינו בראשי ההנהגה שבו שהם ג' יונקים מיו"ד של שם לדרום דהיינו מיכאל. וג' יונקים מה"א של שם לצפון דהיינו גבריאל וג' יונקים מוא"ו של שם * נ' דחסר וצ"ל מוא"ו של שם למזרח דהיינו אוריא"ל וג' יונקים מה"א אחרונה למערב כו': למערב דהיינו רפאל. ותחת כל א' מאלו הד' ב' אחרים כדפי' לעיל והם מרכבה לג' מיני השפעה שבכל מדה ומדה מאלו דהיינו חג"ת שבכל א' וא' חסד דין ורחמים והם ג' הויות שיש ביוד וג' בה"א וג' בוא"ו וג' בה"א וזה פשוט הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ד"א ויצא יעקב וגו' היינו דכתיב על כן יעזב איש וגו' ע"ד הפשט הוא כי הוקשה לו מה כוונת הפסוק לחזור ולכתוב ויצא יעקב אחר שכבר הוזכרה יציאתו לעיל. ולזה תריץ כי הוא להוכיח ענין פסוק ע"כ יעזב איש וגו' וכן יעקב קיים מצוה זו כי עזב את אביו ואת אמו בבאר שבע והלך חרנה ליקח אשה. וע"ד הסוד הענין הוא כי באר שבע היא הבינה אמו של יעקב שהוא הת"ת ומקור הבאר הוא חכמה אבא דיליה והוא נפק מתמן ועאל לחרן היא אדנ"י בי דינח ביתו מלכות וזה נתבאר ג"כ לעיל בראש הפרשה בזהר ובס"ת ובתוספתא. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' בדיחי הדיוטי היינו אותם המשחקי' לפני המלך כדי שישתעשע המלך בדבריו. יסדר קמי' בדיחי רופינוס ופרדשכי כלומר יהיו בדיחין יותר מעולים שיהיו רוזנים וקצינים ושרי הארץ: לאו איהו בגין בדיחותא דמלכא כלומר אם אינו מביא אותם המשחקים שיהיו שרים ונכבדי ארץ אינו כדאי וראוי לבדיחותא דמלכ' כי כדי לשמח למלך צריך לשמחו יותר ממה שהי' נוהג המלך לעצמו דאם לא כן מאי שמח' הי' לו זה דרכו כל הימים. מה עבד שני בדיחי דמלכא כלומר שנה הבדיחין דמלכא והעמיד תחתיהם רופינוס וזהו אומר בגין רופינוס והוא כי עד עתה היו בדיחי הדיוטי דהיינו הלויים שהיו משוררים עתה שנה את הסדר ועשה שהכהנים שהם החסידים שהם בחסד הם הם המרננים כדמסיק והכונה שבהתעוררו' תחתון מתעורר העליון ובשינוי זה ששינ' שהחסידים שהם מצד החסד ירננו מור' שינוי למעלה שיהי' החסד גובר כ"כ על השמאל להמתיקו עד שחוזרת הגבורה חסד ממש והוא כללות ימין ושמאל בהמתק' גדול' ובתיקון גדול אל הייחוד יותר מדאי. אפי' במאנין דילי לא אשתמש וכו' נוכל לפרש כי מאנין דילי הם סדר המרננים שהם הלויים לזמרם והכהנים לעבודתם לא אשתמש בהם כי אם במאנין דילך כמו שסדרתם שיהיו הכהנים מרננים בהם נשתמש ויתכן לומר כי הי' אפשר שיהיו שניהם המשוררים והמרננים ושלא יבטלו הלויים משיריהם כי אם ירננו הכהנים והלויים אף עמהם לזה אמר לא מבעיא שלא אשתמש במאנין דילי לבד' כנזכר. אלא אפי' במאנין דילי שיהיו הם גם כן בכלל הכהנים המשוררים אפי' זה לא אשתמש בהם כלל כי אם במאנין דילך לבדם דהיינו שהכהנים לבדם ירננו א"נ במאנין דילי היינו "ידותון "הימן ו"אסף שהם ראשי כתות מלאכים המשוררים במרום כנזכר בפרשת אחרי מות: נבזבזן דורונות. נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה היינו אומר לא אשתמש אלא במאנין דילך ולא אשוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך היינו מתנן ונבזבזן דקאמר: היינו דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וגומר פי' כי יעקב שהוא בעל' דמטרוניתא ת"ת איש האלהים עזב את אביו ואת אמו דהיינו אומרו ויצא יעקב ת"ת מבאר שהוא הבינה שהוא שבע משפיע החכמה א"נ מבא' בינה היוצא מהשבע דהיינו החכמה שיש בה השפע בשובע עד בלי די וילך חרנה מלשון חרון אף מלכות שהוא מדת הדין כי משם יוצאים החרונים כנז' בתוספת' וזהו ודבק באשתו. ד"א ויצא יעקב רמז דכד נפקו ישראל וכו' והכי פירושא ויצא יעקב דהיינו ישראל שנק' יעקב כאשר אינם הגונים מבאר שבע היא ירושלים שהית' שביע' מכל טוב שכל המזון והשפעת העולמות הי' יורד דרך שם ומתמצית' היו יונקים שאר ארצות וילך חרנה אל ארץ אחרת ומלת חרנה לשון אחרת בלשון ירושלמי א"נ חרנה חרון אפו של ית' שהיא הליכתו בגליות וע"ד זה ימשכו כל הפסוקים ואין להאריך: בעי למפגע לה ולבסמא רצה לפרש לשון פגיע' ופיוס. אנפלטייא פי' מטות זהב וכסף על רצפת אבנים טובות או קרשים. א"נ אנפלאטייא בפלטין של מלך. לא יבית בהוא נרא' לגרוס למיבת בהו וכן מצאתי בפ' בראשית דף מ"ט: באבנין בארעא היינו מקביל באפלאטייא. בקיסטרא דתיבנא היינו מצע' של תבן והוא מקביל לכסתותי מרקמן: ועניינו למעל' למלכות ת"ת דאזיל לבי מטרוניתא מלכות בסוד זווג החול שהוא הולך אליה שבשבת הי' עולה אליו למעל' וכדלקמן ישבוק דידי' וכו' בעי למפגע לה כי להיות' בסוד דלות מעשים בעי למפגע לה ולקרב צדק מאליו במיני תחנונים ולבסמא לה במילין בסוד י"ג בוסמין עילאין כדאיתא בפרשת תרומ' והתבסמו' זה נעש' לה במילין כשמדבר אלי' היא מתבסמת כי הדבור יוצא מפנימ' בהבל' יוצא מהפה: כהפקרא כי הקליפ' נקרא הפקר כמ"ש ידו בכל ויד כל בו ולכן להיות' בסוד הגלות בין החוחים צריך למפגע לה ולבסמ' כנז' כדי שלא תרא' כהפקר כמו שעושי' הקליפות לילית וסמאל ערסא דדהבא היינו בסוד לאה אשת יעקב ערסא דילי' סוד דהבא בינ' כמ"ש מצפון זהב יאתה וכסתותי מרקמן הם ד' גונין חיוור סומק וירוק ואוכם חגת"ם והם רגלי הכסא העליון בינ'. באפלטייא היכל רחב והיינו בי נ' כי כן נקרא רחובות: באבנין י"ב בקר שנקרא אבנים כנז' לעיל. בארעא כלומר למטה בארץ דהיינו בסוד מטטרון ששם הוא הייחוד בימי החול. ובקסטירא דתיבנא היינו בסוד הגלות ששם הקליפ' הנקרא מוץ ותבן עכ"ז ישבוק דידי' וכו' ובזה יהיב לה נייחא מה כתיב וילן שם וגומר עד ויקח מאבני המקום ל"ג לי' הכא אלא במקומו בפרשת בראשית דף מ"ט ששם שורש הדבר. השתא אית לי למהך לארחי כלומר השתא דגלית דעתיך שלא אכנס עמך למת' ואמרת לי את תזיל לאורחך השתא אית לי למיהך והראי' דלקמן התנצל אליו שלא הזמינו. להלולא דברי' עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון ופרדשכי פי' פקיד של מלך וחסידיך ירננו וגו' רל"ב ורל"ד א' חסידים מסטרא דימינא.

ס"ת

דאינהו נדב ואביהו וגו' נתבאר פ' תולדות דף קמ"ו ע"א ע"ש עכ"ל. וע' בס' אור הגנוז בס"ד.