אור החמה על ספר הזהר א:רפ

מאי שנאה נפשו ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה וגומר והשתא נפשו היינו נפשו של קב"ה שהיא מואסת את הרשע זה אי אפשר מתרי טעמי חדא דמשמע דנפשו שהיא המלכות מואסת אבל שאר מדות לא קאמר ועוד הרשע מואסת אבל נפש הרשע שמא אינ' מואסת. לזה אמר אלא הפי' הנכון כי נפשו אהדר לנפש הרשע וכ"ש הגוף והשתא אהדר המיאוס ממילא לההוא דרגא דכל נשמתין תליין ביה והיינו במלכות וגם בבינ' כ"ש שאר מדות אם ממקורם נמאסה כ"ש שאר מדרגות וז"ש ולא בעיא בה לא בעה"ז מצד המלכות ולא בעלמא דאתי מצד הבינ'.

וחמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא וגומר. הענין כי היין הוא שפע הבינ' בסוד הגבור' וכשהוא מששת ימי בראשית סוד ששה ספירות הוא משומר דהיינו שמריו שקטים למטה לחצוני' והוא למעלה צלול שמור ממגע גוי שאין הקליפו' שולטות בשפע ההוא אמנם בהיותו בן יום א' דהיינו המלכות שמריו מעורבים בו והקליפו' שולטים בו ומתנסך והוא משכר ואינו משמח בסוד השמחה:

ר' יוסי אמר יאות וגומר כלו' נאות אליו לפי מדותיו הרעות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ורשע ואוהב חמס וגומר אמר כי פשט הכתוב הוא לכאור' כי שנאה חוזר לשי"ת הנז' בראש הפסוק ה' צדיק יבחן והנה השי"ת הנז' הוא שונא לנפש של אותו הרשע וז"ש ורשע ואוהב חמס שנא השי"ת לנפשו של הרשע הנז' וה"ל כאומרו ולרשע ולאוהב חמס שנאה השי"ת נפשו של הרשע הנז' האמנם ק' לזה או' שנא' בלשון נקבה והל"ל שנא נפשו ולכן אמר כי פי' הוא שחוזר אל השכינה שהיא אוצר הנשמות צרור החיים והיא נוקב' והיא אשר שנאה את הנפש הרשע דאינ' נצררת בתוך אוצר ההוא ולכן אמר שנאה בלשון נקב' כי השכינה היא נקב' וכן צריך להגיה ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה נפשו דההוא רשע פי' כי השי"ת שנא לנפש של אותו הרשע. והנה הי' אפשר לפרשו באופן אחר רק שאינו מתיישב והוא ס"ד דנפשו דקב"ה הוא ששנא אל אותו הרשע וזה יותר מתיישב בלשון אומרו ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה וכו' אך א"א לפרש כן מפני כי זה הפי' חזר הוא בעצמו לאומרו אח"כ כמ"ש ד"א שנאה נפשו כד"א נשבע ה' בנפשו וגומר כמו שנבאר. וא"כ איך דחה פירוש זה בתחלה ואח"כ אמרו וזה ברור למעיין אך הביאור הוא כמו שפירשנו ודוק ותשכח:

ד"א שנאה נפשו וגומר ברור הוא כי תירץ קושיא הנז' למה אמר שנאה בלשון נקב' ואמר כי שנאה חוזר אל מלת נפשו פי' כי נפשו של הב"ה הנז' בראש הפסוק היא אשר שנאה את אותו הרשע ופי' נפשו היא המלכות כמ"ש נשבע ה' בנפשו ר"ל כי כל השבועות הם במלכות הנק' נפשו כי לכן אין השבועה חלה לבטל דברי תורה כי השבועה במלכות והתורה בת"ת אך הנדר שהוא הבינ' חל על התורה שהוא הת"ת ונודע כי השבועה היא סוד המלכות הנק' שבעה בסוד בת שבע כנז' פ' וירא ד' קי"ב ע"ב ואין להאריך בזה וז"א נשבע ה' בנפשו ודי בזה:

ובגין כך כי הוא שונא את הרשע ואוהב הצדיק לכן צדיק יבחן ומחזקו ע"י הנסיונות ההם: וז"א ובג"כ ה' צדיק יבחן:

ת"ח כד ברא קב"ה לאדם פקיד ליה וגומר עתה בא אל המכוון לפרש פסוק ויהי רעב בארץ כי פי' סוד כניסתו בקליפות כאשר נבאר ואמר כי הנה דרכו של השי"ת לנסות בזה כל הצדיקים וכמ"ש ה' צדיק יבחן. וענין נסיון הזה הוא להביט ולהציץ בקליפות ולראות סדר עניינם ודרגין דילהון ואז ינסה אותם השי"ת אם יטעו אחריהם כענין אחר ובן זומא ובן עזאי והאדם מחויב בזה הנסיון כאשר רמז קהלת בספרו ואמר כי יש יתרון לחכמה שהיא הקדושה מן הסכלות שהם הקליפות כי יש לאחוז ג"כ בסכלות כנזכר בקהלת וזה נדרש בזוהר במקומות הרבה. והנה כבר ידעת כי י' דרגין דדכורא סמאל אנון קשורין ודבוקין תוך ז' היכלותיהם דוגמת הקדושה ממש והוא ג' ראשונות שלהם הנק' ראש הקליפות היא תוך היכל שביעי מתתא לעיל' ויש בו קצת קדוש' בסוד ונגה לו סביב ושם הוא מדור חסידי אומות העולם וזהו סוד ראשו של עשו שנקבר במער' והוא סוד והבינהו. והיכל זה הוא הנק' שמרי היין העליון כי הי"ס דקדוש' וכל דרגין דיל' הם סוד היין הקדוש המשמח והוא שקט על שמריו כי השמרים הם היכלות הטומא' ובפרט היכל זה הוא ראש השמרים הסמוכים אל היין ויש בהם טיפי יין בסוד ונגה לו סביב שכל זה אשר נבאר ונדבר בענין קליפות והיכלות אלו הכל נתבאר פ' פקודי וע"ש. והנה שם נז' כי היכל הז' הוא שמרי היין דמנייהו שתינא ומנייהו אטעימת חוה לאדם. ולכן נלע"ד כי הלא אלו הד' הנז' כאן שהם אדם ונח אברהם ויצחק הם כסדרן פי' כי כבר ידעת כי אדם נרמז בחכמה ואברהם ויצחק בחסד וגבור' וכן כל שאר הצדיקים משם ולמט' יעקב בת"ת משה בנצח וגומר האמנם נח למה שנמצא בזוהר הוא ביסוד וכמ"ש הפרשה נח איש צדיק. והנלע"ד כי להיותו בא אחר אדם וקודם אברהם הנה זה הסדר יורה על היותו רמוז בבינ' וזהו סוד את האלדי"ם התהלך נח והוא סוד אלדי"ם חיים. ובזה יבין המעיין אומרם עשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם כי ידעת היות כל א' עשרה עשרה ולכך לא נמנו משותלח וחנוך כל א' לראש ולקצין על דורו כמו אדם ונח ואברהם וגומר כי כל אלו היו בסוד עשרה דורות של אברהם והבן זה: והנה היפוך אותיות נח הוא חן וסוד ונח מצא חן והוא סוד חן ונועם הלוים הנרמז בבינ' ומשם בא להם. ואו' צדיק תמים יובן ממ"ש פ' פקודי דיסוד הוא עול' עד היכל שביעי והוא המחבר שביעא' בשביעאה ובזה תבין כי גם כי נח הי' ביסוד הנה הוא בבינ'. והנה אלו השנים שהיו כנגד הראש והם אדם ונח כי כנגד הכתר לא נברא שום אדם כנודע כי אין בו תפיס' ואלו השנים נכנסו בהיכל השביעי של הקליפות אשר הוא הראש כאשר ביארתי ובו חטאו שניהם וזה הסוד יובן במ"ש בתקונין כי אדם והבל אשר הוא מכלל דורותיו חטאו במחשב' והוא רמז אל היותם ממחשבת הקדוש' ספי' החכמ' וחטאו במחשבת הטומא' היכל שביעי. גם נח להיותו רמוז בבינ' חטא בהיכל הז' כי שם הם כל הג' ראשונות שלהם. ואמר עתה ת"ח כד ברא קב"ה לאדם פקיד וגומר ר"ל צוה לו אות' המצוה ולא צוהו משום עצמו כי מה יתן ומה יוסיף חטאו בקדושת השי"ת כי אם צדקת מה תתן לו אמנם לאוטבא ליה לאדם שלא ימות ויהי' שלם כל ימיו ויהיב לי' חכמתא וידע כל דרגין של הקדושה. ולבתר כד נחת לתתא בקליפות חמא תיאובתא דיצה"ר והוא סוד המחשב' החושקת הנק' תיאובתא דיצה"ר והוא היכל ז' כמו שביארנו שבו מחשבת הטומא' ואתדבק תמן. וכן כד אתא נח אתדבק תמן כי שם יש מעט חמרא מעורב עם השמרים וזהו חמרא תקיף דלא צליל כי לא צליל הוא שמעורב היין עם השמרים והיין שבו אינו קדוש כמו קדוש' עילאה אמנם הוא תקיף וחזק יין המשכר. והוא דחד יומא כי ידעת היות ז' היכלותיהם נק' ז' ימי הרעה דוגמת ז' ימי בראשית ולהיו' היכל הראשון מלמעל' למטה קראו יינא דחד יומא: או אפש' לפרש חמרא תקיף ר"ל יין מחמיץ מלשון תקיפו לי' ד' מאה דני דחמר' ופירשתי פי' זה כי היכי דלא נימא דאיכא יין נמי לתתא כי הלא כולם שמרים הם ובפרט בהיכלות שהם היכלין דנוקבא כי הכל שמרים. אך פי' הראשון יתיישב במה שהקדמתי כי י' דרגין דדכור' כלילן בז' היכלין ויש בראשו איז' נגה של קדוש' והנ' דוגמ' דאדם הי' ממחשבה ובה חב ולז"א חמא תיאובתא וגומר אך בנח שהי' בבינה דוגמת היותו שם יין המשמח לז"א דחמא הכא חמרא תקיף וגומר ושתי מיניה אך לא כן נז' באדם כי לא הי' רק בדרגא תניינא הנק' תיאובתא דיצה"ר ודוק.

והנה אברהם שהוא כנגד החסד עאל בהיכל איבה שהוא כנגד היכל אהבה שהוא החסד זרע אברהם אוהבי. והנה היכל זה הוא היכל שבו הרעב נמצא כנז' פ' פקודי ותמן הוא לשוד ולכפן תשחק כי שם ולמטה שהם ז' דרגין בו' היכלו' כי השביעי התחתון הוא כולל שנים דוגמת הקדוש' ולכן שש היכלו' אלו שבו ז' דרגין הם ז' שני הרעב שהראו את פרעה וז' שני השבע הם ו' היכלי הקדוש' שבהם ז' דרגין והענין כי בשלש ראשונו' אין מושג בהם לא שובע ולא רעב רק בז' דרגין שם ניכר הדין והחסד והרעב והשובע וגומר בכל הז' דרגין ולכן תמצ' כי מאברהם ולמטה נתנסו בענין הרעב כי אברהם נאמר בו ויהי רעב וגומר וביצחק ויהי רעב וגומר וביעקב ג"כ מפני הרעב ירד למצרים. ואל זה רמזו רז"ל ז' פעמים בא רעב לעולם כנגד ז' דרגין דז' שני הרעב והראשון הוא רעב דאברהם והבן כל זה כי איני יכול להאריך: ואו' ועאל בשלם ונפק בשלם הוא ענין כי נכנס עם היסוד דבוק במלכות שלא להפריד' ח"ו בסוד ד' דאחד עם הקוץ של הדלת שהוא היסוד כי בזה הקוץ עליו נא' וכבודי לאחר לא אתן כי ע"י אותו חוט החסד אין המלכות מייחדת עם איש הטומאה דהאי א"ח דאחד נטיר לה ודי בזה. והנה זה היסוד נק' שלום ועליו נאמר דעאל בשלם ונפק בשלם וכנז' לקמן דף קמ"א ע"ב כד חפר יצחק ועבד בירא בשלם לההוא שלם קרי ליה רחובות ודוק: האמנם אותם שחטאו כביכול קצצו וחברו השכינ' עם הקליפות וזה גרם מהשהפרידה מן היסוד הנק' שלום ודי בזה:

וישאלו אנשי המקום וגו' ראוי שתדע כי כל הסיפורים הנז' בזמן היות יצחק בארץ פלשתים הכל הוא רמז אל עסק יצחק בידיעת דרגין של הקליפות ואח"כ עלה בשלום. ולכן הבין ודוק ותשכח. ואל זה רמז ואמר אחותי היא פי' כי אעפ"י שירד בקליפות לא קצץ ח"ו כמו האחרים אמנם הי' כאברהם אביו דעאל בשלם ונפק בשלם ואמר אחותי היא דקאמר דא על השכינ' ואתתקף בה ולא בקליפות.

תו אברהם ויצחק וגו' ביאר כי עוד יש טענה אחרת למה אברהם ויצחק קראוה לשכינה אחותי. והענין כי הנה יעקב גופא דאמצעיתא בעלה דמטרוניתא אמנם הידים והזרועות הם אשר הם אחים את השכינה כי אין בהם שימוש כמו בעלה יעקב או יוסף שהם מארי' דביתא גופא דאמצעיתא ולכן קראוה אברהם ויצחק אחות ועי' בתיקונים דף ל"ח ע"א בהגהה אחותי ביומא תנינא והנה זה יובן מפסוק אחותי רעיתי יונתי תמתי וגו' כי הענין הוא כפי אשר נתבאר בתיקונין כי הם רמז אל ד' אותיות השי"ת והענין כי נודע הוא היות כללות כל הי"ס כלול בד' אותיות השי"ת וכנגד כל א' וא' מן האותיות יהו"ד יש לו בת זוג במ' והענין כי כנגד יו"ד יהו"ד שהוא זרוע ימיני בסוד שיר פשוט כפול וגו' ומשם נק' אחותי סוד זרוע ימין של המטרוניתא. וכנגד הה"א אשר רומזת בבינ' ובגבור' הנק' רעיתי כנז' באדר' האזינו שם נק' זרוע שמאלי של המטרוניתא הנק' רעיתי. וכנגד אות וא"ו נק' גופא דמטרוניתא יונתי וכנגד המלכות שהיא ה"א תתאה נק' תמתי כי היא שלימות הכל כתרגום איש תם גבר שלים. וגם אפשר במה שידעת היות י"ס זכרים מלמעל' למט' וי"ס מתתא לעילא ובזה יובן היות אות ה"א תתא' במלכות מעילא לתתא ועוד יש אות היו"ד בסוד מתתא לעילא והיא נק' תמתי כי כן היוד הוי שלימו דכולא:

ויהי כי ארכו וגו' יש ספרים מוגהים וז"ל את רבקה אשתו דייקא ודא שכינתא דהות עמה דרבקה והוא מבואר. אמנם כפי הספרים שכתוב בהם כמה דע"ז כתיב בה ויקומו לצחק וגו' יהי' פירושו במה שקדם לזה כי כל סיפור יצחק בהיותו בארץ פלשתים הכל רמז אל התעסקו בחכמות הקליפות והנה אמר כי עם היות אשר הי' יצחק עוסק בקליפות עכ"ז יצא בשלום ונכנס בשלום כאשר ביארנו. כי לא קצץ בנטיעות אמנם לעולם הי' דבוק עם השכינ' וז"א והנה יצחק מצחק וכו' פי' כי אבימלך הי' חכם גדול בחכמות הקליפות והעד על זה ויבא אלדי"ם אל אבימלך גם אומרו בעד החלון והוא חלון האצטגנינות. והנה רצה לידע מה טיבו של יצחק ואם הי' הולך בדרך אביו עובד את השי"ת או גם * צ"ל אם: הי'. עוסק בקליפות לבדם ואז הבין בחכמות כשפיו וירא כי עם היות וירא יצחק הי' מצחק ר"ל מתעסק בקליפות הנק' ע"ז כי אין צחוק אלא ע"ז כמ"ש ויקומו לצחק ועכ"ז לא הי' מניח ידו מלאחוז בשכינ' אמנם הי' עם א"ת רבקה אשתו היא השכינ' הנק' א"ת אשר הית' דביקה עם רבקה אשתו כנודע כי בזכות' הי' ענן קשור על האהל כמו שאמרו רז"ל והכוונ' לומר שעם היותו במקום הקליפ' שהיא מקום הע"ז שכתוב בה לשון צחוק הנה הוא אותו הצחוק שעושין לע"ז הוא לא עשה אותו אלא עם השכינ' הנק' את כנז'. ואל תתמה אם קראו את הקליפ' ע"ז כי שם ע"ז וג"ע וש"ד * כ"א שם בפ"ע אמנם כו': אמנם ע"ז היא שם עולה על כולן בפרטות:

ד"א וכי ס"ד דיצחק הוה משמש וגו' עתה ביאר כפי הפשט ומבואר הוא וענין בעד החלון אפשר ממה שנודע כי ב' פתחים הם חד פתח שער השמים של מקום הקדש לצד דרום וא' פתח הצפון נוקבא דתהומא רבה כי שם כל הקליפות והכשפים והקוסמים ואל זה קראו חלון. עוד אפשר כי הוא סוד אותם החלונות הנז' פ' תרומ' כי שם הוא שימוש המכשפים וקוסמים.

ר' יוסי אמר יאות הוה וגו' ביאר ר' יוסי רשעת אבימלך ופריצותו כי הנה כל הפעולות הנז' הי' פועל ומביט בחכמת כשופו להבין ולראות אם אמת הדבר כי אחותו היא או אם אשתו היא כי הי' חפץ לקחתה ואם הי' יודע מצד חכמתו כי היא אחותו הי' לוקחו לאשה. ולולא כי נתייסר מענין פעם ראשונ' בקחתו את שרה אשת אברהם ועכ"ז לא אסף ידו מלהשתדל בכל עוז ולעשות כל מיני חכמות כשופיו לידע אם אחותו היא לקחתה לו לאשה. וכראותו כי אשתו היא אז א"ל כמעט שכב אחד העם המיוחד שבעם הוא המלך ועל עצמו דבר והורה בזה כי כוונתו ליקחנה בודאי. והנה ראי' לזה או' אח"כ כי אמרתי אין יראת אלדי"ם במקום הזה * ביצחק לא נאמר זאת רק באברהם בפ' וירא: כנר' כי ידע יצחק היות אבימלך רשע ואין יראת אלדי"ם על פניו כי אם לא כן למה אמר יצחק כי אמרתי אין יראת אלדי"ם וגו' אלא ודאי הכיר בהם כי אין יראת אלדי"ם על פניו והעד מעשה אבימלך והשתדלותו עד שראה בכשפיו כי אשתו היא ואז נתיאש מפחד מה שקרה לו עם אברהם אביו.

א"ר אבא בג"כ אמר וגו' יר' ביאר פסוק אין יראת אלדי"ם הוא נתינת טעם ליצחק ואמר מה שאני אומר אחותי היא וקראתי השכינ' אחותי בהתעסקי בחכמ' זאת הוא כי יראתי לנפשי וידעתי אין יראת אלדי"ם היא השכינה מהימנותא עילא' הנק' יראת אלדי"ם במקום הזה ולכן הוצרכתי לאחוז בה ושלא אקצץ בנטיעות ח"ו. והנה פסוק כמעט שכב אחד העם וגו' גם שלא נתבאר בזוהר אפשר נפרשהו עם פסוק הקודם והנה יצחק מצחק וגו' כאשר ביארנו כי עם הכנסו בקליפות עכ"ז נכנס בשלום בסוד הקדוש' שלא ישאר אחוז עם הקליפות וא"ל אבימלך כמעט שכב וגו' פי' כי הלא נודע סוד השכינ' בגלות שהוא הכנס' במקום החיצונים כי אז ח"ו מתחלל'. וזר יקרב אלי' וז"א אבימלך כמעט שכב אחד העם עם השכינ' אשתך ויאחז בה ויקצץ אותה מן הקדוש' חליל' ויחברנה אל הקליפות כי זה הית' כוונת דור הפלגה כאו' ונעשה לנו שם שרצו להפריד את השם היא המלכות מן הקדוש' ולחבר' אליהם וז"א כמעט שכב וגו' ותירץ לו יצחק כי אמרתי וגו' פי' מה שהוצרכתי לאחוז בשכינ' לפי שאמרתי אין יראת אלדי"ם ואינכם חפצים בה ואמנם אני יראתי פן יקרני כמוכם ואשאר זולתה נאחז בקליפות ולכן אחזתיה ולא ארפנה. עכ"ל:

גיליון נפשו המ' נפש הרשע שונאתה.

וחמא חמרא תקיף דלא צליל מחד יומא ואשתי וגו'. פקודי רס"ד.

דאיהו חלון וגו' תרומ' קע"ב א' ס' במדבר קפ"ד א' אמור לחכמ' אחותי וגו' קי"ב א' עכ"ל:

והרא"ג כ' מאי שנאה נפשו ס"ד דקב"ה הוי וכו' סלקא דעתי' דמקש' דה' דקאמר קרא ה' צדיק יבחן וגו' הוא ת"ת ולכך הקש' ואמר וכי ס"ד דקב"ה שהוא ת"ת נפשו שנאה לההוא רשע והלא הוא בעל הרחמים ואין מדרכו לשנא אפי' לרשעים ולכך הקשה ס"ד וכו'. ותירץ אלא ההו' דרגא דכל נשמתין כלומר האי יהוה שבפסוק אינו ת"ת אלא המלכות דכל נשמתין תליין בי' ולהיות שהיא מקבצת את כלם והיא בעלת הדין היא שונא' הרשעים מצד מעשיהם וז"א שנאה נפשו דההוא רשע דלא בעיא להכלל לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי שאינ' מכניסתו תחת כנפי'. ד"א נפשו כד"א נשבע ה' בנפשו כלומר נפשו לא הדר לנפש הרשע אלא נפשו דקב"ה דהיינו מלכות הנקרא נפש שונא לההוא רשע והשתא ניחא דאומר יהיה הוא הת"ת כמורגל. אסתלק בדרגוי עלה במעלות הקצוות עד החכמ' ששם הוא מקומו כנז' בתיקונין. כד נחת לתתא לראות ענייני החיצונים דהיינו לחקור בדרושיה' ובהנהגותיה' חמא וכו'. דלא צליל מחד יומא היינו מה שנז' בפ' פקודי שטעותי הי' בהיכל' שביעא' היכל' דשמרי דחמרא דהיינו היין מעורב עם שמריו עץ הדעת טוב ורע מעורב זה בזה.

ויהי כי ארכו לו שם הימים ה"ג את רבקה אשתו דייקא את דא שכינתא דהות עמה דרבקה וגירסת הספרים היא שיבוש גמור והכונ' שיצחק הי' עושה ייחוד למעל' עד שהי' מצחק ומשעשע לשכינ' הנקראת את אשר היה עמה דרבקה ולאו משום רבוייא דאת כדרך שאר אתין אלא שהיה * צ"ל שהיא: נקרא את כנזכר בפרשת בראשית דף ט"ו וז"ש דייקא את כלומר מלה זו. א"נ הוקש' לו אם הוא לפי הפשט וכי יצחק היה מיקל את ראשו בתשמיש מדאפקי' בלשון צחוק ש"מ דהוה בדיחא דעתיה וזה חוץ מחק הצדיקי' לז"א את דייקא כלומר אה"נ שהיה צחוק אבל לא היה מפני התשמיש אלא שראה שהיתה עמה שכינ' ה"ג בגין לאתדבקא דכתיב וכו'. עכ"ל הרא"ג: