אור החמה על ספר הזהר א:רפד

ועל דא עבדת תרי תבשילין. חגיגה ופסח ונודע שפסח הוא הכנעת החצונים ור' יהודה פליג ושני תבשילין רמוז לשעיר עזאזל ושעיר ר"ח * אולי דצ"ל ושעיר לה'. וכן בסמוך דאמר ושעיר חטאת לה' כוונתו ג"כ על שעיר חטאת של השם. :

ומתרוייהו טעים יצחק כי היה יצחק מתגולל בדין קדוש וטמא. קדוש מצד עצמו טמא מצד עשו ולכך טעם משני השעירים משעיר עזאזל מצד עשו ומשעיר חטאת לה' מצד קדושתו. וכשנדע סוד שעיר ר"ח ופסח * אולי צ"ל ויוה"כ היינו שעיר עזאזל: ושער תפלין לא יתרחק הרבה.

כמה שירין ותושבחן וגו' היינו משום דקשיא ליה למאי דבעי לפרושי דדוד מלכא אמר שירתא דא כד חמא ליה עובדא דיעקב מה צריך לדוד לומר עתה תפלה זו על מה שעבר לזה הקדים ואמר כי כמה שירין ותושבחן אמר דוד ולא היה עניינם עתה על צרה וכיוצא אלא לתקנא דרגיה דהיינו מלכות שתיקוניה בשירים לכך היה מחברם על ענייני האבות וכיוצא.

ולמעבד ליה שמא כלומר לעשות דוד לעצמו שם שהיא המלכות היה מחזר להיותו מרכבה אליה בכל מה שאפשר לו. או יר' למעבד ליה למלכות שמא והיינו כי שם היינו לבוש ומרכבה וטרח לעשות שם ומרכבה למדתו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' יהודה אמר רמז הכא וגו' הנה זה סובר דבי"ה הוה כנז' וענין ב' גדיי עזים הם כנגד השוחד שעתידין ישראל ליתן למקטרג בכל שנה וכן יעקב הקריב ב' גדיי עזים כנגד ב' שעירי י"ה ועל ידם זכה אל הברכות כי כל מעשה האבות רמז לבנים. ואו' ומתרוייהו טעים יצחק ואכיל. ענין זה מה כוונתו הוא קשה להולמו ואפשר שיתבאר מפ' אחרי מות דף ס"ב ע"ב בסוד שנים אנשים מרגלים דבידוי שמאלא דאימא וז"א דמתרוייהו טעים יצחק כי שניהם הם בידוי שמאלא דאימא עילאה ונודע כי האבות מרכבה לשכינ' הם. גם נרא' כפי הלשון דהיינו חד בגבורה וחד בסטרא אחורא דשמאלא ועכ"ז מתרוייהו טעים יצחק כי שם אחיז' הקליפות.

ויבא לו יין וישת וגו' עיין בריקאנטי פ' תולדות בפסוק זה שהביא תרגום יונתן בסוד יין המשומר וזהו מאתר רחיק. ובפ' אמור דף ק' ע"א ר"מ בשו' ד' ובזוהר שיר השירים דף ג' ע"ב שו' ל'. ואו' קריב ליה ר"ל משך את אביו מההוא אתר דעשו שהוא מדת הדין של חצונים סטרא בישא ולפי' תמצא בפסוק ויבא לו יש ב' גרישין במלת לו ר"ל הביא לו לאביו מצד עשו אצלו שהוא רחמים. ועיין בפ' בלק דף קפ"ט א' ופ' פנחס רנ"ח ב' ותמצא הפירוש הנכון בזה וצריך למחוק ההוא דרגא דעשו כי הוא שבוש כאשר תראה שם. האמנם לפי הנר' הוא דר' יהודה ור' אלעזר פליגי לכן אנו צריכים לבאר דבריהם ולו' כי הנה הוק' להם כי היל"ל ויתן לו יין אך או' ויבא מה ענין סיפורו הבאתו היין ומאין הובא. ועוד ענין הטעם המפסיק במלת ויבא לו שהוא הנק' תרי טעמי. וביאר ר' יהודה כי הנה יצחק היה נמשך אחר עשו כמ"ש ויאהב יצחק את עשו וכל זה רמז אל יום ראש השנה המעורר הדין ונקרא יצחק ואז אתער השטן הנק' עשו להביא ציד כנודע כל זה מהזוהר. והנה יש' ממשיכין אצלם את הגבורה ע"י קול השופר כדי שימשך לאהבתם וזהו ויבא לו יין כי יצחק היה דבק עם עשו בסוד כל זינא אזיל לזיניה וידעת כי סוד היין ביצחק הוא ולפי שהיה יין זה דבק בעשו לכן הוצרך יעקב בכוונתו ע"י מעשה זה להמשיך אותו היין ולהשיבו ולנתקו מן עשו ולהביאו אליו ר"ל אל יצחק עצמו להמשיכו למעלה במקומו בסוד עלה אלדי"ם בתרועה כי מתעל' מדת הגבורה למעלה ואינו מתאחז בעשו ליקח מצדו ובזה אתי שפיר כי יחזור או' ויבא לו אל יצחק ממש כפי הפשט. או אפשר שירמוז לו ליעקב כנז' לעיל כלו' שהרחיק את יצחק מעשו והמשיכו אליו אל יעקב עצמו שיאהבהו וזה בסוד יעקב המכריע ויש בו קצת מיצחק כנודע. אמנם ר' אלעזר ביאר כי אין זה הכוונה רק כי לפי שיצחק הוא מדת דינא קשיא כי הוא לוי המשורר והוא בסוד הבינה הנק' שיר אשר היו הלוים ממשיכים אותה השירה והחדוה אל מדת הגבורה אשר היא מדתם והנה המשיך יעקב סוד היין המשומר בענביו הם חכמה ובינה ונק' יין המשמח ומאותו היין המשיך אל יצחק הוא סוד הגבורה ובזה נהפך יצחק לאוהב לו וישנא את עשו. וסוד זה ביארתיו במקום אחר והבאתי ראי' מכמה מקומות מהזוהר ומרז"ל. ולכן אמר לשון הבאה ויבא לו כי כפי סברת ר' יהודה אין צודק מלת ויבא לו כי אין הבאה אלא ממקומו המיוחד אמנם לפי' ר' אלעזר אתי שפיר או' ויבא לו דרך הבאתו על הסדר מבינ' לגבורה וז"א וע"ד ויבא לו יין וישת: או אפשר שרמז אל הכרע אחר כי לפי' ר' יהודה שהיין הוא סוד יצחק עצמו שהמשיכו מאת עשו והעלהו למעלה או שהמשיכו אצלו אצל יעקב והנה בזה לא יצדק מלת וישת כי הלא הוא כי יצחק עצמו היין ואיך הוא השותה אותו. ואם נאמר כי יעקב שתה ממנו כי הביאו אצלו והמשיכו עמו גם זה א"א כי ודאי כפי הפשט והמעשה יצחק הוא השותה. ואמנם עתה שייך היטב או' וישת כי יצחק ממש שתה סוד היין הנמשך מבינ' וז"א וע"ד ויבא לו יין וישת:

ותקח רבקה וגו' וכד הוה לביש לון עשו וגומר זה מבואר כי שופריה דיעקב הוא הת"ת הוא שופריה דאדם הוא החכמ' בסוד מה שמו ומה שם בנו ולכן כד אתא יעקב אהדרו ריחיהון. גם אפ' לפ' זה במה שפי' בזוהר שיר השירים ענין הלבושין של אדם וחוה בג"ע התחתון אשר הקליפה סובבת את ג"ע התחתון בכל יום ויום כדי לרמות ולהטעו' רוחיהון דצדיקיי'. ולזמנין הנהו לבושין אטעיין בתר הקליפ' ועיין שם ולכן סוד הלבושין דידהו לקחם נמרוד בסוד הקליפ' המורדת בשי"ת כביכול ונאצלו על נמרוד ואח"כ עשו בסוד חכמתו וירושתו מקום הקליפות הוא חטפן מנמרוד ואח"כ בבוא יעקב בגלגול אדם ואז היה אדם שלם בחיר שבאבות אז חזרה אבידה למקומה ולקח הוא אותן המלבושין שאבדו מן אדם הראשון ובזה תבין כי כאן פי' ר' אלעזר שבגדים אלו היו בגדי אדם ובפ' בא דף ל"ט ע"א וע"ב או' כי ח"ו שאותם הלבושים לא נגע בהם שום אדם אמנם אטמרו בהדי אדם וע"ש. אמנם במה שביארנו יובן כי אותם הלבושים אשר לא נגע בהם אדם היו הלבושים אשר עשה הב"ה לאדם ואשתו בצאתו מן ג"ע ואותם הלבושים אטמרו בהון כמו שקוברין את המת בתכריכיו ואי אפשר שנקברו ערומים ונזכר התם: אמנם לבושים אלו הם אותם שאבד אותם אדם בצאתו מג"ע וז"א כאן תבת אבידה לאתרה כי ממש נאבדו ממנו כנז' בשיר השירים. גם בזה יתורץ כי כמו שלקח בגדי אדם איך לא לקח בגדי חוה כמו שהקשה שם כנ"ל אמנם בזה אין קושיא כי עשו דוגמת הנחש אשר חטף לבושי אדם ובא יעקב כנגד אדם לתקן וללקחם מעשו האמנם בגדי חוה איזו אשה אחרת ירשם ולקחם והשי"ת יודע הגלגולים היכן נתגלגלה חוה ליתקן. וזה נ"ל דבר מוכרח ונבון וגם מתשוב' ר' אלעזר תבין איך אלו הלבושים היו מקודם שחטא כמ"ש עד לא חב אדם הראשון לא הוו יכלין וגומר ודא הוא שופריה דיעקב וגומר:

א"ר יוסי שופרי' וגו' שאלתו מובנת. ותירץ ר' אלעזר דודאי דכך הוה ויעקב הוה שפיר כותיה. אמנם ביאר היאך הוה הענין והוא לדייק מה שביארנו כי לא הוה הכי לאדם אלא בקדמיתא קודם החטא ואז הוה ליה ההוא שופרא והוא סוד אותם הלבושים הנק' כתנות אור ולבתר הוו כתנות עור וסוד האי לבושא נז' פ' קדושים בס"ת בשם רעיא מהימנא חד צדיק עבד שמושא וגו' והענין כי ידעת כי נועם עלאה הוא סוד הבינ' והוא שופרי' דאדם הא' שהוא החכמ' כי מאור החכמ' נאצלה הבינ' ובה אתעטף חכמה בהיכל הבינ' הנק' נועם והיא הות כתנות אור דאדם המתלבש בהם. ובסוד ויהי יוסף יפה תואר כי הוא נטיל כל שפירו עלאה דנועם עליון (ונלע"ד כי זהו פי' שופר שנק' כן בבינה לשון יופי) כי לכן נק' כל לפי שלוקח נ' שערים דבינה הנרמזים במלת כ"ל וע"י היסוד דעבד שימושא במ' נעשו לבושים ההם לאדם התחתון מצד נועם העליון והיו מכהים גלגל חמה בתפוח עקבם. ואחר שחטא אדם ירד ממעלות מקומו שהי' בסוד החכמה העליונה והיה בסוד אדם התחתון במלכות עץ הדעת אשר בו בחר תחלה ולכן הוה רומיה בר מאה אמין בסוד המלכות הנק' ק' ברכות ושם הוא מספר מאה כי היא כוללת כל הי"ס אשר כל ספי' כלולה מי' הנה הם מאה אמנם החכמה הנק' יוד היא כלולה מעשרת אלפים רבבות כנז' בתיקונין כי תמן כל ספירה סלקא באת יו"ד לעשרת אלפים רבבות וגומר ואז אבד אותם הלבושים שהיו מן הבינה. נועם העליון וכאשר נבאר זה עוד בס"ד לקמן בפסוק עוטה אור וגומר ואז נעשו לו לבושי דמשכא דחויא כי הוא אכל מעץ הדעת טוב ורע והנה יעקב הוא נחלה בלא מצרים ועול' עד הבינ' ונוטל משם נועם ההוא ולכן שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם וכמו שיתבאר בס"ד בפסוק עוטה אור וגומר ובזה שביארנו אפשר כי אין הכוונ' על יופי הגוף ממש אמנם הוא בסוד המלבושים המתגלה אורם לראוי לראותם כנודע בסוד ההוא ינוק' דהוה מכיר ע"י הריח כמ"ש מריחא דלבושייהו וגומר וז"א ודא הוא שופרי' דיעקב ודאי כלו' ע"ד הסוד הנז' בנועם העליון הוא שופרי' דיעקב ודאי ולא ע"ד הפשט. ואם נרצה לפ' כפשוטו כי בעת שהי' לובש אותם הבגדים היה בשופרא ההוא ולכן וירח את ריח בגדיו כי לא ראה אותם להיות שכהו עיניו אמנם הכיר בהם ע"י הריח אמנם אם הי' רואה ודאי כי שופר' דידהו הוה טובא כענין כאשר היו לבושים באדם ובאשתו ואין זה רחוק אפי' מהפשט כי באות' השעה שהי' לובשם הי' מאיר כשמש וכירח:

וירח את ריח בגדיו וגומר (נלע"ד דמפרש דבגדיו קאי איצחק כלו' כי נודע היות יצחק גבור' מתלבש בחסד הנקר' אור וזהו עוטה אור כנודע כי העילה מסבב את עילתו. וכן נלע"ד פי' נתעטף הב"ה באורה ובה ברא העולם שהיא בינה נתעטף בחכמה. ואח"כ יצחק הנז' נוטה שמים הוא סוד שהוליד את יעקב הנק' שמים וב' קצוות שמים הם בינה ומלכות ויעקב איהו השמים נמצא כי בגדיו חוזר ליצחק עצמו המריח ופירש פי' ב והוא דקאי ליעקב כי גם שנרא' שאלו הבגדים היו של עשו עכ"ז האמת הוא של יעקב היו ראי' לזה כי לא הריחו עד שלבשן יעקב נמצא שהם בגדי יעקב ולא בגדי עשו) הביא ראיה מאומ' ריח בגדיו כי הלא בגדי עשו היו אמנם קראם בשם בגדיו ולא אמר את ריח הבגדים סתם לרמוז כי בגדיו ממש היו בסוד תבת אבידה לאתרה וביאר הענין בסוד פסוק עוטה אור וגומר והענין במה שידעת כי סוד עוטה אור וגומר נאמר על ספירת חכמה אשר נתעטפה בהיכל הבינה בסוד הנועם ההוא וזהו עוטה אור כשלמה. ועוד ביאר כי ג"כ נטה שמים כיריעה כי גם השמים הוא סוד הת"ת וא"ו שבשם הנק' יריעה אשר ג"כ אחרי אשר נתעטף בבינ' אז ברא והאציל את הת"ת ונטה אותו בסוד הוא"ו דנפיק מאבא ע"י הה"א דאימא נמצא כי הוא"ו הזה לא נאצל עד שיתעטף אבוי בבינה הנק' נועם ואז האציל את הת"ת להמשיך עליו מאותו האור הנה כי יעקב נטל לחלקו אותו האור שהי' לאדם כמו שביארנו בסוד מה שמו ומה שם בנו ואין להאריך יותר: ואם נרצה לדייק מלת בגדיו שהם אותיו' בגדי ו' גם הוא נכון שהם סוד השמים הנז' שהוא הת"ת עם. ו' קצוותיו דוגמת יריעות שהם מלבוש לאות הוא"ו וזהו בגדי ו' וידעת כי אות ו' נקראת יריעה כנז' בשיר השירים כיריעות שלמה:

ד"א וירח וגומר עתה נתן טעם כפי הפשט כי עם היות שהיו בגדי עשו עכ"ז קראם בגדיו לפי שכשלבשם הוא סליקו ריחין ולכן איקרון על שמיה. ועל פי דרכו נתן טעם כי בהכירו אשר הי' מריח ריח ג"ע אז הכיר בו היותו ראוי לברכ' וזהו וירח את ריח וגו' ואז ויברכהו שאל"כ לא הי' מברכו. ומכאן תבין כי יצחק עם שהי' חושב שהי' עשו לא ברכו עד דסליקו ריחין כנר' כי היה טועה בעשו וחישב שהיה נאחז בקדושה ולכן תמה אח"כ ויחרד יצחק וגומר בראותו כי הי' נאחז בקליפות הגיהנם וכמ"ש לקמן דף קמ"ג ע"א דחשב דלא הוה עשו דההוא סטרא וגו':

ויאמר ראה ריח בני וגומר נודע הוא כי הוא כלל ידוע כי בכל מקום שאו' סתם ויאמר ואינו מפרש מי הוא האומר כי הוא נאמר על השכינ' כמו ואל משה אמר ויקרא אל משה. ואית דאמרי דחוזר ליצחק ולפי פי' הראשון יהי' הכוונה כי לפי שיצחק לא הי' רוצה לברך את יעקב לכן השכינ' הסכימה על ידו ונתן בלבו של יצחק שיברכהו וזהו ויאמר ראה ריח בני כלו' כי אמרה השכינה אל יצחק ראה ריח בני יעקב כי הוא כריח שדה והוא יורש ג"ע וראוי להתברך ואז ויברכהו:

כריח שדה וגומר ענין שדה תפוחים נודע עניינו כי סוד התפוח הוא יעקב הכולל ג' גוונין לבן אדום וירוק ולכן נק' יעקב בכללותו עם האבות נק' תפוחים והמלכות היא השדה והגן אשר בה אתנטיעו הנהו עצי התפוחים בסוד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע בגן. וסוד ריח התפוחים הוא ריח מופלא משאר הפירות:

שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגומר הנה פי' המזמור הכל א' בין לר' אבא ובין לר' אלעזר אמנם המחלוקת הוא במי שאמרו כי ר' אבא פי' כי אעפ"י שיש הרבה מזמורים בתילים שאינם לענין דוד עכ"ז כולם דוד אמרם והוא תקנם על מה שעבר על יעקב או על משה או על ישראל וכיוצא אמנם הכל נאמר על ידו וביאר הטעם כי כוונת דוד למעבד שם הוא סוד המלכות דרגא דדוד הנק' שם ה' והטעם נודע כי להכיר את האדם הרחוק מאתנו לא נוכל להכירו אם לא ע"י שמו וכן לא נכיר הת"ת אם לא ע"י המ' ולכן נק' שם ה'. ועוד יש בזה טעמים אחרים ולהיות כי דוד כל כוונתו לתקנא דרגא דמלכות לכן כל הנסים הנעשים על ידה אל האבות ולצדיקים הראשונים הכל אמרן כדי לרומם ולגדל את כחה כי בזה זוכרת * אולי צ"ל עולת. ומתגברת על הקליפות כי לכן הוי הטעם שנזכור יציאת מצרים ושירת הים בכל יום כי בכח אותם זיינים דנטלא ואתלבשא ביציאת מצרים אתלבשת עתה בהון ומתגברת על הקליפות ומכניען כדי שתוכל לעלות ולהזדווג בבעלה. וביאר כי זהו פי' ויעש דוד שם כי אין לו' עשיה בשם כי אינו דבר מעשיי והל"ל ויהי לדוד שם אמנם הכוונה כי תקן ועשה את שם העליון דרגא דמלכות: אכן ר' אלעזר ביאר כי יעקב עצמו אמר שירתא דא בשעתא וגומר אלא שאח"כ נכתבה בתילים כשאר המזמורים כגון תפלה למשה וכיוצ' בהם. והנה כאשר לא הכירו אביו וברכו אז אמר שירתא אל ה' בצרתה לי ואז קראתי אל ה' ויענני וגומר עכ"ל:

גיליון שני גדיי עזים חד בגין דרגא דלעילא וגומר קמ"ה ב'. ויבא לו יין וגומר בלק קפ"ט א'. פסוק הן עשו אחי וגומר פ' אחרי מות ס"ד א'. ונסיב אלין לבושין מיני' וגומר פ' בא אל פרעה דף ט"ל. בגין דשופרי' דיעקב שופרי' דאדם וגו' לא אמר כעין שופריה אלא שופרי' דאדם והיינו דאתכליל בה כדאית' בהקונין צ"ו. ויאמר מלה סתים הוא ק"כ ב': כריח שדה אשר ברכו ה' קכ"ח ב' קנ"ב א'. שדה דתפוחים. ויחי רמ"ט ב': שיר המעלות אל ה' בצרתה לי וגומר ק"כ א'. ויעש דוד שם וגומר קי"ו ב' עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' וע"ד עבדת תרי תבשילין כלומ' מדחזינן דעבדת שני תבשילין אנו למדי' שערב פסח הי' שאז עושי' שני תבשילין קרבן חגיגה וקרבן פסח. רבי יהוד' פליג ואמר דמדנקט קרא גדיי עזים ולא אמר כבשי' שהוא המעול' ומובחר יותר לקרבן פסח משמע שהדבר מדוקד' שהיו כנגד שני שעירי י"ה וז"ש ובג"כ קריבת שני גדיי עזים וגו' דלא הוה אפשר בכבשי'. בגין דרג' דלעיל' כנג' גורל א' לה' והוא כנגד שורש יצחק המושר' בקדוש': וחד בגין לכפיא דרגי' דעשו כנגד גורל אחד לעזאזל שמחנפי' אותו בשעיר ואף כאן לענף הנמשך מיצחק למטה בקליפות היה הגדי הזה כדי שלא ישלוט על יעקב. וע"ד שני גדיי עזים כמרז"ל על ב' שעירי עזים שיהיו שוים במראה ובקומ' והוא כמו ג"ש והוא הכרח לדבריו: ומתרווייהו טעים יצחק ואכיל כדפרישנא דכיון שהוא בקדושה וממנו נמשך הקליפ' סיגי הזהב הוצרך לטעום משניהם: מאתר רחיק קריב ליה מדכתי' ויבא לו ולא כתי' ויתן משמע שממקום רחוק הלך להביא. והקריבו לפניו והשתא מפרש מאיזה מקו' היה רחוק ומפרש רחוק מההוא אתר דעשו כלומר רחוק מחשש יין נסך אלא יין כשר יין משומר.

ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ובהו הוה צד צידה מכאן נרא' שממש צידת חיות ועופות היה צד בהן אמנם סוף פ' נח איתא דנמרוד כד הוה לביש לון הוה צד ברייתא בהון דהוה מפתי לון למיהך בתר פולחן דע"ז. ואגח ביה קרבא אע"ג דנמרוד היה מלך ועשו בזמן ההוא היה הדיוט וקטן בן י"ג שנה י"ל שהיה גבור חיל ומצאו יחידי בשדה והרגו והפשיטו בגדיו ולא נודע מי הכהו וההוא יומא לא נטל לון וזה היה ממעש' ה' כי נורא הוא כי הוא היה רגיל לכב' אביו מאד ושכח יצחק מלומר לו שיקחם וגם הוא שכח ליקח אותם ושגגת' הית' כונת הבורא כדי שתשו' האביד' למקומ' וכדמסיק ודייק בתיקוני' צ"ו. א"ר יוסי שופריה דיעקב וכו' בתמיהא וכי תימא שכך היה יעקב שהיה עקבו מכהה גלגל חמה ודאי ליתא. א"ל ר אלעזר ודאי הכי הוה וכו' כלומר שזה ששנינו שהי' עקבו מכהה גלגל חמה קודם שחטא היה אבל אח"כ נשתנ' ומעין שופריה האחרון היה שופרי' דיעקב וזהו כיון דחט' אשתני שופריה וכו'. ות"ח וכו' זהו לפי פשט הדברים אבל לפי הסוד שופרי' דאד' הראשון רזא וכו' והענין כי אדם הא' הוא בחכמ' ושופריה היינו סוד הדע' המייחד בין חכמ' ובינ' ונכנס' בבינה וממלא כל אדרין ואכסדרין שבבינ' כנז' בפ' בראשית בההוא מפתיחא דסגיר ופתח והנה הדעת הזה ג"כ יורד מהבינ' ונכנס בהעלם בתוך שש קצוות כנזכר בפ' פנחס מאי דעת רזא דשית סטרין וכו' נמצא כי הדעת הזה מתפשט בכל הו' קצות עד המלכות הגם כי החלק המגיע לה הוא קל כנז' בפרש' שלח האי דעת אזיל בשית סטרי"ן כל חד נטיל חולקיה מה דאשתאר קל איהו וכו' וז"ש רזא איהו כי הוא הממלא ומשק' כל העולמות כנזכר כדמיון מוח העצמות הזן את הגוף. ובג"כ ויהי נועם ה' אלהינו עלינו כלומר להיו' כי הנועם הזה הוא הארת כל העולמות והשקאתם לכך אנו מתפללי' ומבקשים תחנ' שימשך אותו הנועם גם עלינו וזהו ויהי נועם ה' אלהינו אותו נועם המנעים ומייחד בין ה' אלהינו שהם חכמה ובינ' ימשך גם עלינו ואל יפלא דבר זה בעיניך לשאול שאלה זו שהרי דוד היה מתפלל בכך אחת שאלתי מאת ה' וגו' לחזו' בנועם ה' וגו' הרי שבשבתו בבית ה' יזכה להמשי' עליו הנועם עליון ודא הוא שופריה דיעקב כי הוא עצמו נמצא בעצם בו' קצוות סוד יעקב הכולל כולם ואפשר שלז' כינהו בלשון שפירו' כי כן הוא למטה הוא יופי והדר כל הגוף שבו תלוי הדרת זקן ואמר בשופריה שאינו דומ' אור הדעת ודקותו בחכמה ובינה כמו ביסוד שבודאי בו אי זה שינוי והתלבשו': הבגדים לא כתיב ה"ג דה"ל למכתב הבגדים דהא לאו דיעקב הוו. כד"א עוטה אור כשלמ' פי' הספי' הם לבושיו של הקב"ה שמתלבש בהם וכשנכנס יעקב נכנסו עמו ריח כל הספירות שהם מלבושיו של הקב"ה והריח יעקב (נ"ל יצחק) ריח בגדיו של הקב"ה והכונ' שכל הספי' הסכימו על הברכות ולכן ריח כלן נכנס עמו. ד"א וירח את ריח בגדיו היינו בגדיו של יעקב שחזרה האביד' לבעלי' ולכן סליקו ריחין. ה"ג דהא כדין ידע דאתחזי היא לאתברכ' וכו'. ויאמר מלה סתים הוא אע"ג דפשטיה דקרא ודאי איצחק קאי דביה מיירי אפשר לומר דכיון דכתי' ראה משמע שמדבר לאחר שירא' א"כ על כרחיך הרי כאן שנים וכיון שכן אפשר דשכינתא היא שאמר' ליצחק אתה יצחק ראה ריח בני כי יש לו ריח ג"ע וראוי שתברכהו: ואית דאמרי יצחק הוה שיצחק אמר להקב"ה ראה אדני המלך ריח בני כריח שדה וראוי לברכה ואז הסכים עמו וברכו. שדה דאבהן עילאין היינו פי' למה ששנינו שדה של תפוחין שהרי גווני האבות הם חיוור סומק וירוק והתפוח כוללם. חמידו ליה לישנא דקרא נקט כתפו' בעצי היער וגו' בצלו חמדתי והחימוד הוא כי א"א להם להתקשר יחד בהמזג' והסכמ' א' זולת'. ומתקני' לה ע"י התעוררו' התחתוני' גורמי' שהספי' העליונו' יתקנו המד' הזו. ה"ג אמר ר' אבא האי קרא אוקמו' אבל ת"ח פתח ואמר וגו'.

ויתן לך האלהים וגו' ה"ג האי קרא אוקמוה אבל ת"ח פתח ואמר וכו' כמה שירין וכו' היא הצע' למאי דקאמר אח"כ ושירת' דא וכו' והענין כי דברי זה המזמור אינם תושבחות ולא הודאות זולתי פסוק ראשון לבד אם כן על מאי קאמר שירה זו ובפרט בתחלת ט"ו שירי המעלות לז"א כמה שירין וכמה תושבחות היה אומר דוד הכל היה לאתתקנא דרגיה וגו' אמנם שירתא דא אע"ג שאינו מספר שבחים לא תיקשי לך דשירתא דא על עובדא דיעקב אמר'. לאתתקנא דרגיה התיקון הזה פירשוהו בפ' בלק דף קצ"א שבזמן דאית חייבין בדרא אזעירת גרמה בסוד נקודה וגבורי כח מתקנין לה ומהדרין לה לדיוקנא קדמאה בסוד פרצוף שלם וז"ש וכלא בגין לאתקנ' וכו' כלומר כל השירי' דרך כלל ופרט היתה הכונה לאתקנא דרגי' ולמעבד לי' שמא כאו' ויעש דוד שם. ר' אלעזר וכו' לא ניחא לי' לומר שדוד אמרו בשביל יעקב לפי שמכנה בצרת' לי ולת"ק צריך לדחוק משום דברא כרעא דאבוה הוא וכאלו דוד הוא יעקב ולזה אמר ר' אלעזר שיעקב עצמו אמרו אלא שחברו דוד במזמוריו כמו שחבר של אדם ושל משה. דהא בשעתא מלת דהא ל"ג. בשעתא דאמר לי' אבוי גשה נא וכו' גם פליג את"ק דאינו קורא הצרה מתחלת המעש' ועד סופו שלא הית' הצרה כ"כ אמנם בעת שאמר גשה נא ואמושך הית' תוקף הצרה בעצם וז"א בשעתא וכו' עכ"ל הרא"ג: