אור החמה על ספר הזהר א:רעט

ועם כל דא לא דן לי' כדקא חזי לי'. לפי עונו.

ואתקיים יומא חד עם היות שהב"ה גזר כי ביום וגו' ואפשר בבקר או בחצות ועכ"ז נתקיים כל היום כי פי' הב"ה דבריו ברחמים כל מה שאפשר ובזולת זה פירושו יומו של הב"ה אלף שנה.

עם צדיקייא ועם רשיעייא היינו צדיקים שגלוי לפניו שאם יכם על עונם ירפו ידיהם מעבודתם והשתא ניחא אומ' לקמי' אבל קב"ה מדקדק וגו'.

או בגין דיפוק וגו' תימה ויצא הצדיק ההוא ע"י צדיק אחר כמוהו ואפשר לפרשו על א' מב' פנים או שהוא נמשך מסוד שלשלת הקדוש' מאבות לבנים כענין חזקיהו מאחז ומנשה מחזקיהו שהוא שלשלת המלכות ואותם הנשמות משתלשלות ע"י ואי אפ' ע"י זולתם. או מפני שגלוי לפניו טוהר מחשבת הרשע הזה בעת ההולדה ההיא מפני התנוצצות נשמתו בו בשעה ההיא עד שזוכה לשאוף הנשמ' הטהור' ההיא וזה הזכות יספיקהו להחיותו בזה ע"י הבן ההוא בבא.

ואע"ג דהא אתמר וגו' ונמצא שלפי זה הנסיון הוא להורות לבני העולם מעלתו עכ"ז אומ' צדיק יבחן אר"ש דרך אחרת שהוא להמאיך הגוף להשליט הנפש כדמפרש ואזיל. ונמצא לפי זה בצדיקים ג' בחינות הא' שהב"ה מאריך להם מפני שאינם יכולים לסבול יסורים. הב' שהם מדוכאים ביסורים להגביר נשמתם על גופם יותר. הג' להרים נסם לעין כל.

ואע"ג דדיוקנא דגופא ברזא עלאה בסוד האדר' כל האברים רומזים באצילות עכ"ז מצד פחיתות החמר והרכבתו הוא אינו אחוז ברוחניות ועכ"ז הנפש דבקה בעצמותה. אחר הפטירה והשתא קיימינן בהיותו בחיים שיש אחיזה לחיצונים בבשר והיא גורמת החטא. מהרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב.

ובג"כ אבחין וגו' הודיענו תירוץ קוש' א' גדולה והיא מה צורך לשי"ת לנסות את הצדיקים והלא כלא אתגלי קמיה ואמר כי קושי' זו תירצה הפסוק הזה באומרו צדיק יבחן וגו' והענין במה שידעת כי ג"כ קושיא זו ויותר גדולה היא בענין בריאת הנשמות בעולם ומה הית' כוונתו ית' בבריאת העולם וכי לא ידע קב"ה כולא ומה צורך יש לו בזה והנה תירוץ זה ביארוה רז"ל בקיצור נמרץ שאינו דומה מאן דאכיל מדידי' למאן דאכיל מאחרים והנה הנשמות קודם בואם לעולם הם אוכלים שם מדידי' דקב"ה בלתי ראויים אל השכר ההוא אך עתה הם אוכלות משלהם כי הם טורחים בע"ש בעולם הזה ע"י קיום המצות ואח"כ אוכלים בשבת בעוה"ב מן מה שהכינו בעה"ז. והנה הצדיק הזה אם השי"ת רוא' כי יעמוד בנסיונו אז הוא צופה ומביט כל מה שיוכל לעמוד בנסיונו ואז מנסה אותו בהם כדי שיהי' לאות' הנשמה קרן קיים לעד שיאכל ממנו לעד ולעולמי עד משלו וממה שטרח בידו ובגופו ואדרב' אם לא הי' השי"ת מנסה אותו הי' כביכול שלא כדין כי מאחר שנודע הוא כאשר ביארנו כי כל כוונת הבריאה לא הית' אלא מפני זה כדי שבאלו השנים המעטים אשר יחיה האדם בהם בעה"ז ששים או שבעים ואם בגבורות שמונים שנה בהם ירויח האדם להתפרנס בהם כל ימיו בעולם הארוך שאין לו קץ וקצבה כמ"ש והמשכילים וגו' כככבים לעולם ועד וכפי מה שיכנוס בר ולחם ומזון בעולם הזה ממנו יאכל בעולם הבא ואין לו יותר מזה כלל א"כ אם השי"ת כל כוונתו לא הית' אלא לכשיזכו הנשמות בעה"ז לאסוף ולכנוס לעה"ב א"כ למה יאסוף ידו מלנסות את האדם אשר יודע השי"ת אשר יעמוד בנסיונו כדי שיהי' שמור לו יותר לעה"ב וכביכול הי' עוות הדין אם לא הי' מנסה השי"ת את הצדיק הזה אשר מכיר ויודע בו השי"ת שיעמוד בנסיונו וכפי אשר יוכל לעמוד בנסיונו כך יביאהו לידי הנסיון ההוא. האמנם לצדיק אחר שכמותו אשר ירא' בעינינו כי הוא צדיק גמור ואינו בא לכלל נסיון הנה אפשר כי רואה השי"ת בו שאם ינסהו לא יוכל לעמוד ולכך מטיב חסדו אתו ואינו מנסהו כדי שלא יאבד עולמו לגמרי ולכן יניחנו בלתי נסיון כאשר הוא צדיק עתה בלתי שיחקרהו יותר ונוחל עולמו כפי מעשיו שעשה אמנם אותו הצדיק המנוסה נוחל כפלי כפלים הכל כפי גודל נסיונו. א"כ הכלל העולה מדברינו אלה הוא כלל גדול בענין הנסיון ויתורצו בו כמה קושיות הנופלות בדרוש הנסיון ומזה יתיישב לבות בני האדם וגם שיראו את עצמם מדוכאים ביסורין לא די שאל יעצבו ואל יחר לבבם בזה כי אם אדרב' ראוי להם לתת שבח והודאה לשי"ת בכל עת ובכל רגע על חסדו הגדול אשר הביאו לידי נסיון ההוא כדי להרבות שכרו בעולם שכולו ארוך ואל זה רמזו רז"ל באו' כי השמחים ביסורין עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ולזה אמר רבא לתלמידו כל מי שאין לו יסורין אינו מהם פי' כי ישר' נתקללו בפסוק והיו לאכול ומצאוהו צרות רבות וגומר ומי שאין לו יסירין נר' שאינו מכלל ישר' כיון שלא נתקלל עמהם ולכן מי האיש החרד אל יראת ה' צריך שישמח שמחה גדול' ויתן תוד' והודא' לשי"ת על היסורין הבאים עליו ויתעצב אל לבו כשאין יסורין באין עליו כי זה יורה כי אינו צדיק גמור כי מה שלא ינסהו השי"ת הלא הוא לחוסר צדקותיו ולידיעתו ית' כי לא יכשר בהם וזה ברור למבינים ואין עוד להאריך כי לא יספיקו ימים ולילות להאריך בדרוש הזה. והנה ז"א ה' צדיק יבחן פי' כי כוונתו ית' במה שמנסה את הצדיק הוא לחזקו ולאמצו ולהגביהו ולהוסיף לו כח גדול שמור לעה"ב וזהו ה' צדיק יבחן וזה יובן במה שביארנו היטב ואם תדייק בזה תבין איך כל מה שכתבנו הוא מדוייק בלשון הזה וז"א אלא בגין לארמא רישיהון בגינייהו ר"ל כי לעולם הבא ירימו ראש בגין אותם הנסיונות שעברו עליו וכמו שביארנו היטב. וזהו פי' והאלדי"ם נסה את אברהם מלשון שאו נס כלו' הרים ונשא את אברהם ע"י נסיון הזה. ואו' ואע"ג דהא אתמר ר"ל כי כבר ביארנו פסוק זה באופן אחר. אך ג"כ פי' זה הוא הנכון בזה דבגין דנסהו השי"ת לכן ארים קב"ה דגלא דאברהם לעיניהון דכלא הה"ד נסה את אברהם:

צדיק יבחן מ"ט אר"ש וגומר ואוקמוה פי' כי פסוק וה' חפץ דכאו פירושו כך כי כאשר ה' חפץ בו אז מדכאו ביסורין כמשרז"ל כל שהב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין וגומר ואמר כי הלא הגוף והנשמה הם כשתי צרות זו לזו ואע"ג שהגוף נברא בצלם אלדי"ם עכ"ז הוא חומרי ואין השי"ת חפץ בו כמו בנשמה הדומ' אליו כי הוא ית' הוא נשמ' אל כל הנשמות ואז מדכא השי"ת את הגוף כדי שתשלוט הנשמה על הגוף ותעסוק בדרכיו ית' כי הלא כך היא דרכ' של תור' וגומר וכאשר הגוף מתעדן הנשמ' מצטערת וכשהגוף מצטער הנשמ' מתעדנת עכ"ל:

והרא"ג כ' ויתקיימו בוא"ו גרסי'. ואע"ג דהא אתמר בפרשת וירא דף קי"ט דוהאלהים נסה את אברהם דבעי לאתכללא בדינא וכו' מ"מ אינו מדוקדק מלת נסה אלא לפירוש זה שהוא הרמת דגל וז"ש בגין דקב"ה ארים דגלא וכו' מה כתי' וה' חפץ דכאו החלי ואוקמו' רז"ל כל מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין בפשוטו אתי שפיר אבל הנכון יותר הוא בגין וכו'. ה"ג דהא נשמתא איהי דמיא לנשמת' דלעילא והיינו המלכות אבל הגוף אין לו דמיון למעל' הגם כי הו' דיוקן שלמעל' מ"מ הנשמ' היא רוחנית דוגמת נשמתא עילא' שהיא רוחנית. עכ"ל הרא"ג: