אור החמה על ספר הזהר א:רפח

מה כתיב ויאמר לא יעקב וגומר פי' כי על כרחי אני משועבד לך ואני עבד תחתיך ומוטל עלי לעשות כל מה שתצוני לפי כי שמך ישראל ר"ל כי אתה הוא בסוד ישראל דלעילא כי יעקב הוא בסוד הת"ת ולכן שרית עם אלדי"ם ר"ל שמת מדורך והשראת עצמך עם אלדי"ם ר"ל עם המלכות הנק' אלדי"ם בסוד זווג הת"ת עם המ' והנה כל המלאכים הם תחת המלכות א"כ משועבדים אנו לך: ודחה דברי המפרשים כי עם אלדי"ם הוא שרו של עשו ועליו הי' אומר ודחה פי' זה כי הלא אחר אומ' ישראל יהיה שמך המורה היותו במדת הת"ת א"כ היכי קאמר כי שרית עם אלדים כי כמה מדרגות יש מן הת"ת עד מקום המלאכים אמנם עתה דקאי על המלכות הנק' אלדי"ם א"ש דקאמר עם אלדי"ם כי הסוד הוא ענין חיבור וזווג עם המלכות כחדא וז"א עם אלדים:

ד"א ויאמר וגומר נתבאר הרבה פעמים כי בכל המקומות אשר כתיב ויאמר סתם קאי לשכינה וכמ"ש ויאמר אם שמוע תשמע כי התם לא אפשר דקאי לת"ת כי איך קאמר לקול ה' אלדי"ך והל"ל לקולי ואי קאי למשה איך קאמר בסיום הפסוק כי אני ה' רופאך אלא ודאי השכינה היא שאמרה אם שמוע תשמע לקול ה' אלדי"ך שהוא הת"ת ואו' כי אני ה' רופאך חוזר אל השכינה עצמה הנק' אני וזהו כי אני ה' רופאך כי היא המוחץ והרופא כנודע. וכן כאן דאמר ויאמר לא יעקב וגומר קאי לשכינה כי היא אמרה כן. האמנם להבין מאמר זה צריך לעורר קצת קושיות ולא כולם כי הם מבוארים למעיין. והם. חדא כי הלא המלאך הי' מדבר עם יעקב ואיך השכינה דברה עתה עם יעקב. ועוד כי המלאך למה לא השיב תשוב' אל שאלת יעקב. ועוד יעקב אשר כל תשוקתו היתה שמלאך רע בעל כרחו יענה אמן איך לא הכריח את המלאך שיודה על ברכותיו רק השכינה כי אל הודאת השכינה אין צורך כי כבר היא נכנס' עמו והיתה שם בעת הברכות כנודע ועוד מה ענין אומרו מה כתיב ויברך וגומר ואו' מה כתיב נר' דברים מיותרים. ועוד אומ' דאודי ליה על כולהו ברכאן ולא שייך לשון הודאה אלא להודאת בעל דינו החולק עליו אבל בשכינה לא שייך כן ובפרט למ"ש לעיל כי או' גם ברוך יהי' הם דברי השכינה דנפקת קלה ואמרת גם ברוך יהיה: האמנם ביאור לשון המאמר הוא כי הוקש' לו כי איך הי' יכולת באחד * אצ"ל ביד מלאך. מלאך ובפרט אם הי' סמאל שרו של עשו לשנות את שמו ולקוראו ישראל והלא לא ניתן רשות זה אלא לשי"ת כמו שמצינו באברהם ושרה וזה מבואר. ובפרט כי בחזרת יעקב מפדן ארם א"ל השי"ת לא יעקב יקרא [לא יקרא שמך עוד יעקב] וגומר כי היתכן כי הקדים גזרת העבד לגזרת המלך ואיך יקדים המלאך לגזור איזה דבר ויחזור השי"ת לגוזרו פעם אחרת. האמנם לכן תי' דקאי לשכינה עצמ' והטעם כי הנה המלאך לא הי' חפץ להודות בברכותיו ונתאבק עמו כל הלילה אולי יוכל עמו עד שראה כי לא יכול לו ואז נגע בכף יריכו האמנם נר' שאם הי' יכולת בידו כי ודאי שהי' ממיתו כי זו היתה כוונת סמאל הרשע וא"כ לא הי' חפץ להודות בברכותיו ואז הוצרכה השכינה להגיד ולומר כי על כרחו ראוי לו להודות בברכותיו כי משועבד הוא לו בהכרח לפי ששמו ישראל למעלה בת"ת בחיבור השכינה הנק' אלדי"ם וא"כ כל המלאכים הם משועבדי' ומוכרחי' לעשות רצונו וציוויו וא"כ גם הוא מוכרח לעשות רצונו וכדין אתעטר ישראל למיהוי בדרג' דאבהן ואז הוכרח סמאל על כרחו להודות על ברכותיו אחרי הכירו כי הוא משועבד אליו ואם הוא מורד בו כביכול הוי כחולק על השי"ת ואז הוכרח הוא להודות על ברכותיו וזהו ויברך אותו שם וקאי או' ויברך וגומר לסמאל ודוק ותשכח אומ' מה כתיב ויברך וגומר כלומר בראותו ענין זה אז מה כתיב ויברך כלו' אז הודה על הברכות בהכרח וזהו לשון הודאה כמ"ש דאודי ליה וגו' כי בעל דינו הי':

גם אפש' שכוון באומ' מה כתיב ויברך וגומר כי בזה נתרצה קושיא א' כי אחר שכל שאלת יעקב היתה להודות לו על ברכותיו וא"כ מי נתן חסידות זה לסמאל הרשע שישאלהו מעט ויעשהו הרבה אחר כי כל כוונתו להרע לו וא"כ אחר כי יעקב לא שאל רק שיודה בברכותיו א"כ לא הל"ל אלא ויברך אותו שם אבל כל שאר הפסוק הוא הפך מכוונתו אמנם בזה יתכן היטב כי תחיל' השכינה דברה אתו כדברים האלה ובראותו סמאל זה אז ויברך אותו שם וז"א מה כתיב ויברך אותו כי אז אודי לי' וגומר: האמנם נשאר עלינו עוד קושי' א' והיא כי א"כ למה הוצר' ב' פעמים לשנות את שמו מפי השכינה ואפשר לתרץ כי הכא היה מפי השכינה והתם מפי הת"ת עצמו וכן דייקי לשון הפסוקים. או אפשר כי שם עיקר מקומו אמנם הכא אינו אלא גילוי דעת ולהגיד מראשית אחרית כדי שיודה סמאל על הברכות וזהו הנכון: עוד אפשר לומר כי התם הוצרך פעם שנית מפני השינוי אשר הוצר' שם לומר שמך יעקב אבל הכא קאמר לא יאמר עוד שמך יעקב ולכך הוצר' שם להתיר מה שאסר כאן ולומר כי גם שמו הוא יעקב וכאשר מצינו כי נק' אח"כ רוב הפעמים בשם זה ואולי הזכיר לו העונש כי על אשר נתעכב כ"כ בח"ל נק' יעקב המורה על הצרה או על הגלות דמצרים כנודע כי רוב הפעמים שנק' יעקב הוא בעת הצרה ובעת הגלות כנודע:

ר"ש פתח ברצות ה' וגו' הביא זה פה כי הוא נדרש אח"כ על יעקב. ופי' הכתוב כי כשהאדם הוא שלם בדרכיו עד שה' מרצה וחפץ בדרכיו הנה לא די שהיצה"ט כי הוא שלם אתו אלא גם מלאך רע שהוא אויבו ישלים אתו ויהי' לו לעבד: ודוגמת זה פסוק טוב נקלה וגומר כי האדם אשר מקל את עצמו ומזלזל את גופו ומכניע את החומר שלו לדרכיו ית' והנה ירא' בעיני הרואים כי הוא נקלה והוא עבד לאחרים והוא להפך כי אדרבה אע"פ שתראהו נקלה ובזוי הנה הוא אדון ויש לו עבד כי נכנע אותו המלאך היצה"ר תחתיו וחוזר להיות עבד לו אמנם המתכבד הוא להפך כי בעיני הרואים יראה כי הוא אדון ויש לו עבד ואדרבה הוא תחת העבד ונכנע אל היצה"ר והוא חסר לחם חסר מהימנותא כי אפי' אותו היצה"ט שהוא מסטרא דמהימנות' אינו עמו והוא חסר לחם כנדרש פסוק זה במקום אחר. והנה יש נוסחאות שכתוב בהם כדין גם אויביו ישלים אתו ודא הוא יצה"ר ודאתי מסטרוי והיא נוסח' נכונה כי אי קאי על היצה"ר הל"ל אויבו בלשון יחיד: האמנם גם לפי הנסחאות דלא כתיב בהו הכי אנו מוכרחים לומר כן כי נודע הוא כי האי יצה"ט שליט על ד' אחרנין והם סעיפי וניצוצות מיכאל רפאל גבריאל נוריאל וכן היצה"ר יש תחתיו ד' ניצוצי משחית עון אף וחימה כנז' בסוף פ' בא גבי קדש לי כל בכור ע"ש. ובאו' יצה"ר כל השאר אתו ממילא ולז"א אויביו לשון רבים. ועי' בהקדמ' הזוהר סוף דף י"ב וריש דף י"ג איך היצה"ט כולל ג' ויש אומרי' שכולל ה' מלאכים וכולהו קיימי לבתר אפוטרופין על בר נש: ואו' לעיל דודאי תרי מלאכין שליחן אית ליה לבר נש מלעילא וגומר זה יובן מהקדמת הזוהר סוף דף י"ב כי הם תרין עופין דנפקין עם נשמתא ממש מההוא אילנא ומההוא נהר דנפקי מיניה נשמתין וז"א הכא מלעיל' וגומר ואל תתמה מזה כי היודע סוד הקליפות היאך יצאו מן הקדושה לא יפלא מהמאמר זה והנה מה שהביא כאן ענין ב' המלאכים הוא כי הרגיש בפסו' אומ' גם אויביו והל"ל גם אויבו ישלים אתו לכן ביאר כי הכוונה לומר לא די כי אותו המלאך הנק' יצה"ט המשלים אתו אלא גם היצה"ר ישלים אתו ובעל כרחו יענה אמן וזהו ריבוי הגם:

ת"ח בגין דיעקב וגומר ביאר הפסוק הנז' כי להיות כי כל דרכי יעקב היו לשם שמים ורצה ה' בדרכיו לכן גם אויביו ישלים אתו. וגם פה הרגיש ריבוי הגם וביאר כי הענין הוא בסוד יפקוד ה' על צבא המרום במרום ולבתר ולמלכי האדמה באדמה וכן היה פה כי תחילה אשלים עמיה סמאל שרו של עשו ובזה אפי' עשו שהוא למטה השלים עמו ולזה הטעם שלח הב"ה תחילה את סמאל להשלים עם יעקב טרם שיבא עשו כדי שכשיבא עשו יהי' כבר משועבד אל השר שלו שהוא סמאל אשר השלים עם יעקב ולכן גם הוא השלים אתו ולכן באו ריבוי הגם בפסוק זה כי תחילה השלים סמאל ואח"כ עשו עם אלופיו וגם בזה יתורץ או' אויביו בלשון רבים שהם סמאל ועשו ואלופיו:

ויחרד יצחק וגומר ביאר פה מה שביארנו לעיל כי יצחק היה מוטעה בדעתו על עשו וכראותו כי בעת הכנס יעקב נכנסה עמו שכינה ולא ידע כי יעקב הוא עד אשר בא עשו עתה ואז הבין כי אותו שנכנס עמו השכינה היה יעקב ואז הכיר מדרגת יעקב ומדרג' עשו ולז"א מי איפה וגומר כלומר הנה להיות כי הי' פה השכינה ולכן ואברכהו וא"כ שעתה שהכרתי אותו שהי' יעקב ידעתי כי קב"ה שהי' פה אסתכם עמיה בברכותיו ולכן גם ברוך יהי' וזהו מי איפה כלו' מי הי' פה כשברכתי את יעקב והכוונה על השכינה. ואם היינו רוצים להמתיק הענין כי השכינה נק' איפה כמ"ש איפת צדק וגומר אבל אין צורך לזה:

ר' יהודה אמר בגין ההיא חרדה וגומר כל זה מבואר וכן אומ' כדין אמר מי איפה. הכוונה ע"ד שביארנו לעיל והוא כי תחלה ביאר מי איפה על השכינה ועתה ביארו ר' יהודה על גיהנם והכוונה מי איפה כלו' מי הוא זה שנכנס עמו גיהנם: ורז"ל המתיקו זה הענין במדרש ואפשר שלזה כיוון פה ר' יהודה כי או' מי איפה ר"ל מי הוא העתיד ליאפות בגיהנם הזה: והכוונה על עשו שהי' גיהנם בחלקו היה יורש גיהנם: והנה נוכל לומר עם הנז' כי רצה ר' יהודה להכריע כי מלת איפה נדרש על גיהנם ולא על השכינה ולכן הביא דרוש הזה עם שאין פה מקומו רק למטה פ' וישב: והנה מצינו כי נענש יעקב מדה כנגד מדה בכל הפרטים כאשר ביאר פה והנה כנגד מ"ש יצחק כאן מי איפה במלה הזאת נענש יעקב באיפה הם רועים וגומר וא"כ א"א כי במלת איפה אשר רומז אל השכינה בו יתענש יעקב. ובפרט כי כפי הפי' הראשון דקאי על השכינה א"כ אדרבה שמח יצחק כי ידע היות יעקב דבק בשכינה והראי' או' גם ברוך יהי' כנ"ל. אמנם לפי' זה דקאי מי איפה לגיהנם ומזה חרד את כל החרד' הזאת בראות גיהנם ולכן נענש יעקב במלת איפה הם רועים. ואם נרצה להמתיק הענין במשז"ל כי הבטיחו השי"ת ליעקבשלא להורישו גיהנם ומסר לו סימן שלא ימות א' מבניו בחייו ולכן בהתאבד יוסף אז פחד כי יהיה יורש גיהנם ולכן על זה התאבל יעקב כ"כ שלא התנחם וז"א כי ארד אל בני אבל שאולה נמצא כי אבידת יוסף היה סימן על שיכנס בגיהנם ולכן כנגד שנכנס גיהנם ליצחק וחרד עליו לכן גם הוא נענש באיפה שהוא גיהנם וחרד ממנו בל יכנס לתוכו בראותו אבידת יוסף. עכ"ל הרח"ו נר"ו:

והרמ"ק זלה"ה כתב גם אויביו ישלים בלשון רבים מפני שכחות יצה"ר רבים כנגד כל מצוה ומצוה יש כח יצה"ר לעצמו ולזה אמר אויביו לפי שהוא הכניעם כולם וז"ש כד אזיל בר נש בפקודי אוריית' כדין גם אויביו כנגד הפקודין רבים וכן מוכרח בפ' פקודי בהיכלות החיצונים:

ר' יהודה אמר וגו' לפי דברי ר' שמעון החרדה הי' מצד עשו ולא נענש יעקב על זה כי עשו הוא המחריד ע"י הגיהנם. ולדעת ר' יהודה פליג וז"ש ר' יהודה אמר בגין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' מה כתיב ויאמר וכו' קשיא ליה כיון שהוא שאל שיודה על הברכות היה לו להודות מיד מה טעם לשינוי השם ועוד וכי בידו לשנות שמו ולהכי מתרץ דהשיב כענין ולא הוא ששנה השם אלא אמר על כרחי יש לי לשמשא לך שהב"ה עתיד לקוראך ישראל והרמז שתהי' מעוטר למעלה במדתך העליונה. על כרחין אית לן על כרחי ועל כרחו של עשו א"נ על כרחין שלי ושל סיעתי. ד"א ויאמר כד"א וכו' כדי שלא לידחק במה שדחק פי' פי' אחר שהשכינה שהיא השמ' השמות היא שדברה והיא ששנתה שמו ולפי זה צריך לומר שנכנס פסוק זה שאמר' השכינה בין הדבקים כי כונת שרו של עשו באומרו מה שמך היה כדי לנצחו כלומר אתה שמך יעקב ושמך מורה שעניניך היו בעקב' ומרמ' וכיצד אודה לך ואז יצאתה בת קול מהשכינה ושנתה שמו ואמרה לו לא יעקב וגו' כי אם ישראל וגו'. ואז השיב * שאל יעקב. יעקב מה שמך אתה * בקרא כתיב הגידה נא שמך. כלומר אתה הוא הנחש הקדמוני הערום והרמאי. והשיב לו למה זה תשאל לשמי כלומר כבר אני מבין כונתך אמנם הדין עמך. ויברך אותו שם שהוד' לו על הברכות שאין בידו לברך אלא להודות בלבד. לאתתקנא שבילוי וכו' ע"ד אומרו בכל דרכיך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. לבר נש מלעילא במ"ם גרסי'. ביה בבר נש איהו * לפי גי' זו צריך לתקן שאר לשון הזוהר. ה"ג. וקרינן לו * צ"ל לון. יצה"ט ויצה"ר כלומר עיקר שמם הוא זה בתחלה אמנם היצה"ר משתנה ונהפך מרע לטוב ע"י מעשה הטוב וכדמפרש ואזיל. ואתגבר על יצה"ט ולא קאמר ואתהפיך כדאמר ביצה"ר ע"ד שאמרו בברכות גמירי טבא לא הוי בישא. ה"ג כדין גם אויביו ישלים אתו דא יצה"ר ודאתי מסטרוי ומלת גם קא דריש דאתי לרבויי ומכריח ת"ח וכו'. ה"ג ואודי על אינון ברכאן כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך דהא אודי ליה על אינון ברכאן די לי * נ' דצ"ל דילי' וכן בסמוך. בחרבא ועד לא אשתלים וכו' ואומרו די לי בחרבא אפשר שהוא רמוז בדבריו של עשו שאמר יש לי רב אחי יש במלת רב אחי חרבי וזהו די לי בחרבא דקאמר. ועד דלא אשתלים וכו' הרי יצה"ר ודאתי מסטרוי.

ויחרד יצחק חרדה וגו'. מאן הוא דקאים הכא כלומר אמר לו לעשו כמתמיה וכי אתה יודע מי היה פה כשברכתיו והודה על הברכות. ואומרו הוא הצד ציד כלומר כשבא אותו שצד ציד והביא לי והוא כפי דעתו של יעקב (מוהר"ר צמח נ"ל יצחק) שחשב שהיה צידה מה שהאכילו. דהא קב"ה אסתכם דודאי לזה היתה השכינה שם דאי לאו למאי אתא. (ההיא חרדה דאחריד גרסינן) ואע"ג דקב"ה אסתכם וכו' אעפ"י שהיה מוכרח להיות בדרך ערמה כנזכר לעיל אכתי צער אביו פש ליה גביה. עכ"ל הרא"ג ז"ל: