אור החמה על ספר הזהר א:רפט

א"ר חייא וגומר בגין דיתברך מיני' וגומר שאפי' אותה ברכה גשמית לא היה לו זכות להתברך אלא בזכות הדמעות כדדרשו חז"ל בפ' ותשקינו [ותשקמו] בדמעות שליש וגומר:

הכי קרא וגומר הכי רקק כלפי מעלה ואמר קרא כלפי מעלה.

בשערה ישופני וגומר בשערה תלוי בין איוב לאויב:

ועל דא אמר מה אעשה בני וגומר כלו' אסתכל בדרגיה דיצחק וברכו ממדתו לפעול הדין מצד הגבורה וז"ש מה אעשה בני אתן לך מה שיאות לך מצד היותך בני:

ור' אלעזר פליג ואמר שהצער ומניעת הברכה נמשך לו מצד היותו בנו לא * אצ"ל לא מצד המברך: ברכה כדפי' ת"ק וענין על חרבך מצד עשו לא מצד יצחק וז"ש דאנת בדינא ובחרבא. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כשמוע עשו וגומר הכי קרא שמו וגומר ביאר כי הוציא זה הרשע מפיו רוק לארץ כמו שמבזה ורוקק לחבירו וכביכול השליך רוק כנגד השכינה אשר קרא את שמו יעקב המורה על עוקבה זו. כי מאת השכינה בא הדבר הזה והעוקבה הזאת אליו ולכן רקק כנגדה ונודע כי קרא את שמו חוזר לשכינה כי כל מקום שאומר סתם קרא או אמר חוזר לשכינה כמו ואל משה אמר וכנז' לעיל דף קל"ח ע"א. ופירש כי או' הכי. פירושו הוא לשון רוק כי אדם הרוקק בכח ומוציא הרוק מגרונו עושה הברת הכי ונראה כאומרו הכי בעת שנוחר בגרונו להוציא הרוק בכח וז"א הכי קרא וגומר כלומר זה הרוק שהוא הכי אני מוציאו למי שקרא שמו יעקב כי ממנו בא אלי ונמשך כל הרעה הזאת על שקראו בשם עוקבה ומרמה: והוציא זה מדלא קאמר על כן קרא שמו רק הכי קרא וגומר.

ויעקבני זה וגומר הרגיש מלת זה דהל"ל ויעקבני פעמים ולכן ביאר שהכוונה אומר כי בדבר א' עקבני פעמים וז"א ויעקבני וגומר כלו' בזה הדבר עקבני פעמים כנודע כי סוד הברכה ניתנה לבכור נמצא כי בקחתו הבכורה מאתו לקח הברכה וכן עתה בקחתו הברכה לקח הבכורה והחזיק פעם אחרת הרי שהוא ענין א' ולקחה ממנו שתי פעמים והוא עצמו ביאר הענין באו' את בכורתי וגומר והנה עתה לקח ברכתי והנה אותיות ברכתי ובכרתי שוים הם כי הכל ענין א' וביאר ע"ד זה פסוק כי עתה שבנו זה פעמים כלו' הנה ב' טעיות עשינו ע"י טעות א' והוא כי אם לא התמהמהנו הרווחנו ב' דברים בפעם א' והם א' כי עתה שבנו כי כבר היינו שבים אל בתינו בשלום עם שמעון אחינו וגם שנית כי לפי שלא עשינו כן הנה בושנו מן האיש אשר לא קיימנו דבריו ואיחרנו כ"כ זמן נמצא כי אם היינו שבנו ובושנו מן האיש יוסף. וכן ביאר דוגמת זה פסוק ותחשבני לאויב כי היה שמו איוב וחשב כי רוח סערה החליף שמו מאיוב לאויב:

הן גביר. וגומר ולך איפה וגומר יש נוסחא שאומר ולך איפה לאתקיימא הכא וגומר ופי' כי הנה ליעקב היה איפה מי שיסכים עמו בברכותיו אבל לך לא מצאתי פה אותה הנקרא איפה כדי שאברך ותסכים בברכותיך וז"א ולך איפה כלומר ואותה האיפה הנ"ל ביעקב כדי שתהי' לך בעזרתך ושתהיה קיימא הכא אי אפשר ולכן מה אעשה בני אם השכינה אינה בכאן אין בי כח לברכך ויש נוסחא אחרת שאו' לא קיימא הכא והכל א' ופי' כנ"ל כי אותה איפה הנז' ביעקב אינה לך כי הרי לא קיימא הכא וזהו ולך איפה וגומר כלו' ולך כלו' בעבורך כדי שאברכך מה אעשה בני שהרי לא קיימא וגומר פי' כי הנה בבוא יעקב לפני יצחק נכנס עמו ג"ע הוא השכינה שדה תפוחים והסכים בברכותיו אבל אתה אין מי שיסכים בברכתך ואולי רמז לו על השר שלו שהוא שר גיהנם הנק' איפה שלא נמצא שם אלא השכינה והיא אינה מסכמת בברכותיו ולכן ברכיה בהאי עלמא כלו' כיון שעתה ראיתיך בקליפות לכן אברכך מצדם כי הם דרגא דילך ולכן ועל חרבך תחיה כנודע כי ברכה זו היא שפיכות דמים הנרמזת בקליפות כי זהו הראוי לך כיון שאינך בשכינה וא"כ מה אעשה בני כי אין בי יכולת לשנותך מדרגא דילך אל דרגא אחרא וזהו או' וע"ד אמר מה אעשה בני:

ר' אלעזר אמר ולך וגומר הוקשה לו כי אחרי שהזכיר את עשו באו' ולך איפה למה חזר לומר בני אלא הכוונה מעין הנ"ל כי אמר ולך איפה כלומר ברכות הנאותים לך ולדרגא דילך אינם אותם שנתתי ליעקב כי הלא אתה בדרג' דשפיכות דמים כי לכך הי' אדמוני וא"כ לך מה אעשה כלומר מה אעשה לברך לך כי אין בי כח לשנותך מדרגא דילך. וחזר ואמר בני כלו' הנה מן הראוי שלא אברכך כי אתה מפסיד אותם בידך כי אתה בדרגא דקליפין אבל להיות כי אני חזרתי להסתכל בדבר וראיתי כי הדבר תלוי בי וזה יובן מהנ"ל כי יצחק מדת הגבור' דינאקשיא אשר ממנו יוצאים הקליפות הנרמזות בעשו נמצא כי אני גרמתי מחמת דיני הקשה שתצא אתה בעולם וז"א בני כלומר להיותך בני לכך אתה בהאי דרג' וא"כ אין העונש מוטל עליך כ"כ ולכן לא אניחך בלתי שום ברכות אבל עכ"ז אברכך בברכו' הדומים לך ולכן כדין אמר ועל חרבך תחיה וגומר. והנה סוד הנז' באו' בני יובן במ"ש פ' קדושים בר"מ כי יצחק אתא לכפר על עון שפיכות דמים שחטא בו אדם הראשון ולכך כאשר חזר ונתגלגל ביצחק להבחן ולהצרף בתוך כור הזהב אז יצאתה ממנו הקליפה לצד א' והוא עשו ונשא' יעקב שלם לצד אחר ולכן הוה עשו אדמוני שופך דמים כי לולי חטא תחילה בשפיכות דמים לא היה עשו בדרגא דשפיכות דמים וז"א בני ודי בזה: ואו' דסליק לי' לסוף יומיא כדקאמרן זה מבואר לעיל דף קמ"ג ע"ב עכ"ל.

והרא"ג ז"ל כ' בשמוע עשו את דברי אביו וגומר: בגין דיתברך מניה בגין דהוה כלומר אעפ"י שכונתו להתברך כיון שבאותה כונה הית' בכלל' חשיבות וכבוד גדול של אביו שאין ברכתו קלה בעיניו לפיכך נחשב לו לזכות גדול ומכאן תדקדק ותרא' כמה הוא שיקולו של אל דעו' בדקות ויזהר האדם בכל מעשיו בכונות טובות: ואוקמוה הכי מלת ואוקמו' ל"ג ליה. אפיק ציצא דרוקא מלת הכי קא דייק וכן הוא המוחש שכשתולשין רוק עושים הכי וכן עשה עשו דרך בזיון: כגונא דא אמר איוב ותחשבני וגו' דאע"ג דלא כתיב זה כתיב ותחשבני שהכונה חשבת לאותיות שמי שהם איוב והפכתם לאויב:

הן גביר שמתיו לך וגומר ה"ג ולך איפה לא קיימא הכא והכונה ולך כלומר לא עמדה לך לתועלתך שכינה פה כמו שעמדה ליעקב: אנא גרימנ' לך בגין שאנם בני כלומר אני גרמתי לך שתצא לחוץ בדינא ובחרבא לפי דאנת בני שבאות' טיפה שיצאת ממני הייתי מחשב בסיומא דדינא קשיא דהיינו לעשות רצועה לדיינים להלקות שאני דיין בגבור' ועל ידי החיצונים פועלים הקדושים: פיה פתחה בחכמה דא כ"י וכו' פי' פיה פי השכינה והיינו שעד מתן תורה היתה השכינה בלי דבור כנזכ' בפ' ואר' דף כ"ה וזהו פיה פתחה שעד עתה היתה אטימא ועתה פיה פתחה אימתי בחכמה כשנתנ' התורה שהי' החכמה אלין אינון ישראל וכו' כלו' ישראל הם לשונה ממש. והכונ' עת' כשפתחה פיה בחכמה תורת חסד על לשונה דהיינו על לשונם של ישראל שנקרא לשונה שקוד' לזה לא היו עוסקים בתורה אלא שבטלוי לבד: דמשתעו בוא"ו גרסי' דקדק מלת לשונה שכמו שהלשון לעולם היא מדברת כך ישראל משתעי בה יממא ולילי: פיה פתחה בחכמה דא ב' דבראשית כמו דבר אחר והוא דא ב' דבראשית שהב' היא השכינה שנקראת בי"ת והיא פתחה הפתח שלפני' והתחיל' בחכמה דהיינו מדת ראשית שיצא' מפתיחת פיה וכדמפרש לקמי'. ואוקמו' כלומר כבר ידעת שלמה הוצרך לפתוח בב' ולא בשום אות הרומזת לשכינה כמו ה' הטעם שבבי"ת רומז ברכה כנזכר בריש בראשית. ותורת חסד פי' שעיקר הבריאה הי' ע"י החסד שהי' על לשונה של שכינה בעת הבריא' והוא מה שאמר יהי אור. דא אברהם שהוא החסד דכתיב בהבראם באברהם. ובי' משתעי תדיר שכל ששת הימים שהי' בורא הי' נמשך אור החסד הזה ובו הי' בורא כנז' בפ' בראשית דף מ"ו. והשתא מפרש ואזיל מאי פיה פתחה דאמר. ואמר ב' סתים מהאי גיסא דהיינו צד אחורי הבית כד"א וראית היינו ע"ד שאמרו ההעלם הוא סבת ההגלות שאם הית' הב' דהיינו השכינה פותחת ומרא' אורותי' לא הי' אפשר ביד שום נביא וחוזה להסתכל כי תכהינ' עיניו מראות ולכך הסתירה פני' קצת ומצד הסתימה וראית את אחורי דמיון הרוצ' להסתכל בניצוץ השמש שסותם עיניו ומשייר פתיחה דקה ומתוך כך משיג דבר מה. בגין לאנהרא אנפהא לגבי עילא היינו כי במעש' הצדיקים מתקשטת השכינה פניה בסוד מיין נוקבין. ופתיחא מהאי גיסא כלומר עוד טעם שני למה היא פתיחא מהאי גיסא בגין לקבלא מלעילא. ובג"כ קיימא ברישא דאורייתא ואתמלייא לבתר היינו שאמרו בזוהר רות שנעשית הבית כאסקופא דא ונכנסו כל האותיות בתוכ' והיא הית' המוצי' ההויות בעולם על ידי' נמצאת הב' ראשית כל האותיו' ואח"כ נתמלאת מכלם. פיה פתחה בחכמה ודאי היינו פי' מלת חכמה דכתיב בראשית שכן החכמה נקרא ראשית לפי שהיא ראשית הגלות האצילות ע"ד כלם בחכמה עשית וזה בראשית וגומר כלומר ע"י ראשית חכמה ברא אלהים בינ' את השמים ו' קצוות ואת הארץ מלכות. דהא לבתר משתעי ואמר ויאמר אלהי' כלו' בכל לשונה שהיתה מדברת בכל ששת ימים הי' מאיר אור החסד כנז' לעיל. פיה פתחה בחכמה דא ה' היינו פי' שלישי והיינו הבינ' ה' ראשונ' שבשם. דכלא בה כל ההויות נתהוו בבינ' והיינו סוד ל"ב נתיבות חכמ' הרמוזים בל"ב אלהים דעובדא דבראשית שהם בבינ' והם נתיבות חכמ' המתפשטים בבינ'. ואיהי סתים היינו שער החמשים המתקשר בנתיב לא ידעו עיט ויש לה עוד פנים והיא בחינ' הגלוי' אל ו' קצוות. כלילא דעילא כוללת אור ג' ראשונות וכוללת הז' התחתונות כעצמים בבטן המלא'. והשתא פריש פתח' בחכמ' בגין דאיהי סתימא וגו' כי הבינ' היא ם' סתומ' כנזכר בריש תרומ' והשתא פיה פתחה הם ה' נפתח' ונעשית' * צ"ל הם' נפתחה ונעשיית ה'. ממ"ם סתומה ם נעשית ה' : ע"י החכמ' וזהו בגין דאיהי דהיינו הבינ' סתימא דלא אתיידע כלל. דכתיב ונעלמ' דהדר לעיל דאמר ואיזה מקום בינ' ונעלמ' וגו'. וכד שארי לאתפשטא דהיינו פי' פתחה שנפתח ומתפשטת להוציא הו' קצוות ע"י החכמ' דאתדבקת בה. ואיהי בגוי' בסוד נקוד' בהיכלי'. אפיקת קלא היינו ת"ת הכולל ו' קצוות והיינו תורה ת"ת הנוטה כלפי חסד. פיה פתח' בחכמ' דא ה"א הוא פי' רביעי פי ה' תתא' פתח' להוציא דבור ע"י החכמ' חיך מה שהקול יוצא מהגרון דרך החיך ויוצא אל הפה נמצא שדבור המלכות ופתיחת פיה היא תלוי' בחכמ' אמנם ע"י אמצעיים דהיינו ותורת חסד על לשונה דהיינו קול ת"ת דקיימא על דבור הסמוך אל הדבור ואמצעי הוא הקול. דא יעקב השתא מפרש על ממש לא סמוך כנז' שהת"ת עומד על לשונה של מלכות כלומר שולט על לשונה שלא תגזור דבר בלתו וזהו לאנהגא מלה ששולט עליה שתמשיך הדבור כפי רצונו ולאחדא לה כלומר לאחוז בה ולהחזיר הלשון לאחור שלא תמשיך הדבור אלא כרצונו והראי' דהא לית דבור בלא קול וגו' ואפשר שנז' זה הדרוש כאן להורות כי הברכות שברך יצחק ליעקב הי' שהית' השכינ' בפיו וברצון גבוה המשיך הברכות ליעקב והאריך בהם וברצון גבוה החזיר הלשון לאחור כשברך לעשו שברכו בקצרה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גיליון הכי קרא שמו יעקב ואוקמוה וגומר ילקוט שמואל סי' שמ"ח. ועל דא ועל חרבך תחיה וגומר פי' דין כמוהו ועיין קל"ז ב' וסליק לי' לסוף יומיא כדקאמרן וגומר ותימה כי לעולם לא אתקיים דהא בההוא שעתא כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו אמחה את זכר עמלק ומתי יעבדנו וי"ל כגון אנטונינוס לרבי וכיוצא ועצה טובה נתן לו שיעבדנו וכדי שיזכו וזו היא טענת שרה של רומי הרבה כרכין כבשנו וגומר והכל בשביל ישראל וגו' א"נ ולא יהיה שריד לבית עשו בעושה מעשה עשו אבל אינון דפלחי לישראל בגלות יחיו לעלמא דאתי. סל"ה: וכד שארי לאתפשטא בחכמה וגומר פי' שנכנסה היוד היא חכמה בחללהד' ונעשית ה"א כנז' בפרשת משפטים קכ"ג ב'. דא ה"א בתראה דאיהי דבור וגומר ל"ב א' ומנה תליא בחכמה פי' ברא. בחכמה יסד ארץ עכ"ל: