אור החמה על ספר הזהר א:רפב

ת"ח בירא דמיין נבעין האי איהו רזא עלאה בגו וגו' שמורה על ייחוד המלכות ביסוד והיסוד בתוך המלכות.

בירא דאית בי' מוצא מים כי יש באר שאין מימיו נובעים לו מתוכו אלא באים לו מבחוץ ואין בור זה מורה על הייחוד הנרמז כדפי'.

ועל דא כד חפר יצחק ועביד בירא בשלם וגו' פי' בינה שאין קליפות ומקטרגים שולטי' בה.

אבל ת"ח כל עובדוי דקב"ה כלהו אינון מילין דקשוט כלו' אין דבר שיהיה לריק ח"ו אלא הכל בכוונה ובטעם והכל תלוי בסוד האצילות אפי' דברים גשמיים שאנו רואים בעולם השפל שהם מקרי בני אדם הכל תלוי ברומו של עולם וז"ש וכלא ברזא עילאה:

וכל מילוי דאורייתא וגו' לא בא התורה לומר לנו כי * מלת כי יתיר: כל אותם העניינים להורות על גשמותם ח"ו אלא להורות לנו בהם סוד אלהותו וז"ש כולהו מילי מהימנותא וגו' כדקא יאות שאין ראוי שנאמר שבאה התורה לספר לנו ספורי הזמן הקודם ח"ו אלא נאות שנפרש כדפי'.

ות"ח לא זכה יצחק וגו' בתמיהה.

דלא סמו עינוי כיצחק ולא כהו כיעקב.

דאיהו נהורא דיממא ועיקר כוונתו כי אחיזת אברהם בחסד אינו שוה בתחלת כניסתו בקדושה דהיינו זמן בחרותו לסוף ימיו. וכן יצחק בגבורה כי כל עוד שנמשך זמן הצדיק בעולם בהיותו הולך בתומו הוא הולך ומתחזק עד סוף ימיו שזכה בעצם למדתו. וכל עוד שמדת החסד הולכת ומקרבת לאצילות הולכ' ומאירת וז"ש ונהורא דיליה אזיל ונהיר וגו' והעד על זה בקר נק' אברהם חסד שחר נק' נצח שהוא חסד אור ולא כחסד ובקר עצמו שבחסד מאיר כל עוד שמתקרב למעלה יותר כיום שהולך ומאיר כדמסיק הולך ואור וז"ש בדף קמ"ב ע"א ובג"כ מה כתיב ואברהם זקן בא בימים בספירות הנכללות בחסד שכמו שבא בימים העליונים הנכללים בחסד ומתקרב אל האור העליון ולכן ראוי שיאיר לעולם יותר מהקודם. אמנם מדרגות הגבורה מתחילות מחצי היום שהם קצת אור ומתקרבות אל החשך עד הלילה וזהו ויקרא אלדי"ם לאור שהוא חסד יום הולך ומאיר ולחשך שהוא הגבורה קרא ליל' הולך ומחשיך ולפיכך כד סיב ותכהין שנתקרב אל הדין והחשך. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואו' כמוצא מים חוזר אל הנשמ' שתהי' זוכה אל אספקלרי' דנהרא הנק' מוצא מים והוא היסוד וכך תהיה נשמה זו דוגמתו די רוי תמיד אל הגוף הנמשל לגן רוה מן מוצא מים כי הנ' גן ומוצא מים הם רמז אל יסוד ומלכות והם סוד הבאר ומקורו ולז"א ת"ח בירא דמיין וגו' ואמ' כי כל מה שעשו האבות הוא הענין תיקון המק ר הנק' מוצא מים שיהיה נובע במלכות הנק' באר מים חיים ולא יהיה שום מכשול אשר יפסיק ביניהם ויסתום אותו מוצא מים מלנבוע בבאר ההוא וזהו סוד החפירה:

ויקרא שמה רחובות וגו' לפי שביאר למעלה כי ישראל בעיין לאתתקפא בציצית ובתפלין דוגמת האבות אמ' כי ג"כ לכן נקראה רחובות לרמוז דירחיבו המקורות ומוצאי מים אשר בבאר הזאת בענין הקרבנות. ועי"ל שהוא נמשך עם האמור דהאי קרא דונחך ה' תמיד וגו' איירי אחר התחיה אשר עליו אוקימנא קרא והיית כגן רוה וכמוצא מים אמר כי לכך קראה רחובות בפעם השלישית שהוא דוגמת הבית השלישי העתיד ליבנות במהרה בימינו אמן אשר יקרא אז רחובות בסוד הרחבת מוצאי מים אל תוך הבאר הזאת וזה בסוד הקרבנות כי גם אז יהיו קרבנות קרבין ואין לתמוה ולומר כי הקרבנות באים על כפרה כי הלא נאמר לאדם ויניחהו ה' בג"ע לעבדה ולשמרה ואלו הקרבנות והנה נודע כי בהיות אדם בג"ע והניחו ה' שם לעבדה ולעשות קרבנות ודאי כי לא הי' לכפרת עונות כי עדיין לא היה יצה"ר בעולם עד שאכל מן עץ הדעת טוב ורע. וז"א כגוונא דא ויניחהו בג"ע לעבדה וגו'.

ר"ש פתח חכמות וגו' כבר ידעת כי סוד חכמה ובינה הם אבא ואימא אשר נפקו מן הכתר והם נעלמים מעין כל ולכן נקראים מ"ה ומ"י ולכן אינם מכונים באבר נגלה אלא במוחא תרין מוחין ובראם בדיוקנם בקומתם בסוד פרצוף שלם אכן בראש הת"ת נגנזו בגלגלתיה אלין תרין אבא ואימא ליעצו ולהדריכו בדרך הישר ולהאיר אליו ועיקר תכונתם ודירתם הוא שם האמנם חלק עשירי מן זאת החכמה עלאה נתגלה בסוד והמן כזרע גד כנז' בתיקונין והיא אשר הית' בראש הנקב' וזאת נק' יונה ויקא את יונה אל היבש' ואז האי יבשה נוקב' דז"א נעשית ארץ להוציא פירות ודא איקריא חכמה עילא' שבראש הזכר ואלו השתי חכמות עליהם נאמר חכמות בחוץ תרונה פי' חכמה עילא' וחכמה תתא' נק' חכמות כי האי חכמה זעירא אתכלילת בעילאה כי היא טפילה אל חכמה עילא' ולכן אתכלילת בה כי העילא' עיקרית והיא שריא בה פי' זאת חכמה עילא' שריא בה בהאי זעירא ונעשית כסא הזעירא אל העילאה להיותה חלק העשירית אשר אנו קוראים אליה מלכות שבחכמ'. והנה אלו ב' החכמות להיותם דבר נעלם כמו שביארנו לכן אין היכר רק בחוץ ר"ל בהייתם בחוץ כאשר נבאר ב"ה ואז תרונה ונשמע קולם מש"כ במקומם לפנים כי אינון בחשאי ועת' ביאר הענין ת"ח וגו' כאן צ"ל במקום או' תנן חכמה תמן צ"ל כדתנן עלמא דאתי אתברי ביוד ואתכסי האי חכמה תמן. והענין מבואר במקום אחר כי כבר ביארתי ענין העלם החכמה עד שנק' מוחא דז"א ואינו מכלל הז"א כאשר ביארנו זה וכשרוצ' להתגלות הוא ע"י אימא בינה אשר היא תחתיו וממנו נבראת כי הנ' הבינה נק' עלמא דאתי ונברא ביוד שהיא החכמה וכדין תרוייהו אתחברן בשם י"ה ועדיין כל זה נק' חשאי כמו שביארנו כי הם תרין מוחין ולא אשתמע לבר פי' לחוץ.

תו בעייא לאתפשטא ונפיק סוד גופא דאמצעית' דז"א כי עד עתה לא אתפשטת אלא ברישא דזעיר אפין בסוד תרין מיחין ואתקנת רישיה דז"א והכל בסוד חיבור הבינה ואח"כ בעיא לאתפשטא בגופא דזעיר אנפין ותמן אתגליא יתר משום דרשים תמן ג' רישומים אשא ומיא ורוחא וחד רשים בזרוע ימין וחד בזרוע שמאל וחד בגופא דאמצעיתא ואלו הם סוד ג' עטרו' דעטר אבא לבריה והוא סוד היות כל ספי' כלולה מעשר ולכן גם החכמה הוצרכה להתפשט בכל הי"ס ואחרי שנתפשטה בחכמה ובבינה עד נתפשטה בחסד גבורה ת"ת ותמן רשימת אשא מיא רוחא לזה נק' קול והענין כי למעלה היו כלולים ולכן לא הי' ניכר הפרש דין ורחמים וחסד והיה הכל בחשאי אך עתה אשר רשימת מיא בזרוע ימין ואשא בשמאל ורוחא בגופא דאמצעיתא אז נק' קול כי כבר ניכר היות בו חסד ודין ורחמים בפירוש ובבירור כאדם המשמיע קול וניכרים הדברים בפירוש ובכאן נק' חוץ כי כבר הדברים יצאו לחוץ ולא גנוזים במוח. וגם כי ניכר בהם היות בהם דין חסד ורחמים ובכאן הוא רינון והשמעת קול החכמה וניכר עניינו. והנה אפשר כי גם בנוקבא יהי' כך כי לא יוכר החכמה שבה רק בב' זרועותיה וגיפא דיל' דאיקרי חוץ וזהו חכמות בחוץ תרונה.

ואו' ברחובות וגו' פי' כי הלא ב' החכמות האלו מקום חיבורם הוא ביסוד כי הוא המחברם בסוד יאהדונה"י שביסוד העולה אמ"ן ובו נרמז ב' יודין הם ב' חכמות ותמן מתחברן ומה שהיו עד עתה ב' קולות כמו שביארנו הנה עתה תתן קולה ויהיה הכל חיבור קול אחד. וקרא רחובות אל היסוד כי כן נק' כאשר מתרחב המוצא מים אשר בתוכו ונגיד ונפיק ולא פסיק ואז היסוד הנקרא מוצא מים נק' רחובות כי מתרחב מעינו ומקורו בריבוי.

ובג"ד אמ' שלמה וגו' פי' מלאכתך וחכמתך שתרצה להשיג צריך שתהיה בחוץ כאשר ביארנו עניינו כי שם תוכל להשיג ענין החכמ' אך במקומה אי אפשר להשיג עניינה כאשר ביארנו כי במקומה נח שייך בה היכר דין ורחמים. ולהיות שביארנו כי הם תרין חכמות חד ברישא דדכורא וחד בריש' דנוקבא ולכן אמר כי הרוצה להשיג את שתיהן צריך שיבקשם בחוץ ואז ישיגם ולכן כנגד חכמת הזכר אמר הכן בחוץ מלאכתך כי לא יכירנה אלא מצד קול הנז' הנק' חוץ ושם יראה פעולותיה ומלאכתה וכנגד חכמת הנוקבא אמר ועתדה בשדה לך היא סוד הנקבה שבה שדה של תפוחים ובזה תשלים נשמתך ותשיג כל מבוקשך ותהיה מן השלמים היודעים דרכי השי"ת וזהו אחר ובנית ביתיך כלו' אחר שתעשה כן אז ובנית ביתך היא הנשמה שתבנה אותה בביתך הוא הגוף שהוא בית הנשמה ומדורה ואז תהיה שלם ותשיג כל מה שתרצה וכמ"ש אשגבהו כי ידע שמי:

וע"ד כד חפר יצחק וגו' כבר ביארנו זה לעיל כי יסוד הנק' שלום כמ"ש את בריתי שלום וכשנכנסו אל עסק הקליפות לא הכניס עמו את השכינה לבדה רק עם השלום בקוץ הדלת של אחד כנודע כי הוא הגורם שלא תתייחד המלכות עם החיצונים דכתיב כי ישרים ישכנו ארץ הוק' לו כי גם הרשעים שוכנים בארץ ועוד כי אדרבה גרעון הוא זה לישרים כי אדרבה עיקר דירתם ראוי להיות בשמים ולא בארץ לכן אמר כי ישכינו ארץ כי הם מקיימי העולם. ואפשר רצה ג"כ לכוין בזה מה שביארנו כי יצחק השכין וייחד את השלום והיסוד עם הארץ וזהו ישכינו ארץ והוא נכון:

ויהי כי זקן וגו' הודיענו ענין ההשגחה כי אין לכפור בהשגח' ח"ו ולאמר עזב ה' את הארץ ובפרט בראותינו דברים שאין השכל סובלן כי מי אשר יראה איך כהו עיני יצחק יתמה הפלא ופלא כי צדיק גמור הי' עולה תמימה וקדושה ואם נאמ' כי לזכותו ולהרבות זכיותיו הי' א"כ איך אברהם לא כהו עיניו ונודע כי יצחק דיוקנו של אברהם אביו היה בכל הפרטים ואפי' בענין מעשיו וצדקתו וא"כ למה כהו עיני יצחק ולא עיני אברהם ולזה אמר תא חזי לא זכה יצחק וגו' כלו' אפשר הוא שנחשוב שלא זכה יצחק כאברהם אשר לא כהו עיניו אמנם יצחק כהו עיניו לפי שלא היה כמוהו ח"ו לעלות זה על לב כי יצחק צדיק גמור הי' ומה שכהו עיניו הוא בכוונ' עצומה כי כל דרכי השי"ת רזין עילאין אינון. והענין כי הנה אברהם נודע כי מדתו היא החסד וכמ"ש חסד לאברהם והנ' החסד הוא מדת היום פי' כי הת"ת הנק' יום הוא מצד החסד. והמלכות הנק' לילה היא מדת החשך וזהו כוונת הפסוק ויקרא אלדי"ם לאור יום ולחשך וגו' ולכן החסד שהוא סוד האור כל מה שהוא נמשך הוא מתגבר יותר וכמ"ש הולך ואור עד נכון היום ולכן אברהם איש החסד כל זמן שהי' מזקין עוד היה מאיר ונכנס במדת החסד הנק' אור ונק' יום כמ"ש וזהו ענין ואברהם זקן בא בימים וגו'. ע"כ מהרח"ו נר"ו:

גיליון ודא הוא סימנא דאבהן דמשתדלי לחפור בירא וגו' קצ"ז ב' ועי' בס' דברים רפ"ז א' כע"ל:

והרא"ג כ' דא ההוא נהר דנגיד ונפיק היינו היסוד והכונ' שהשפע אחר שמתמצה ונמשך מכל האברים אח"כ נפיק מפום היסוד וז"ש נגיד ונפיק. ת"ח בירא דמיין נבעין וכו' כלומר מה שהיו עוסקים אבות העול' לחפור באר ולהמציא בו מוצא המים שיתמלא הבאר לא דבר רק הוא אלא שהיו מכוונים ברזא דמהימנות' באר היא המלכות ומוצא המים הוא היסוד שיוצאים ממנו המים למלאותו וזהו ואינון תרין דרגין דאינון חד דכר ונוקבא. ות"ח ההוא מוצא מים וההוא בירא אינון חד ואיקרי חד * ואקרי חד ב"ת אלו מיותרים. ואיקרי כלא באר כלומר הטעם שרצו לעשות הייחוד בכוונה' בחפיר' הבאר ולא בשום מעשה זולתו. הוא שרצו לעשות הייחוד בענין אחד מיוחד ששניהם יחד לא יקראו כי אם בשם א' דהיינו באר ולהיות שהם משותפים בשם א' ומתמיד לעולם כדמפרש ואזיל. וז"ש דהא ההוא מקורא דעייל לא פסיק וכו' ה"ג ובירא אתמלי אז שם באר צודק בו שאין השם הזה מתבטל לעולם כי אפי' בזמן הגלות שנאמר ונהר יחרב ויבש היינו דוקא בבחינ' השפעת העולמות התלוי במעשה התחתונים: אבל בבחינת השפעת עצמותה לא יעדר לעולם שאינו תלוי במעשה התחתונים. ומאן דאסתכל וכו' כלומר עם היות שלא נרמז בבאר רק יסוד ומלכות עכ"ז כל המדו' הוא מייחד להיות שמוצא המים הנכנס בתוכו שהוא רמז ליסוד שהו' סיומא דעלמא דדכורא. בכלא אסתכל בכל המדות אסתכל ובודאי שמייחד כל המדות. ודא הוא סימנא כלומר שהיו משתדלים האבות לחפור הבאר ולהוציא המקור בתוכו לסימן שבהתעוררות זה בפועל יהיה סימן לעורר דוגמא זו באצילות וז"ש גו רזא עילאה שכשהיו חופרים למטה היו ממש מכוונים למעלה לסקלה מאבן נגף וצור מכשול. ולאתקנא האי בירא כדקא חזי ברזא דקרבנין ועלוון כלומר שעד שלא הקריבו ישראל קרבנות מהקמ' המשכן ואילך אעפ"י שהיו עושים תיקוני' ויחודים רבים מ"מ הוה קצת קטרוג למעל' והיו תובעים ממנ' טרפם והיו עושקים כל הנשמות והיוצא ממנ' יטרף כנזכר בסבא ואז היתה נקר' שט"נה ועש"ק על שם הקטרוג והעושק. אמנם כשהיו מקריבים קרבנות הי' עשן אמורין ופדרין עול' דרך צד הצפון לזונם ולפרנס' כנז' בפ' תרומ' ואז היתה הקדוש' רחבת ידים אין שטן ואין פגע רע ונקראת אז רחובות ואז ופרינו בארץ שלא יהי' שום נשמ' נעשקת ביד לילי'. לעבדה ולשמר' אלין קרבנין ועלוון ע"י העולות שהם כלם לגבוה בזה היתה המדה העליונה נעבדת מהמלך העליון ונזקק לה. וע"י הקרבנות שיש בהם חלק לחיצונים ועל ידם נפרד מהקדוש' היה מקיים ולשמר' כו' זו היא שמירתה מהחיצונים שלא יתאחזו בה וג"כ בג"ע ע"י העסק בסוד הקרבנות היה מקיים לעבד' ולשמר' כנז' וזהו שפי' רז"ל לעבד' ולשמר' אלו מצות עשה ולא תעשה שע"י קיום שני מיני מצות היה עובדה ושומרה:

ר"ש פתח וכו' וחכמה זעירא מלכות דאתכלילת בעילאה חכמה עליונה כנזכר בתיקונים. ה"ג בס"י ועלמא דאתי אתברי מיניה כדתנן עלמא דאתי אתברי ביו"ד ואתכסיי' האי חכמה תמן וכו'. דלא אשתמע לבר לעלמין גרסינן ה"ג הכא בחוץ כמה דאתמר דכתיב בחוץ תרונה. ועבד בירא בשלם היינו שהיה שלום בחפירתו שלא רבו עליה והרמז הוא שלמעלה היה שלום במלכות ואין שטן ופגע רע. לההוא שלם קרי ליה רחובות שלא קרא שם הבא' רחובות אלא כיוון לקרות שם השלום הדבוק בו דהיינו היסוד שהוא מבועא דבירא רחובות. וכל כוונת ר"ש להביא הפסוק הזה לחלוק על ת"ק דהוה משמע ליה שהבאר בעצמו קרא רחובות ואמ' דליתא כמו שהוכיח מפסו' שהביא שהיסוד נקר' רחובות א"כ על כרחין מה שקרא יצחק רחובות הוא ליסוד. זכאין אינון צדיקייא דעובדיהון לגבי קב"ה דוגמת יצחק שהיה חופר בארות שנרא' שהם מענייני העה"ז ואין כוונתו אלא לקיימ' עלמא להעמיד היסוד הנקר' קיים דעלמא וז"א ישכינו ארץ שהכונה שישכינו היסוד בארץ מלכות לתת לה קיום והעמדה. ומכאן אתה למד שגם בכל המעשים צריך לייחד הצדיק דוגמת אבותינו הקדושים וזהו סוד מרז"ל וכל מעשיך יהיו לשם שמים לייחדא שם שהיא מלכות עם שמים ת"ת. האי קרא אוקמוה במדרש רז"ל ואתמ' בין חבריי' ע"ד האמ' בפנים אחרים אבל ת"ח דע"י מה שנאמר בינינו יתורצו קושיות פסוק זה למה כהו עיני יצחק כדמקש' לחמן ועוד למה לי בסיפורים הללו שנר' בלי שום סוד לז"א כל עובדוי דקב"ה כלהו מלין דקשוט שאם תרא' שאברהם לא כהו עיניו ויצחק כהו ויעקב כבדו מזוקן לבד אינו ע"צ המקרה ח"ו אלא כל עובדוי דקב"ה מילין דקשוט גם לא תדין בזה שהי' מצד מעשיהם הרעים חליל' אלא הוכרח להיות זה כלא ברזא עילא' ומהכרח סודם למעל' הוכרח להיות כן למט' כדמפרש ואזיל. כלהו מילי מהימנותא וכו' אינן סיפורים והגדות אלא רזין עילאין ואומר כדקא יאות יר' מה שנרא' ההערמ' שעשה יעקב לעשו ח"ו שיעקב עשה כך בלי טעם אלא הכל בסוד עליון כדמפרש במסקנא דמלתא וז"ש וכלהו רזין כדקא יאות אין דבר בטל בכל המאורע כי הכל הי' מוכרח כדמסיק בפסוק יעבדוך עמים. ות"ח לא זכה יצחק וכו' השתא מפרש ואזיל לא זכה יצחק וכו' בתמי' וכי לא הי' ראוי שיזכ' יצחק כאברהם שהרי היה עולה תמימה. אבל רזא עילאה איהו הכא וכו' כלומר ילמד סתום מן המפורש שממה שלמדנו שם בין החברים בפסוק ויקרא אלהים וכן פסוק זה. דא אברהם דאיהו נהורא דיממא היינו סוד החסד. אזיל ונהיר כלומר שמתפשט החסד הזה בכל ו' קצות שלזה כתיב בכל הששה ימים יום להורות על התפשטות היום שהוא החסד בכל המדות כנז' בפרשת בראשית דף מ"ו. אזיל ונהיר ואתתקף בתקונא דיומא לישנא דקרא נקט הולך ואור עד נכון היום והיינו שהת"ת שהוא בעל ו' קצות ו' ימים החסד הולך ומאיר בהם עד היסוד ששם הוא מתכונן היום שמשם והלא' הוא לילה מלכות. עכ"ל הרא"ג: