אור החמה על ספר הזהר א:רפג

ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' ר' אלעזר פתח ואמר אשרי אדם וגו' דקדק אומ' בפסוק עוז לו בך ולא אמר יעוז בך היה נראה כחנניה מישאל וגו' אבל השתא דקאמר עוז לו בך ר"ל אותו העוז והחוזק אשר לו בקיום המצוה לא יתלה אותו אלא בך והיינו דמסיק אלא לא יתתקף בר נש דיימא וגו' אבל ישוי וגו' דלא ישוי תוקפי' באחור' שיאמר כחי ועצם ידי וגו' ובגין כך עוז לו כדפי'. ואו' בלא הרהורא אחורא עם היות שלא יהיה העזר כפי רצונו אל יתריס אפי' במחשבה. כד"א ה' עוז לעמו וגו' להכי פי' עסק התור' שהוא העוז לו בך לשמך.

לארמא ליה וגו' בסוד הייחוד העליון נמצא שבגופו שנברא פועל ברוחני אמנם מי שעוסק בה שלא לשמה נוטל חלק הב"ה לעצמו והוא נהנה ברוחני א"כ טב ליה דלא איברי ולא יהנה הגשמי מהרוחני כיון שהוא אינו מהנה הרוחני מהגשמי.

כל עובדוי ר"ל המעשים הגשמיים שנראה שהם פעולות תחתונות הכל בכוונה ביחוד הספירות וקשרם ועניינם.

לא ישלוט יעקב לעלמין ולא היה אפשר ליש' לקיים התורה מרוב צרות הגלות ותבטל ח"ו.

לאתבערא יצה"ר ביעור חמץ והיינו לרדוף אחר עשו שלא יהיה לו ברכה ושפע. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב.

ובגין כך מה כתיב ואברהם זקן וגו' פי' כי בהיותו זקן הי' עולה אל מדרגות החסד הנק' ימים והי' הולך ומזקין ומתגבר במדת האור ההוא כמ"ש הולך ואור עד נכון היום וכפי שהיום גדול והולך ומתרבה הארתו כך אברהם כל מה שהיה הולך הי' מתרבה בימים המאירים וזהו ויקרא אלדי"ם לאור יום כלו' לזה האור שהוא החסד מדת אברהם קראו יום וכפי מה שיתגדל היום כך יתגדל האור שלו. אמנם ולחשך קרא לילה הוא סוד המלכות הנק' לילה כי היא מתאחדת בשמאל שהוא יצחק הנק' חשך וז"א ולחשך קרא לילה בסוד שמאלו תחת לראשי. וזה מבואר בפ' בראשית סוף דף י"ו. והנה הלילה היא הפך מן היום כי כל מה שהולכת ומתגדלת כך גדל חשכה ואפלתה כנודע וזה כי כל א' מושל בעתו וזמנו והאור מתגדל בזמנו והחשך ג"כ מתגדל בזמנו ולכן כל מה שהולכת הלילה ומתגדלת כך יגדל החשך שבה ולכן ג"כ יצחק כל מה שהיה זקן הי' נכנס במדתו ולכן החשיכו עיניו כי הכל נשפע מלמעלה כפי פעולת האדם. והק' ר' אלעזר לאביו כי אברהם נהיר מסטרא דיליה ויצחק אחשיך מסטרא דיליה וכל דא הוי שפיר אבל אי הכי יעקב שהוא ת"ת למה כבדו עיניו מזוקן וביאר כי הנה נודע היות יעקב מכריע בין אברהם ויצחק כמו הת"ת המכריע בין החסד לגבו' והנה הוא כלול משניהם ויש בו אור וחשך ולכן מצד יצחק אביו אשר הוא יותר קרוב אליו כי אביו הוא וכן הת"ת אחר הגבור' הוא נחשב בסדר הספירות ולכן כבדו עיניו וזהו מזוקן ולא אמר מזקנו של עצמו רק מזוקן של אביו הנאחז בגבור' ומשם כבדו עיניו האמנם מצד היותו מכריע החסד והחסד הוא זרועו לכן לא כהו עיניו לגמרי כמו אביו שנאמר בו ותכהין עיניו אמנם נאמר בו כבדו מזוקן. ועוד ביאר לא יוכל לראות פי' מה שכבדו עיניו לא שנתעוות לגמרי אלא שכבדו עליו ולא יוכל לראות פי' כח הראי' נחלש ממנו אך לא כהו ונסמאו לגמרי.

ויקרא את עשו וגו'. רצה לבאר גם זה על סדר הנז' כי לפי דאתי מסטרא דחשך לכן אהב את עשו שהוא נזון ונאחז מן החשך כנודע ולכן ויקרא את עשו כי כל זינא אזל לזיניה. ויאמר הנה נא זקנתי וגו'.

ר' אלעזר פתח וגו' הביא כל הך דר' אלעזר הכא להורות כי כל השם בטחונו בשי"ת משגיח עליו וכן מצינו ביעקב יושב אהלים והוה מתרחיץ בשי"ת תדיר. והב"ה השגיח עליו כי אפי' בעת שיצחק אביו רצה לברך ברצונו את עשו הפך השי"ת ובטל עצתו וקבל יעקב הברכות. וביאר ואמר אשרי אדם וגו' פי' הכתוב בקיצור כך הוא אשרי האדם אשר עוז לו פי' כי הוא מובטח שיש לו עוז בשי"ת שיצליחנו בדרכיו אמנם לא יהיה מצד הנאתו בעצמו רק בך פי' בך לבדך ובעבורך להיותך אלוה העולם ולא לתועלת הנאתו וזהו אשרי אדם אשר יש לו עוז והוא בך כלומר בעבורך לא בשביל הנאתו שתצילנו. ואמר כי זה נתבאר ע"י יחזקאל ע"ה כמשז"ל כי פסוקים התשפוט וגו' הלדרוש אותי אתם באים וגו' שסיפר יחזקאל כי היו זקני ישראל יושבים לפניו והנה דבר ה' אליו לאמר התשפוט וגו' הלדרוש אותי הם באים וגו' כה אמור אליהם חי אני אם אדרש לכם וביארו רז"ל כי אותם הזקנים הם חנניה מישאל עזריה כי הלכו אצלו לדרוש מאתו דבר ה' אם יצילם מכבשן האש אם יפילם נבוכדנצר שחיק טמיא והשיב להם השי"ת הלדרוש אותי וגו' כלו' וכי אתם באים לדרוש אותי ולידע שאם אדרש לכם ואבטיחכם שאצילכם מכבשן האש לא תשתחוו לצלם ואם לא אבטיחכם להצילכם תשתחוו לכן חי אני אם אדרש לכם. והנ' זה מבואר בס' דניאל כי תחילה אמרו הן איתי אלהנא וגו' יכול לשיזבותנא ונסמכו על השי"ת שיצילם ואח"כ חזרו בדעתם ע"י נבואת יחזקאל הנז' ואמרו הנה בדברינו זה יש חלול השם גדול כי אם נשרף באש יתחלל ש"ש ויאמרו הנה אלולי ידעושהיו נשרפים לא היו נמנעין מלהשתחוות לצלם והיו אומרים איה נא אלהיהם המצילם בעת רעתם וצרתם ויהיה חלול ה' גדול לעיני כל האומות העומדים שם כמשז"ל כי היו כל ע' אומות אומיא עממיא לישניא וגו' אחשדרפנייא סגניא פחוותא וגו' ואז חזרו ואמרו והן לא ישיזיב ידיע ליהוי לך די לאלהך לא איתנא פלחין כלו' אין אנו עושין זה בשביל שיצילנו השי"ת כי אפי' אם לא יצילנו נשרף על קדוש' שמו ובזה אדרבה יתקדש ש"ש בראות כל האומות את עם יש' מחזיקים באלהיה' ובמלכם ונשרפים על קדושת שמו נמצא כי חטאו במה שאמרו שמה שהיו נשרפין על קדושת ה' ומשליכים עצמם בכבשן האש הי' על היותם בטוחים שיצילם ולא על עיקר אלהותו ית' ולכן אשרי אדם עוז לו בך בעבורך ממש ולא בעבור שתצילהו או שתטיב לו אך לך לבדך בלתי שום פניה אחרת ומחשב' וסבה אחרת רק יסולל את לבו וינקהו מכל המחשבות האחרות ולא יעבדהו משום כוונת תועלת וכיוצא רק להיותינו עמו וצאן מרעיתו והוא אלדינו ואנחנו עבדיו ויסוללו וינקו את לבבם משאר מחשבות והסבות וזהו מסלות בלבבם. ואו' אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה שיסייע ליה באינון פקודין וגו' ביאר או' אשרי אדם עוז לו בך כי פירושו הוא שבשאר הדברים אין לאדם להשען ולסמוך על השי"ת לו' שהוא יושיעו וכמעש' דחנני' מישאל ועזריה. אך בעד קיום המצות בהם ישען על השי"ת ויבקש רחמים מאתו שיסעדנו וישעננו בהם ובעשייתם וזהו אשרי אדם אשר עוז לו בך פי' כי הוא מחשיב לך אצלו למגדל עוז להשען בך וזה בקיום מצותיך כמ"ש בך ר"ל ובך ובתורתך ובמצותיך:

ד"א אשרי אדם וגו' ביאר כי נודע כי אין עוז אלא תור' כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ודרשו רז"ל שהיא התורה שנתנה הב"ה לישראל. וסוד הטעם יתבאר לך בסוד התור' דאתיהיבת מסטרא דגבורה כנודע בפ' יתרו. ואמר כי יש אדם עוסק בתורה שלא לשמה להתגדל או לקנות כבוד או שהב"ה יעשרהו ויתן לו בנים והכל לאהבת המועיל אמנם אינו מאושר רק אותו אשר עוסק בתורה לשמה וכבר ידעת פי' לשמה מה הוא והענין כי התושב"כ נרמזת בת"ת ותורה שבע"פ נרמזת במלכות שהוא שמו של השי"ת כנודע כי המלכות נק' שם ה' וזהו סוד לשמה ר"ל בעבור לחבר את המלכות עם הת"ת וזהו עיקר הכל וזה ביארו הרשב"י ע"ה כי התור' היא ת"ת והוצאתה בפה בכח הדבור הוא כנגד המלכות א"כ הרי כי הקורא בתור' מחבר שתיהן ת"ת ומלכות וצריך לכוין לזה הענין וז"א אשרי אדם אשר יש לו עוז ר"ל אשר יש לו חלק בעסק התור' הנק' עוז אמנם הוא בך כלו' בעבורך ובעבור שמך כי הוא עוסק בתורה לשמה ולא משום הנאה אחרת. וביאר גודל מעלת העוסק בתור' לשמה ואמר מסלות בלבבם פי' כי העוסק שלא לשמה הוא לתועלת עצמו והנאתו אמנם העוסק לשמה כמו שביארנו הוא עוסק בה להנאתו ולתועלתו ית' כי זהו פי' לשמה כמו שביארתי וז"א מסלות בלבבם כי כאשר לבבם ומחשבתם היא לשמה אז מסלות כי פי' מסלות ר"ל מעלות ורוממות כמו סולו לרוכב בערבות נמצא כי העוסק בתורה לשמה הוא מסלות בלבבם כי בלבבו חושב לרומם את השי"ת ולנשאו ואין בלבבו פניה ומחשב' אחרת כי אם זאת. ופי' חטיבה ר"ל מעלה ורוממות כי תרגום וה' האמירך היום הוא וה' חטבך וגו'.

ת"ח יעקב וגו' ביאר כי דבר זה נמצא ביעקב ולכן השי"ת השגיח עליו עד מאד כי הלא זה הדבר לא היה נודע אלא ליצחק ועשו לבדם והשי"ת גלה הדבר לרבקה כמ"ש ויגד לרבקה שדרשו רז"ל ע"י שכינה הוגד לה והיא הודיעה ליעקב עד שנתגלגל הדבר ונטל יעקב הברכות.

ור' יוסי אמר ת"ח וגו' הגדיל ר' יוסי גודל הנס ההוא כי ח"ו אם עשו הי' מקדים ליטול הברכות לא הוה תו שליט יעקב לעלמין ולכך השי"ת גלה אוזן רבקה עד שנתגלגל הדבר ונטל יעקב את הברכות. ואו' וכולא באתריה הוה וגו' ת"ח רבקה וגו' פה כיוון למ"ש כי השכינה גלתה הסוד אל רבקה וביאר כי ז"א ורבקה אוהבת וגו' פי' כי כל הדברים האלו באו עד תכונתם כי הלא להיות כי יעקב הוה עסיק באורייתא לשמה כאשר ביארנו לייחד השכינה עם קב"ה והנ' לכן רבקה שהיא השכינה כנודע היתה אוהבת את יעקב ולכן רבקה העליונ' היא השכינ' היא אשר הגידה הדבר ליעקב ע"י הרבקה אמו ובג"כ שדרת בגיניה דיעקב לקוראו בנחיצות ובחפזון ליעצו שלא יקדים עשו ליטול הברכות. או יר' כי הכוונה לו' באו' ר' יוסי אומר וגו' לרמוז הסוד הגדול בסוד יעקב ועשו ורבקה בענין ברכות אלו והוא כי כבר ידעת ענין חטא אדם הראשון אשר נמשך ע"י אדם וחוה והנחש והנ' באו שלשה אבות בגלגול אדם כדי להשיב האבידה ולהיות כי יעקב הוא גופא דאמצעיתא והוא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם ולכן עיקר התיקון הוצרך ע"י יעקב ולכך הוצרך יעקב לתקן כל הקללות אשר נתקלל בהם אדם ע"י מה שחטא לתקנם ולהחזירם לברכות לפי שעל ידי אשר יצא אדם אל הקליפות ואכל מהם כנודע לכן נתקלל כי כל הקללות הם בקליפות בסוד ארור כנען ולכך הוצרך יעקב ליכנס בדרגא דברוך ולהסיר עצמו מן הקללות והנ' יעקב בא בגלגול אדם ועשו בגלגול הנחש ורבקה בגלגול חוה והנ' הוצרך יעקב להסיר את עשו מן הברכות וסוד הזה יובן בסוד אחיזת הנחש בקדושה ובברכה ע"י החטא ודוק:

ובזה תבין הטעם לקושיא הגדול' והנמרצת למה יצחק רצה לברך את עשו ואהב אותו כל כך. אך הכל רמוז בסוד חטא אדם כי הלא יצחק בסוד הגבור' ולכן לפי שעשו הי' לו אותה מעט האחיזה בקדוש' בשביל שהי' עשו בסוד זוהמת הנחש שהטיל בחוה אשר עתה הולידו יצחק בסוד הגבור' כי הנה עשו סוד קליפות שפיכות דמים הנדבקת באדם ועתה אצטרף יצחק ע"ג המזבח בשפיכות דמו ויצא עשו ממנו אמנם עכ"ז הי' יצחק חפץ לקרבו מעט אל הקדוש' ולתקנו כי מעש' ידיו הוא ומכחו הוא כנודע כי עשו נאחז ביצחק ויונק ממנו ואמנם יעקב שהוא השלם והוא שופרי' דאדם לא חפץ בזה אלא שישאר עשו שהוא בדוגמת הנחש משולל מכל הברכות וישאר ארור וכל הקללות שנתקללו אדם וחוה כולם יפלו על ראשו וזהו סוד קניית הבכור' אשר נתאחז בה עשו ע"י חטא אדם. והנה רבק' באה לתקן חטא חוה כי היא גרמה הכל כנודע ולכן אי ח"ו בההוא זמנא הוה אתברך עשו ר"ל בההוא זמנא אשר ידעת כי יצחק ויעקב ורבקה. ועשו כול' הם גלגול אדם וחוה והנחש ועתה באו לתקן מעוותם ואם ח"ו עתה יחזור עשו להתברך מפי יצחק נמצא כי הי' נשאר אדם הראשון וחוה בקללותיהם ויתגבר הנחש בברכותיו לינק מן השכינ' ואותו החלק של אדם שהוא יעקב שהוא עיקר גופו יתאבד לגמרי ולעולם יכנע תחת הקליפות ולכן הוצרך לתקן את אשר בא לתקן וז"א וכולא באתרי' אתא כדקא יאות כלו' כי ממש עתה באו אלו לתקן ענין אדם הראשון. ולכן סמך לזה ואמר ת"ח ורבק' אוהבת את יעקב וגו' כלומר להיות כי רבק' באה במקום חוה ולתקן את אשר עוותה פעם ראשונ' וע"י רבק' באו כל הקללות על יעקב ולכן עתה אהב' את יעקב כי הוא בנה ובעלה העיקרי.

ובג"כ שדרת בגיניה דיעקב כי הוצרכו הדברים להתגלגל על ידה דוגמת אשר על ידה נתקלל אדם וכל זה מבואר למט' דף קמ"ה סוף ע"ב:

בההוא זמנא ערב פסח הוה וגו' הנה יש מחלוקת לרז"ל חד אמר דבערב פסח הוה וחד אמר דביוהכ"פ הוה ואפשר שימשך מחלוקת זה ממחלוקת ר"א ור' יהושע דחד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם והנ' אליבא דתרוייהו אין מחלוקת באיזו שנה הית' אך יש מחלוקת אי הוה בניסן או בתשרי. והנ' כפי סברת מי שאמר בניסן הי' לזה שאל יצחק ב' תבשילין אחד משום קרבן פסח וא' משום חגיגה ולכן היו ב' גדיי עזים. והענין כי הנה רבקה בסוד חוה באה לתקן קלקולה והיא אשר המשיכה זוהמת הנחש הנקר' שאור שבעיסה והוא הנק' חמץ ומחמצת כנודע ונז' פ' פנחס דף רנ"א ע"ב. ולכן אחר שידעת כי סוד הפסח הוא להכניע את הקליפ' ע"י שחיטתו ושריפתו וכל המשפטים הנעשים בו כנודע ואז מתבער החמץ והקליפ' מן העולם וקיימא סיהרא באשלמות' כי הוא ליל ט"ו ולכן רבקה יעצתו ליעקב להביא קרבן פסח לבער את עשו מן העולם ואחריו קרבן חגיגה לחוג עם השכינ' ולהתדבק עמה שתשפיע עליו את ברכותיה ולא שלטא לי' * ולאשלטא לי' בדרג' דברוך ולאפקיה מדרג' דארור. ע"כ:

והרא"ג כ' ובג"כ מה כתיב כלומר עתה במה שאמרתי לך בסודו למעל' יובן למט' באברהם עצמו ע"ד הסוד ואברהם זקן בא בימים שכמו שמדתו למעל' הולכת ומתפשט' בכל השש המדות כנזכר כך הוא למט' בהיותו מתקשר בחסד הי' הולך ואור ומתקשר בכל המדות שהי' גורם התפשטות האור בכל המדות. ואיהו סיב ונהיר מלת ונהיר ל"ג. ובג"כ ויקרא אלהים בינ' לאור דהיינו החסד יום כלומר שיתפשט בכלהו יומי עד נכון היום כנז'. ולחשך קרא לילה דא יצחק היינו הגבור' שמתפשטת והולכת בכל המדות עד שמגעת למלכות שהוא לילה ונמצא החשך שהוא הגבור' דבקה בלילה מלכות וז"ש ואיהו אזיל לקבל ליליא דהיינו שמאלו תחת לראשי. ובג"כ ביצחק למט' כשזכך נפשו בזקנותו עשה הייחוד הזה שקשר הגבור' במלכות שהוא החשך בליל' ומצד זה כהו עיניו. דבעא לאתמשכא כלומר לא היה זה מצד עונש ולא היה קשה בעיניו הדבר אלא הוא רוצ' בזה ושמח בדבר. ולאתדבקא בחשך מלת בחשך ל"ג. בדרגי' היינו המלכות שכן הליל' מקבלת החשך שגם המלכות נקר' דרגי' גבורה תתאה א"נ היינו הגבור' עצמה שלא נתקשר במדתו היטב עד שעש' ייחוד זה. ולא מזחנו כלומר מזוקן שלו אלא מזוקן אחר שהוא יצחק. דהא כדין אתאחיד בי' ליליא שהרי ביום אין חשך ובהיותו חשך כדין מתקשר בליל'. ואתקיים ולחשך קרא ליל' כלומר שנתייחד מלכות בגבור' יחד ואין ביניהם פירוד עד שנקרא החשך עצמו לילה.

ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' דאתכלל מסטרי' וכו' מלת בנו קא דייק הדומ' לו בהתכללו בגבורותיו אלא שאלו הם דינים קדושים ואלו בלתי קדושים. דאתתקף ביה בקב"ה כדמפר' דהיינו הבטחון שבטחו חנני' מישאל וכו' בתחלת דבריהם הן איתי אלהנא וכו שהוא בטחון בלתי הגון כדמוכח ואזיל. וישוי תוקפי' ביה היינו מה שחזרו אח"כ לומר והן לא ידיע להוי לך מלכ' וכו' וזהו שמפרש לקמן אבל ישוי תוקפי' ביה בקב"ה דיסייע לי' באינון פקודין דאורייתא שאם יאנסוהו לעבור על ד"ת שישים בטחונו בו ית' שיעזרהו לעמוד באות' היסורין ולא לעבור. יכול כחנני' וכו' ירצ' במה שאמרתי זכאה בר נש דאתתקף בקב"ה יש מקום לטעות יכול כחנני' וכו' אלא ודאי מה שראוי הוא וישוי תוקפי' ביה וכו' דכיון דאתי בר נש וכו' כלומר אחר שישים אל לבו שלא לעבו' על ד"ת מסייעין לי' ודאי שיכול לעמוד ולא ימיר דתו לעולמים. א"נ שאינו מרגיש המות כלל אלא נשמתו מסתלקת בנשיק' אעפ"י שיעשו בו שפטים כנז' בספר התשב"ץ וז"ש מסייעין לי' ודאי ובדא דאמרן דמסייעין לי' יתתקף ביה בקב"ה ר"ל בזה יכול להיות בטוח שהקב"ה יסייעו. א"נ ובדא וכו' כלומר זה שאני אומר שיבטח שלא ירגיש במית' כלל הוא בתנאי דלא ישוי תוקפי' באחרא שלא ישתף עמו ית' שום שתוף כח נברא אלא לו לבדו ובג"כ עוז לו בך בך דוקא ולא בך ובזולתך חליל'. דאתעסק באורייתא לשמי' דקב"ה מלת לו בך קא דייקא עוז לו היינו בהשתדלות בתור' הנקרא עוז אמנם הוא בך ולשמך לא לשום סבה אחרת. טב לי' דלא אברי הפך העוסק לשמה שזה אשריו וטוב לו שנברא. לארמא לי' הו' פי' למסילות בלבב' כלו' אין בלבם אלא לעלותו ולרוממו. ושכינתא אודעא לה לרבקה ומה שאמרה הנה שמעתי את אביך הכונה שמעתי השכינה הנק' את אביך כנז' בפ' בראשית ט"ו. ת"ח אי ח"ו וכו' לא ישלוט לעלמין שאם ח"ו היה מתברך עשו היה נשאר העול' בקלקול פגמו של אדם הא' והקליפ' תגבר לעול' ולא יהי' ליעקב שום שליט' בעולם הזה והטעם שהוצרך הדבר לבא דרך ערמ' אלא כלא מעם קב"ה וכלא באתרי' אתא כדי לתקן פגם אדם הראשון שהי' ע"י ערמ' כדמפרש לקמן. ת"ח וכו' כלומר ראי' שלא היתה שכינה זזה מן יעקב מדכתיב ורבקה אוהבת את יעקב בלא טעם אלא לאהבת הטוב במה שהוא טוב ולא לשום סבה כנזכר בעשו כי ציד בפיו. ובג"כ שדר' מסברא קאמר דבקראי לא משמע ששלח' בעדו אלא מסברא מסתמא שמיד שלח' אחריו ולא נתרשלה עד שיבא מאליו. א"נ רמז כאן שרבקה היתה במקום חוה ולז"א קרא ורבקה אוהבת את יעקב שהוא סודאדם כדי לתקן הפגם הראשון עשתה הענין ושדר' בגיני' דיעקב. בההוא זמנא ערב פסח הוה דייק מלת ועתה כלומר עתה שמע בקולי לתקן המעוות ע"י מה ששמעת בתחלה בקולי עתה שהזמן גרמא להכפו' הקליפ' ולבער החמץ שהוא ערב פסח. עכ"ל הרא"ג: