אור החמה על ספר הזהר א:רצ

הרח"ו זלה"ה. פתח ר' חייא אבתריה ואמר אני חכמה וגומר נודע כי מלכות נק' חכמה תתאה ואמר כי פסוק זה מדבר בעת ביאת יעקב לפני אביו ליטול הברכות כי לולא אשר נתחברה אתו השכינה לא היה יכול ליטלן וזה מאמר השכינה אני חכמה כאשר ביארנו שכנתי עם יעקב בעת שרצה להערים ליטול הברכות ונתחברתי עמו וזהו שכנתי ערמה. ולכן אני הוא אשר מצאתי והשגתי דעת מזמותיו של יצחק שהי' חושב לברך את עשו ועשה כל מאמצי כח להכירו ולא הכירו אביו וזהו ודעת מזמות אמצא כלו' אני הוא שמצאתי אותם פי' השגתי אותם ועל ידי הי' כדי שיתקיימו ברכותיו של יעקב לעולם: וע"ד הסוד נודע כי השכינה כל תאוותה להתקשר בשמאל כי משם קבלתה ולכן היא צריכה אל ייחוד הת"ת להתקשר עם זרועו השמאלי שהוא יצחק וז"א כאשר שכבתי * צ"ל שכנתי: אני עם יעקב אז דעת מזמותיו של יצחק אמצא אותם להשיגם.

דכדין יהון ישראל גוי א' בארץ וגומר פי' בארץ כנגד המלכות וגוי א' לקב"ה כנגד הת"ת כי יהיו דבוקים בת"ת ומ': או ירצה כי כנגד הברכות דאינון בהאי עלמא אמר דיהון גוי א' בארץ פי' הם לבדם יטלו הברכות בארץ להיותם גוי א' ואין לזרים אתם. וכנגד הברכות העליונות שהם רוחניות אמר דיהון עם א' לקב"ה ולא בארץ השפלה רק ברכות הרוחניות להם לבדם כי הם עם א' לקב"ה ולא בהשתתפות זולתם: והביא ראיה איך אפי' הברכות דהאי עלמא יטלו כמ"ש ועשיתי אותם לגוי א' בארץ. גם אפשר ירמוז. אל מ"ש כי אימתי יהיו גוי אחד וביאר כי הוא בארץ בהשתתפות המלכו' עם ת"ת כנודע ונתבא' בזוהר בפסוק ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ כי אין ישראל נק' גוי א' אלא בחיבורם עם המלכות וזה בסוד זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם ואזי הם א' ודי למבין: גם הביא ראי' מפסוק וארו עם ענני שמיא וגומר כי גם לעיל' בשמים בברכו' הרוחניו' ישלטון כי הפסוק אמר כי המשיח אתי רוכב על ענני שמיא ונודע ענין ענני שמיא שאינם עננים ממש רק מלאכי' עליוני' הנק' עננים מצד החסד. וזה בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ כי אז אתער ענן חסדו ית' כי בזמן שאינן עושים רצונו של מקום אז רוכב על חמור הם הקליפות כדי להכניעם שלא יקטרגו על ישראל על שאינן ראויים.

הנה כי ישלטון יש' אפי' בענני שמי' ולפי שנוכל לומר כי מי הייד לנו כי על המשיח נאמר זה כי אפשר על איזו מלאך בשמים המושל עליהם כנז' מן הפסוקים כאו' ועד עתיק יומין מטא וגו' לזה הביא פסוק וביומיהון די מלכא וגו' כי זה בהכרח הוא בארץ ולא בשמים כי אמר כי בימי אלו המלכים אשר בארץ אז יקים ה' במקומם מלך אחר והוא מלך המשיח ויהרגם והוא ישלוט עליהם ובכל העולם הרי כי על מלך המשיח נאמר שישלוט בארץ וגם בענני שמיא.

וע"ד בעא יעקב וגו' זה נתבאר לעיל כי אם הי' ניטל חלקו ראשונה הנה הי' עשו נוטל חלקו לעולם ועד ולכן הניח את עשו כל אלו השנים הרבות קרוב לג' אלפים שנה כדי שתשאר חלקו לעולם שכולו ארוך:

פתח ר' ייסא וגו' ביאר פסוק זה על יעקב כי הוא הי' בוחר בעה"ב ולכן היה חפץ בדעתו לסלק ברכותיו עד זמן אחרון. האמנם היה ירא אל נפשו כי אם יתקיימו ברכות עשו בעה"ז וישתעבד בזרעו אולי ח"ו מרוב גזרותיו ושמדותיו הקשי' פן ח"ו יכלה זרעו ביניהם באופן כי זה וזה לא יתקיימו בו לא בעה"ז ולא בעה"ב. ולכן הוי פוסח על ב' הסעיפים. ואז אמר לג השי"ת ואתה אל תירא וגו' כלו' יודע אני כי כוונתך לטובה ואתה רוצה לירש העה"ב להיותך דבק באלהותי אמנם אתה ירא מעשו הרשע בל יגזור עליך קשות ותאבד הכל. ולכן הנני מבטיחך שלא תירא מזה כי אעפ"י כי עולמך וטובתך הוא מרחוק לעולם הבא אחר כמה אלפים שנה שישתעבד בך עשו לא תחשוב כי מי יוכל לסבול כל השעבוד ההוא ואולי תפסיד הכל. אל תירא כי הנה בערכך וכנגד עצמך כי לא תשתעבד בידי עשו אחיך ולא יש לך סבה אחרת זולתי היות שכרך וימי ברכותיך מרחוק אחר כמה אלפי שנים עכ"ז הנני מושיעך מרחוק אעפ"י שהוא אחר כמה זמן רחוק.

וכנגד רעך אשר בהם הוא החשש והפחד להיותם שבויים בידי עשו ומשועבדים אל שמדותיו וגזרותיו הקשות ומהם הוא רוב הפחד. לכן דע כי גם את זרעך אושיע אותם עם היותם בארץ שבים משועבדים תחתיו ומשם אגאלם ולא אכלם בידו חלילה וחס ואדרבה אז יהי' להפך כי מלבד אשר יוסרו מתחת מטה עולו נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. כי הלא ושב יעקב לברכותיו הראשונית ויתקיים פסוק הוה גביר לאחיך ואת אחיך תעבוד. וישתעבדו בניך ביה כי הלא ושב יעקב לאינון ברכאן. והנה ביאר כי או' ושב יעקב אין הכוונה אלא על השכינ' הנק' יעקב כי היא עקב וסוף האצילות כי גם היא בגלות ע"ד ושב ה' אלדי"ך את שבותך הנדרש על שבות השכינה כנודע ואו' ושב יעקב ודאי הוא להכריח כי על השכינה נדרש זה והוא כי אחר אשר יהיה השי"ת מדבר עם יעקב כמ"ש ואתה אל תירא עבדי יעקב ומדבר עמו לנכח פה אל פה א"כ איך אמר ושב יעקב שלא לנכח והל"ל ותשוב לנכח אלא ודאי ממה. שאמר ושב יעקב זה יורה בודאי כי על השכינה נאמר וז"א ושב יעקב ודאי. וגם השכינה נודע כי עתה היא בחסרונה כי גם הארץ נתקללה ודי למבין ואז תחזור לברכותיה הראשונות בהארת פנים בלתי שום חסרון לעולמי עד.

ושקט ושאנן וגו' ביאר ייתור הכתוב כי אחר שאמ' ושב יעקב לאינון ברכאן ויושיע מארץ שבים מה צור' לו' ושקט ושאנן וביאר כי עד עתה הבטיחו שיושע מן גלות אדום האחרון מיד עשו אחיו אשר היראה היתה לו ממנו ועוד הבטיחו השי"ת כי לא די מעשו אשר ממנו יראתו רק אפי' משאר גליות לא ישתעבדו עוד בו וזהו ושקט ושאנן מבבל וגו' כי מעשו פשיטא שלא ישתעבד עוד בו כי כבר נטל חלקו רק אפי' משאר האומות.

ואין מחריד בא להודיענו כי לא תהיה תשועה וגאולה זו כשאר הגאולות אשר אחריהן באו גליות כמו גאולת מצרים ועליית בית שני וגאולת מדי בימי אחשורוש בימי היין וגאולת החשמונאים בימי יון אמנם תהיה לעולמים ואין מחריד עוד אותם לעד לעולמים:

אזלו וגו' כל זה מבואר וכוונתו לומר ת"ח בשעתא דעקים וגו' לומר כי כל מעשה האבות העליונים אע"פ שנראי' מתמיהים בעניינם ורובם ברמאות כמו ענין יוסף במכיר' אחיו וענין יעקב עם אחיו בערמה כי הכל הוא רמז אל המוקדם ואל המאוחר כי הנה ענין יעקב הוא רומז אל חטא אדם כאשר נבאר ולכן הוצרך אל הערמה הזו כאשר ביארנו לעיל ויתבאר עוד בס"ד וכן רומז אל ימות המשיח כאשר יתבאר כי סילק ברכותיו לאותו זמן. נמצא כי כל פרטי התורה אפי' הספורים שבה הם גופי תורה וסודות עמוקים.

ועתה ביאר ענין יעקב ואמר ת"ח בשעתא דעקים וגו' פה ביאר סוד כל הענין וכל מה שביארנו לעיל וזה התנא ר' ייסא סבא הוא אשר גילה לנו סוד הזה אשר עליו נסמכה כל הפרשה הזו והוא אשר הרחיב ביאור הזה וגילה לנו ענין יעקב ורבקה ועשו דוגמת אדם וחוה והנחש כאשר נבאר ב"ה. ואמר ת"ח וגו' נודע הענין כי באדם שייך פיתוי כי נפתה אחריו ונכנס בהיכלי טומאותיו ואולי כי השפיע שם נשמות מנשמתו והם הם סוד הנשמות הטהורות של הגרים כמו נשמת רות ורחב וגרים אחרים הרבה שהיו בעולם. ואמנם בחוה אמר שהטיל בה זוהמא להיותה נקבה וענין הטלת זוהמא זו יתבאר במקומו כי הוא דרוש עמוק אין פה מקומו. והנה הזכיר תחיל' ענין חוה לפי כי נודע היות הנקבה קרובה יותר אל החצונים בסוד רגליה יורדות מות ואח"כ נפתה הזכר:

וקיימא עלמא לאתפרע' מיניה פי' כי הי' עדיין תלוי הדבר ההוא ליפרע העול' מאותן הקללות אשר נתקלל ואולי ח"ו לא היתה תקוה אל העולם עוד מלהתברך עד דאילנא דחיי הוא סוד נרמז בתיקונין דף ל' ואין פה מקום ביאורו.

ונפל על אדם פי' מלשון על פני כל אחיו נפל ר"ל כי אילנא דחיי שרה על אדם והשרה כחו עליו ואז ניצול אדם ותיקן לנו ענין השעירים כנודע עניינם במקומם.

וע"ד אקריב יעקב וגו' יתבאר לקמן כי יעקב בא לתקן כל הנז' וכן דוגמת השעירים שהיו נותנין יש' אל עזאזל וכן בראשי חדשים לכן יעקב אקריב תרין שעירין א' כנגד עשו וא' כנגד סמאל דרגא דיליה כנ"ל דף קמ"ב ריש ע"ב.

ובג"כ קיימא עלמא וגו' פה גילה לנו תוקף הדרוש הזה כי הלא חוה נתגלגלה ברבקה ואדם ביעקב כי שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם. והנחש בעשו. וכמו דהתם הוה סמאל רוכב על נחש שהם זכר ונקבה דטומאה וכן הכא נזדמן עשו לקבל הנחש וגם סמאל נזדמן עם יעקב בבואו מפדן ארם בהאבקו עמו כאשר יתבאר לקמן ב"ה. וכן כמו שהנחש עקים וחכם בפיתוייו אל האשה והאדם כן עתה רבקה ויעקב עקימו וחכימו לעשו ובזה תבין ענין רבקה אשר היא התחילה בענין ערמה זו כי כמו שהיא פתתה את אדם והשיאתו עד שהזמינו לקבל הקללות לכן עתה היא פתתה והסיתה את יעקב עד שהזמינו לקבל הברכות כנודע מלשון פשטי הכתובים וז"א ויעקימו ויחכימו ליה. עיין לקמן בסוף הפרשה כי אני רמזתי בזה רמז נכון. ואו' וההוא דרכיב עליה זה יורה מה שביארנו כי הכל היה מדה כנגד מדה וגם פה נזדמן סמאל ולא יכילעם יעקב. עכ"ל:

והרמ"ק זלה"ה פי'. אזלו וגו' כולא הוה ברזא דחכמתא דכתיב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית הרי מעשהו בחכמה ולא תאמר שמעשהו בחכמה סתומא נעלמה בהם שאינו אלא וכולא לאחזאה חכמתא עילאה לבני נשא שהרי נעשו בחכמה והחכמה היא נחתמת בהם ומתגלה על ידם והטעם שהאדם משתלם בחכמה ולזה ילמדו החכמה מתוך ענייני העולם וז"ש בגין דילפון מההוא וגו' והטעם לסוד החכמה ללמוד התורה וז"ש ועובדוי כולהו אורחי אורייתא שהתור' היא ממש כלי אומנות הנמצאות כולם והטעם שהם נעשים בתורה והתורה דרכיו של הב"ה שהרי נצטוינו והלכת בדרכיו דהיינו מדותיו שהוא מתנהג בהם וכאשר האדם מתנהג בחסידות ועבודה ממש הוא דומה להנהגת הספירות.

לית מלה זעירא בתורה שלא יראה בה כמה אורחין בסוד צרופי המלה והמאורות העליונים התלויים בה כאשר יצטרף בשם ההגון כדפי' בספר ברית מנוחה.

תלת מאה הלכות פסוקות ירצה הקדמות בסוד החכמה שהם רמוזות בפסוק זה וכבר פי' קצת באדרא:

בכל עובדא ועובדא אפי' שהם סיפורי מעשיות סתרי תורה תלויין בענין במשל הספור ההוא וגם באותיות בעצמן יצטרפו שמות פועלים פעולות נוראות הם שמות מאורות הכסא וכיוצא וז"ש ובכל מלה ומלה חכמתא איהי בתיבותיה ומלותי'. ואינו ספורי מעשיות אלא אורייתא דקשוט אלא שנתלבשה כדפי'.

נפלאות למטה שהם מבינה נ' פלאות וזה אינו נסתר כחכמה ולכך התפלל דוד בהשגתם:

דאקריב ההוא חויא לאתתא שדעתה קלה ונוח להתפתות ואטיל בה זוהמא שנתלבשה ביצה"ר ובמחשב' רעה והלכה לפתות האדם בעלה ואז היו שתים לנגד אדם א' הנחש וחוה להחטיאו:

כדין אסתאב שנתפשט שליטת החצונים בכל ההויות הגשמיות ונעכרו ונתעבו ואתלטיא ממש היינו סוד שליטת קללות בנמצאות שליטת החצונים.

וגרים מותא שיהיה החצוני מעכל ההויה השלימה ואוכל אותה. וכיון שכל ההויות היו ממש מקטרגות על האדם שהוא גרם להם הרעה וז"ש וקיימא כל עלמא וגו' עד דאתא יעקב שהוא מרכבה לת"ת אילנא דחיי וכפר על אדם שנתגלגל בו ובמעשהו בפה החיצוני כדמפרש ואזיל. ונמצא לפי זה שכל מעשה רבקה ויעקב לתיקון חטא אדם וחוה אמנם היה ראוי שיהיה איש ואשתו אלא כדי שישמע אליה לטובה כדרך ששמע לרעה הית' אמו כאומרו שמע בקולי ולך קח לי ואחר שמת ירד למטה ואשתו נעשית אמו כדרך שפי' בסבא עד שעלה אל עולם הזכר על אמו כדפי' הבא על אמו בחלום יצפה לבינה וגו'. ואו' בזמנא דאקריבו ישר' שעיר הוה אתכפיא וגו' היינו שעירי המועדות וראשי חדשים ואין לומר שעיר יום הכפורים דא"כ לימא תרתי ועוד שאין א' מהם קריב אלא משתלח ונשרף אם לא שנאמר דקריב לאו דוקא תרין שעירין וגו' היינו הא' צד הגבור' העליונ' והוא יצחק הנמתק ע"י מטעמיו והגבורות המבוסמות. והב' השרשת החצונים שם וכאשר ישתלח נושא העונות והיינו חד לאכפייא לעשו כדי להמתיק הגבורות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג זלה"ה כ' פתח ר' חייא אבתרי' וגו'. ובגין דחכמ' אשתתף רישי' דקרא הוי טעמא דסיפי' כלו' משום דיעקב הי' משתף עמו תמיד השכינ' ועתה גם כי הלך בערמ' לא מדעתו אלא מדעת שכינ' שאמר' לו אמו ברוח הקדש כנז' לעיל וכד עאל יעקב עאלת שכינתא עמי' לקבל הברכות לפיכך ודעת מזימות אמצא כלו' שאותו דעת שהיה ליצחק בלתי הגון לברך את עשו לא חלו אותם הברכות עליו לפיכך אומר השכינ' מצאתים אני לעצמי כמוצא מן ההפקר וז"ש ודעת מזימות אמצא דאתברך יעקב וכו'. והוה דחיל מהשתא פן יאבד בין האומות ומסתפי לעתיד פן לא יוכל להוציא הברכות מעשו שכבר החזיק בהם בזה העולם ולכך מסיים ואזיל אל תירא דלא אשבוק לך בהאי עלמא ולא תאבד והשנית כי הנני מושיעך מרחוק אנא אפיק לון מן ידוי. ושב יעקב דא שכינתא כלומר שתשוב השכינ' מן הגלות ודוק מהכא יעקב במלכות וכן בפ' בלק בפ' מי מנה עפר יעקב ושב יעקב ודאי כלומר מוכרח הוא שהוא השכינ' שהרי הת"ת מדבר ואומר אל תירא וגו' נאם ה' שהוא זעיר אנפין ואי ושב יעקב הוא מדת יעקב ושבתי היל"ל אלא ודאי יעקב הוא השכינ' כנז'. א"ר יוסי ודאי כל מה דעביד וגו' היא הקדמ' למאי דמסיק ת"ח בשעתא דעקים ההוא חיויא וכו' שנתן טעם למה נתברך יעקב בכמה ערמות ותחבולות ואמר שהכל הוכרח להיות כן כדמסיק.

ת"ח דהא ר"ש וכו' בס"י גרסי רבן יוחנן בן זכאי ולקמי' דקאמר ולא גלי לון אלא לר' אלעזר גרסי ר' אליעזר והוא ר' אליעזר הגדול שהי' תלמידו ונרא' שגרסתם נכונ' מדקאמר הוה עמי' היינו רבי אליעזר שהי' עמו תמיד תלמידו מצוי אצלו דאי ר' אלעזר היל"ל ר' אלעזר בריה כדרכו בכל הזוהר ואח"כ מצאתי בס' אחר לר' אלעזר בריה דהוה עמי'. ה"ג אינון מלין דאורייתא מלין קדישין אינון. וקיימא עלמא לאתפרעא מני' ע"ד וארץ מתקוממ' לו. א"נ מיני' אהדר לנחש שהוא ראשית הקלקול עד דאתא אילנא דחיי היינו יעקב ירצ' שאז כבר הי' מקושר במדתו בקצת. וכפול * צ"ל ונפל וע' ברח"ו ז"ל. על אדם בס"י גרסי וכפר מלשון כפר' ונכון. וכפיא לי' ע"י שני השעירים שעשה לאביו והראי' דהא בזמנא וגו'. לאכפיא לעשו וגו' ע"כ שני שעירי' אלו כנגד ב' שעירי י"ה א' לה' וא' לעזאזל כנ"ל דף קמ"ב והכא הכי פי' חד לאכפיא לעשו כלו' לקליפ' עשו וז"ש דאיהו שעיר כלומר מלשון שדי'. וחד בגין דרגא דהוי תלי וגו' היינו הגבור' הקדוש' שנדבק בה סיגי הזהב של שורש עשו והוא כנגד גורל א' לה' ולהכי לא קאמר בהאי לאכפיא. ואומר ואתדבק ביה ע"ד ויאהב יצחק את עשו שהוא הדיין האוהב הרצוע' שבידו להלקות למורדים. עכ"ל הרא"ג ז"ל: