אור החמה על ספר הזהר א:כח

וחמאת כל אינון וגו' מפני שהם חלקם והם חלק הב"ה הא כיצד יעשה במה שהוא מתיילד באותו הפעם נותנים בו נשמה קדושה [אפשר דצ"ל נשמה קטנה] שהיא נשמת רשעים תחת ממשלתם הראויה לעונש מיתה פעם אחר פעם ולפי' הם נערים קטנים נכפין שאינם זוכים לחנוך המצות כלל אזעירת גרמה וגו' היינו בנוקבא דתהומ' רבא:

לגו מדברא אל מקום נחש שרף ועקרב וצמאון שהם ד' קליפות:

מאן דלייט גרמיה שפותח פתח לשטן ומקטרג על דבריו וכל כחו אינו אלא בדבורו הרע:

מאן דזריק נהמא וגו' גורם עניות שמבזה אוכלין ואף השרים מונעים ממנו המאכלים כיון שאין הדבר חשוב בעיניו כי אין לך דבר ודבר למטה שאין שר ממונה עליו מלמעלה שמכה בו ואו' לו גדל:

דחד דוכתא אית בגיהנם וגו' והוא מוסיף אשו בפעולתו עתה כי עבירה היא שכר עבירה וממש בעבירה נדון דהיינו שמבעיר אש גיהנם להיות נדון בו ואז הרשעים מקללים אותו מפני שמקדים להם אשו של גיהנם:

הנה ה' מטלטלך וגו' היינו ממש ואת נפש אויבך יקלענה בתוך וגו':

בגין דעד ההוא זמנא וגו' שהוא תוספת שבת שאוחז גם מחלק החול ומקדשו:

חיילין ומשריין דאתמנון על ימי חול הם בסוד היצירה תחת ממשלת השר מטטרון שהמלאכים ממונים לפעול בעולם השפל בימי החול: ואתרייהו דקאמר היינו מקומם בממשלתם כי ביום השבת שולטנותא אתעדי מנייהו ואתייהב לעילא בסוד הבריאה:

המבדיל בין קדש לחול היינו שער שבין הבריאה ליצירה שהוא נסגר כי ביום השבת יפתח וביום החדש יפתח והיינו המבדיל שער זה שהוא נסגר בין הקדש שהוא הבריאה ובין החול שהוא יצירה:

ועכ"ד לא שלטין פי' אינם פועלים למטה אמנם הם מזומנים בשפעם לפעול:

רזא דשרגא משפע המ' הנק' נ"ר מצד הגבורה:

נגדא דנורא וגו' היינו מהגבורה שהיא נמשכת אל עולם הפירוד ומכחה נהר די נור ויסוד נק' כן מצד הגבורה ומטטרון נק' כן מצדה כנז' בתיקונין:

וכל דא כד בר נש וגו' פי' צער זה אל הרשעים שמקללים שאמרנו למעלה:

ויתן לך האלדי"ם מדה כנגד מדה שהוא המשיך מדת הקדושה ולא השליט החול ראוי שגם בימות החול לא יהיה מזונו מצד שרי החול אלא מתוך המ' מתוך הקדושה העליונה וז"ש ויתן לך האלדי"ם וגו' שהיא מ' מטל השמים ת"ת: וגם צריך לברך מלאכתו שבבית ושבשדה וז"ש ברוך אתה וגו' פי' עם היות שנתעכב ולא עשה מלאכתו ברכת ה' תהיה מרובה עליו ממקום הברכה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב: בר אסימון וגו' פי' כל הקליפות הם מתטמרי בליליא דשבתא בנוקבא דתהומא רבא חוץ מן אסימון וכת דיליה וז"א בר אסימון וכל כת דיליה פי' חוץ מן אסימון וסיעתו כי אפי' בליל שבת אשתכחו בגין למיחזי לאינון דמשמשי ערסייהו בגילויה ולבתר ביומא דשבתא אז אתטמר גם הוא: ואפשר כי מזה השד הנק' אסימון הוא שיזוק האדם בלילי שבתות כי שאר הקליפות הם בתהומא רבא:

חד מאן דלייט גרמיה וגו' עי' פ' פנחס דף רמ"ו ע"א עכ"ל:

והרא"ג כ' דהא כדין חמאת נר' כי הגירסא הנכונה היא כיון וריהטא דלישני אתי שפיר וגם כפי גרסת הספרים מלת כדין תפתר כמו השתא כלו' השתא בימי החול איכא כמה רעותי לפי שסטרא אחורא כיון שראתה שמה שחשבה היא למעבד עביד סטר' קדוש' היא מקנאה ובראות' שיש נדנוד עבירה דקא משמשי ערסייהו בגלוייא דגופיהון פי' הוא בגילוי הגוף בלא כסות כלל יש לו כח לפגום אותם הבנים שיהיו נכפים לפי ששורה באותו ולד הנעשה בעת ההיא רוח רעה או רוח מאותם רוחין ערטילאין שהולכים נעים ונדים כאבנא בקוספיתא ומאלו הנשמות מכניסה לילית באותם הגופים ויהי' פי' ואינון רוחין כמו או אינון. ערטילאין וקרא' ערטילאין שהם הרשעים שלא עסקו בתורה ובמעשים טובים ולא עשו לבוש לנשמתם ולכך הם הולכים ערומים ממש בלי לבוש שאם הי' להם לבוש היו הולכים לבית מנוחתם: איקרון מזיקין ה"ג. ושריאת בהו לילית וקטלת לון לפי שהם רוחין דילה שנעשו בעביר' וכן אינון רוחין ערטילאין שהיא מכנסת אותם בגופות בני אדם יש לה עליהם שליטה ומדורה עמהם כי ההרכבה הרעה הזאת ממנה היא וקטילת לון כי הם ברשותה כנזכר בסבא דמשפטים כי ברצונ' [א' צ"ל ברשותה] להמיתם כל זמן שתרצה. כל אלו הקלקולי' נעשה בשימוש' בימי החול בגלוי הגוף לאור הנר כאמור שיש שם שמץ עבירה אבל כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא אין כח בה לעשות כ"כ כי ההוא סטרא אזעיר' גרמה ואטמרת כל ליל יום שבת. בר אסימון חוץ מאסימון שאז אינם הולכים כלם כי אם אסימון עם כת שלו והוא בטמירו ותכף לבתר זה אטמרון ואימרו למחמי כלומר אין בו שליטה לעשות כמו שהי' נעשה בימי החול אלא למחמי בלבד כדי לקטרג עליו וכיוצא לא לשים רוחא באותו ולד מאינון רוחין בישין:

כד נפקא בבהילו כו' הוא תירוץ לשאלת לאן אתר משטטי בההוא לילי' תריץ ואמר כד נפקי ופרחי לגו מדבר' במוצאי שבת אז"ל ספר אחר [הכוונה ספרים אחרים גרסי אמרו חברייא] אמ' חבריי' כו' אגב בבא בתר' דאיירי במ"ש אייתי בהד' אינון ב' בבי אחרנין ובהתחלתו לדבר התחיל במוצאי שבת וכונתו לומר מאי דקאמר לקמן מאן דאוקיד שרגא וכו' אלא אגב אורחיה דתלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו התחיל מאינון בבי דלא איירינן השתא בהו: מאן דזריק נהמא או פירורין דאית בהו כזית מכאן ראי' לאפוקי ממאן דאמר עד שיהיה בכל פירור ופירור כזית: דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתא וזה שהדליק הנר קודם זמנו גם כן מחלל שבת ונכנס בההוא דוכתא וסיומא דהאי מלתא איתא בפרשת פנחס דף רמ"ו וזה לשונו חד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתא כיון דאוקיד שרגא וכו' בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבת עד דמבדילי ישראל וכו'. ואם תאמר והרי לעיל בסמוך אמר תליתאה מאן דאוקיד שרגא וכו' עד לא מטו לקדושא דסדרא תלה הדבר בקדושא דסדרא וי"ל כדי שיברך ההבדלה מוכרח הוא שיהי' לפניו נר דלוק ולכך צריך לאדליק הנר אחר קדושא דסדרא והיינו דקאמר מאן דאוקיד שרגא דוקא מנורה. אמנם להדליק נורא דהיינו מדורות אש לבשל וכיוצא אין ראוי אלא עד שיבדיל. ועכ"ד לא שלטין עד דיהון נהרין מרזא דשרגא ה"ג והיינו שרגא מלכות דכל אינון מחנות הממונים בימי החול הם עולם מט"ט ובשבת כל היכלותיו נכללים זה בזה עד שנעשו נקודה חדא ונבלעים בתוך המלכות ובמוצאי שבת המלכות מוציאתם שינהגו הנהגתם והם ארבע מחנות שכינה שהם ארגמן ומשתחוים לה ומושפעים ממנה ונותנת להם כח וחיל להנהיג העולמות כולם בימי החול וזהו שאנו כופפים אצבעותינו לפני הנר בברכת מאורי האש שהשכינה הנקראת אש בורא אותם המאורות עתה מאותו הנר שהיא המלכות והם משתחוים לפניה לקבל שפע כנזכר ועיין בפרשת ויקהל דף ר"ח ותברכני נפשך וזהו שאמר כאן לא שלטין עד דיהון נהרין מרזא דשרגא וכו':

וכלהו איקרון מאורי האש בגין דמנהרא וכו' נתן טעם למה נקראים כן מפני שיסוד' הוא מנהר דינור ומיסוד האש וזהו מאורי האש דנפקי מההוא אש לא לומר שהם מאורי' של אש דא"כ איך מנהג עלמא והלא ישרפו העולם בהבל פיהם. וכל דא כד בר נש אדליק שרגא הדר למאי דאמר לעיל שמקללים אותו חייבי דגיהנם ואמר שזה דוקא כד אדליק שרגא עד דלא וכו': אשרי משכיל אל דל וגו' בספרי כתיבת יד לא נמצא כלל ונראה שחסר תחלתו וכן מצאתי בק"ס שחסר ואפשר דעצה טובה קמ"ל שמי שרוצה להנצל מהדין ישכיל אל דל וגו' ביום רע מיבעי ליה כי יום זכר ורעה נקבה: דא הוא שכיב מרע לאתב' ליה מחובוי כך היא הגירסא והוא פי' אחר למלת דל והכוונה שהמבקר את החולה הנק' דל צריך להוכיחו כדי שיחזור בתשובה ויתודה וזהו אשרי משכיל אל דל פועל יוצא: ד"א יומא דדינא שריא על עלמא כלומר יצילהו ה' מיסורין ודינין המתרגשות לבא לעולם מאותה הקליפה הנקרא רעה וז"ש דא יומא דדינא שריא על עלמא אשתזיב מנייהו והיינו יום ר"ה כנז' בפ' פקודי ר"ן. ימלטהו ה' יומא דאתמסר דינא לההוא רעה שלא תשלוט בו הקליפה למיסב נשמתי' ימלטהו שלא תמיתהו אלא לאורך ימים ימות בנשיקה על פיה והענין כי בנתינת הצדקה מצילו מהמית' ויהיה מלת דל כמשמעו עכ"ל הרא"ג: