אור החמה על ספר הזהר א:כז

פקודא חדסר לעשרא וגו' וכתיב וכל מעשר הארץ לכלול במלת זורע זרע אשר על פני כל הארץ אפי' מעשר פרי העץ ממה שאמר הכ' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ אשר הכוונה בו מעשר אילנות:

כל מאן דאתחזי לי פי' ממה שאמר הכתוב הנה נתתי לכם יש ראיה שבדבר האסור דהיינו מעשר ובכורים קא עסיק קרא מדקאמר הנה נתתי מאי נתתי הרי הארץ נתן לבני אדם מאי נתתי משמע דמשלו נתן דהיינו מאי דאתחזי לי פי' הראוי להב"ה כגון מעשר ובכורים שאינם ראויים אלא להב"ה:

לכון אסרית פי' הב"ה אסרו לבני אדם אבל עתה אתיר לכון דהיינו נתתי משל חלקי אני מתיר לכם שתאכלו ויהב לון מעשרא דיליה ובכורים דיליה שיאכלום בהיתר ולא יצטרכו לקיים מצות אלו עד שיבאו יש' שאז ישוב הדבר אל כמות שהוא שיאסרו באכילת בכורים ומעשרות ויהיב לון וגו' וענין זה דקדק הכתוב באומ' נתתי לכם ולא לדרין דבתריכון שחזרו ונאסרו ליש':

תרין ממנן הם שני מלאכים המלוים לאדם א' רחמים ימיני והב' דין שעאלי חד דחיים התובע לפני הב"ה דין שכר מצותיו. וחד דמיתא התובע לפני הב"ה דין ועונש חטאיו:

מידא דההוא מיתא פריק ליה שהוא תובע לפני הב"ה ואו' פלוני בכור ובכורות להב"ה וא"כ קחהו לך וסלקהו מן העולם ובהיות האדם פודה בנו אין לו פה להשיב:

את כל אשר עשה בכלל פי' כל אשר עשה טוב ורע חיים ומות:

שבק ליה ולא אחיד ביה שאינו מקטרג עליו:

יומא דנייחא מכל עובדי בראשית דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו:

לנטרא יומא דשבתא לשבות ממלאכה:

לקדשא וגו' במצות עשה שבו:

יומא דנייח' לעלמין שכל העולמות בו הם במנוחה שכולם שובתים ממלאכה והשרים בטלים מכל פעולותם והם יונקים מלמעלה ולהם תוספות רוחניות שהאור העליון מתגלה בהם:

וכל עבידן ביה אשתכללו כדכתיב ויכלו השמים וגו' והענין כי שלמות הנמצאות הוא בשורשם העליון ושורשם העליון עולה ונכלל באור גדול ביום השבת וכן הפעולות התחתונות להם מעלה זו והיינו עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו במעשה:

בריא דרוחין וגו' הם השדים:

אילנא דדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל ויכונה ענין זה ג"כ למ' שהקדושה והחיצונים כולם בני ביתה ונזונים ממנה:

כמה רוחין שהם מזווג סמאל ולילית:

בכמה זינין שהם משפחות הרבה שוכנים בחלקי האויר:

נשיבו דרוחא וגו' לבשם המ' אל הייחוד:

לאתבני בעלמא ולאתתקפא וגו' הענין שסוף העולמות וההשתלשלות המדרגות הם הקליפות ונודע שעולם זה שהוא סוף העשי' הוא תחת יד החומר והקליפות ובראותם ענין זה חשבה לאתתקפא שיהיה עולם תחתון כולו מנת חלקה וכל השפע הנשפע לתחתונים יהיה ע"י דהיינו ממש סוד הגלות וכאשר ראה הב"ה ענין זה הקדים קדושת שבת כדי שיהיו כל בני אדם הנולדים למטה מצד הקדושה והנהגת התחתונים ע"י הקדושה והקליפה רצועה בעלמא להכות המורדים והפושעים כשבט ביד המכה לבד. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון זורע זרע כל מאן דאתחזי לי לכון אסירא וגו' שיעור הכתוב כך ואת כל העץ וגו' לכם יהיה לאכלה פי' לכם יהיה אסור לאכלה כיון שהוא ראוי לי אבל זה יהיה בדורות שלאחריכם כי לכם הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' כלומר שהוא מותר לכם. ע"כ מהגליון:

והרא"ג כ' ודא בתראה דנטלא לון וכו': והם סוד המ' וא"ת כאן משמע שסוד ד' פרשיות הם חכמה ובינ' ת"ת ומ' ובפ' ואתחנן משמ' שהם החכמה ובינה גדולה גבורה וי"ל דכל' חד כי חסד והת"ת הכל א' כי רב חסד מטה כלפי חסד ונטיל לימינ' וכן גבור' ומלכו' הכל א' כי הם גבור' עילא' ותתאה כי זו אינ' פועל' גבורותי' כי אם ע"י זו שהי' המלכות: ותפילין אתון דשמ' קדישא וכו' יר' אחר שהכרי' למעלה אחר זה חוזר ואמר א"כ נמצא שתפילין הוא אתוון דשמא קדישא ממש כנזכ': דאיהי מסכנא לגבי עילא הוא פי' לדלת ראשך מלשון דלות היינו המלכות שהיא דלה המתפשטת מלעילא דהיינו ראשך שהוא תפילין של ראש שהוא שם יהו"ה שהוא העשי' מלך אסור ברהטים קשיר איהו וכו' כלומר מלכו של עולם אסור וקשור באות' הרהטי' שהם ד' בתים דתפילין שבהם ד' פרשיות שהם ד' אותיות של שם שם הוא קשור מלכו של עולם בההוא שמא קדישא כי הוא מרכב' ומשכן לשישרה עליו המלך הזה: מה אלהים וגו' כלומר כמו שהוא ית' מניח תפילין ומתייח' בשמא קדיש' שבתוכ' כדאית' בפ' ואתחנן אף הוא אתייחד ביה שמא קדישא כדקא יאות שהאדם המניח תפילין מתיחד בההוא שמא קדישא שהם ד' אותיות הרמוזות בד' פרשיות כדאמרן וזהו בצלם אלהים ברא אותו: ושיעור הכתוב כך ויברא אלהים את האדם בצלמו שיניח תפילין כמותו וזהו בצל' אלהים ברא אותו ומה הם התפילין שיניח הדר מפרש ואמר שהם זכר ונקבה שהם תפלין של ראש ותפלה של יד ואף שהם זכר ונקבה כלא חד:

פקודא חדסר לעשרא מעשרא דארעא כלומ' כאן בכל הפסוק רמוז כל המעש' היוצא מן הארץ בין מן ירק או תבואת הארץ בין מן פרי העץ ובפרי העץ כלול שני מצות חד מעשר פירות האילן וחד הבכורי' ומפרט והולך בפקוד' דא שהוא ראש הפסוק מפרש המצוה האחת הכוללת השתי מצות הנאמרו' עשב ופרי ובפקודא תריסר מפרט הבכורים מסיפיה דקרא כדמפרש ואזיל: דכתיב הנה נתתי וגו' אקיש בג"ש וכתי' התם ולבני לוי הנה נתתי את כל מעש' הנה שם כלול הכל בין המעשרות של האר' ושל פרי עץ והבכורים ועכ"ז נתרצ' בפסו' זה רק שהוא כלל וחזר והביא פסוק וכתי' כל מעשר הארץ לפי שמפרש יותר בין מעשר זרע הארץ בין פירות האילן מזרע הארץ הרי זרעי' מפרי העץ הרי מעשר פירו' העץ הרי כי בפסו' זה הוא מבוא' יותר: א"נ שבג"ש דהנה נתתי אינו רומז כי אם מעש' ראשון הניתן ללוי לכך הביא פסוק זה שאמ' לה' הוא כלומר כל המעשרו' לד' הוא ועתה לכם יהיה: ואפשר נמי שהביא פסוק שני לאשמועינן דרש רז"ל לה' הוא דא מעשר שני:

פקודא תריסר לאיתאה בכורים היינו פרט המצוה הראשונה בסוף הפסוק כי למעלה הכריח ענין המעשרות מרישא דקרא דכתי' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ וכאן הכריח מצות הבכורי' מסיפיה דקרא דכתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע כדמפרש ואזיל. כל מאן דאתחזי לי כלומר כל הראוי לעתיד להיות שלי עתה לכם יהיה לאכל' כי לעתיד יהיה אסור לכם אבל עתה כעת אתיר לון ויהיב לון כל מעשרא דיליה והבכורים לכם לכם התרתים ולא לדורו' הבאי' אחריכ' הרי לך רמז המצוה ע"ש העתיד:

פקודא תליסר לקשרא ליה בחיין אפשר הטעם מפני שהב"ה הרג בכורי מצרים נשאר לו לסמאל משטמה עם יש' ולכך צריך שהפדיון יהיה ה' סלעי' כנגד מכת בכורות שנעשו בידו של הקב"ה שהם ה' אצבעות לכן אמר כאן בפדיון הבכור ג"כ שיפדהו כי בחמש סלעי' שהאד' פודהו בהם ממש פודהו מהמות וז"ש לקשרא ליה בחיי'. וקיימין עליה דבר נש ירצה כי לכל אדם קיימין עליה אבל לבכור מטעם האמור יכיל לשלטאה עליה יותר לכך צריך לפדותו דלא יכיל ליה ועדיין צריכים אנו למודעי: יפרוק בר נש לבריה ה"ג כי לצדיק הוא שבוש. בפורקנא דא קני ליה חיים כצ"ל:

פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא וכו' היינו בפסוק ויכולו השמים והארץ והפסוק הבא אחריו: וחד לקדשא ההוא יומא בקידושי' היינו קדוש היום שמקד' האדם והיינו בקידושים: ואתערנא עליה כצ"ל. יומא דנייחא לעלמין היינו שהעולמות העליונים והעולמות התחתונים בכולם יש מנוחה ותוספת אור וקדוש' מוספ' על שאר ימי השבוע אי נמי יומא דנייחא לעלמין כמו לעול' כלומר המנוח' הזאת היא לעול' והיינו שאחר עה"ז יבא אחריו עולם שכלו שבת: וכל עבידן ביה אשתכללו לפי שכל דבר שלא עבר עליו ז' ימים אינו בתשלומו ובעניינו בשלימות וכן מצינו במילת הקטן וביום השמיני ימול עד שיעבור עליו יום ז' וכן ומיום השמיני והלא' לקרבן אשה כי שבעת ימים ישב תחת אמו וכן כמה דברים שאינן בקיום אלא מפני שעב' עליו יום הז' וז"ש וכל עבידן ביה אשתכללו כל ההויו' והנמצאו' קנו הויה וענין וקיו' כשב' עליהם יום הז' דאי לא הא לא קיימא הא והו' פירוש לויכל אלהים ביום הז' מלאכתו אשר עשה כי היו חסרים ונפסדים אלמלא יום השבת שבא עליהם ונשלמו בעצם בשלימות: וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכב' לקדוש' וכו' אין הכוונ' לומר שיעש' יום הששי יותר גדול משאר ימי המעשה אמנם הכוונ' אחר שהב"ה יודע כמה הוא שיעור הבריא' ורצונו בבריא' זו היה לו מעיקרא לעשות כל הימים יותר מעט ארוכים או לעשות המלאכו' יותר במהירות כדי שכשיבא ביום ששי יגמר המלאכ' בשלימו' ודוק אומ' לא ידע ולא אמר לא יכיל ור"ל אחר שהוא יודע היה לו לעשות הדבר האמור: א"נ לפי שהוא ית' הוסיף מחול על הקדש ולזה הקשה וכי לא היה לו להב"ה לאעכבא לקדשא יומא כלומר היה לו להתעכב מלקדש ולהוסיף מחול על הקדש כדי שיגמר בריאת השדים: אלא אילנא דדעת טוב ורע וגו' הנה ענין עץ הדעת טוב ורע תמצא בזוהר בכמה דוכתי שרומז במלכות וכן תמצא שרומז במטטרון שמחציו ולמעל' טוב מחציו ולמטה רע כנז' בתיקונים: ומה שנר' מתוך דברי ר"ש ע"ה כי עקר עץ הדעת טוב ורע הוא במטטרון מחציו ולמעל' טוב דהיינו סוד עולם דמטטרון שהם היכלו' ומחציו ולמטה רע דהיינו עולם העשיה שהיא בקליפות המתפשטת הנהגת מטטרון בתוכ' ולכן יקרא רע מצד בחינה זו וראיה ג"כ מכאן בנידון דידן ולהיות שהמלכות בימי החול הנהגתה ע"י דמטטרון דאיהו עץ הדעת טוב ורע בעצם כאמו' תקר' היא במקר' השם הזה. אתער ההוא סטרא דרע הענין לומר כמו שבקדושה נעשה גוף א' לכל נשמה ג"כ היו רוצים הקליפות לעשות תולדותם בגמר עשייה בגוף ונפש ולבראת בענין זה לעומת זה עשה האלהים והם כקוף אצל בני אדם וז"ש אתער ההוא סטר' דרע ובעא לאתתקפא בעלמא בגופן ר"ל ההוא סטרא דרע דהיינו הקליפות היו רוצים לאתתקפא ולעשות בריאה בעה"ז מזיקים בגוף ונפש דוגמא דבריאה דלעילא שהם בגוף ונפש שהקליפות בעצמם נבראו ביום השני שנברא גיהנם: כיון דחמא קב"ה כך אתער כו' השתא הוא הפך הקס"ד מעיקרא כי בריאה זו היתה מאתו ית' ורצונו לכן הוקשה לו וכי לא ידע קב"ה כנז' אבל השתא קאמר כי אדרבה היה בהפך כי ברצונו ית' נתקדש היום ודלג קדושת היום כדי שלא יבאו לידי גמר א"כ בכוונת מכוין נעשה בריאה זו באופן זה: אתער מגו אילנא דחיי היינו הת"ת אתער ממנו נסיבו דרוחא דהיינו שנתקדש היום ונעש' הייחוד והשפיע האי אילנא דחיי רוחות ובטש לאילנא אחרא דהיינו המלכות השפיע בתוכה רוחין שנעשה ע"י הייחוד ובאותו הייחוד נתמלא המלכות נשמות ורחמים מהת"ת ומאותו הכח אתער סטרא אחרא דטוב דהיינו אותה בחינה דמטטרון הגביר כחו ואתקדש יומא ולכך לא נגמרה מלאכתם כי כן היתה כונתו ית' ועיין באידרא דף קמ"ב ותבין ענין זה. דהא בריאו דגופין וכו' ירצה תדע שכן הוא דאתער סטרא דטוב שכן עוד היום בכל ליל שבת נעשו בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב כי כמו שנעשה בליל שבת בראשית בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב כן נעשה עוד היום בהאי לילי' בריאה בגוף ונפש מסטרא דטוב ולא מסטרא אחרא: אבל אסוותא אקדים היינו מאי דאמרן לעיל כי ענין זה בכונה נעשה כי הוסיף הב"ה מחול על הקדש כדי שיעשה הדבר הזה ובזה אתקיים עלמא: דדליג קמיה קדושא דיומא וכו' זה יובן במה שאמרו באידר' דף קמ"ב וז"ל ועד לא סיים לון עד דאתת מטרונית' בתיקוניה ויתיבת קמיה בשעתא דיתיבת קמיה אנח לון לאינון בריין ולא אשתלימו כיון דמטרונית' יתבת עם מלכא ואתחברו מאן ייעול קמייהו וכו' רמז זה באומרו אבל אסוותא אקדים קב"ה דדליג קמי' קדושא דיומא והיינו ליל שבת שהיא מטרונית' כנודע בענין ג' סעודות כדאיתא בפ' יתרו: ואתבנון גופין ורוחין לא ידענו מה היתה בריאה זו שנבראת באותה ליל שבת ואין לומר קין והבל כי ביום ו' אחר חצות נעשו אם לא שנאמר דלאו דוקא אלא שנעשית הכנה זו לידחות סטר' דרע ולאתתקפא סטרא דטוב שכשיבא הדבר לידי בריא' יתחזק סטרא דטוב ויבא לידי גמר בגופא ונפשא וז"ש ובג"כ עונתן דחכימין וכו' עכ"ל הרא"ג: