אור החמה על ספר הזהר א:רעג

אלא ת"ח כתיב כשושנה וגומר כלומר עיקר הפירוש הוא זה כי סוד מה שנתייחסה כאן היותה מפדן ארם וגומר הוא ע"ד הנעלם והוא סוד פסוק כשושנה וגומר והוא כי כבר התחלנו בתחלת דרשת הפסוקים כי הכוונה לומר כי יצחק אתכליל במ' שנה ורבקה בג' שנים ועתה יבואר סוד זווג שלה כי היא עולה בין החוחים למעלה עד שמתחברת עמו והוא במה שידעת כי רגליה יורדות מות והיא מקוברת אל הקליפות כי ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותי' ארצות והיא כשושנה בין החוחים. והנה חוחים אלו הם זוהמת דינא קשיא כנודע והמלכות היא שושנה דאית בה חיור וסומק ולכן נק' דינא רפיא אמנם סביבותיה הם החוחים שהם זוהמא תקיפא דדינא קשיא. ואם היא היתה פועלת כפי החוחים אשר סביבותיה לא הוה יכיל למיקם ולמסבל עלמא ולכן אסתלקת מבין החוחים אלין ועולה למעלה כי היכי דלא תהוי דינא קשיא ותקיפא וזהו ענין בקחתו את רבקה בת בתואל ולבן וארם כנודע ומשם לקחה והעלה אותה למעלה להזדווג עמה כי היכי דלא תהוי דינא קשיא. וג"כ יצחק הוי דינא קשיא אלא דאיהו זוהרא דדהבא ודינא קשיא דחוחים הנז' הם זוהמא דדהבא ולכן יצחק נפק מן אברהם כי כן הפחד נפק מן החסד כי היכי דלתמזג עם החסד לרפות הדין שבו והו' גם הוא עביד חסד עם בני עלמא הנה כי יצחק ורבקה תרוייהו דינא אלא שיצחק הוי דינא קש יא והיא רפיא ואי הות היא בין החוחים כד לקחה הות דינא קשיא והוו תרוייהו דינא קשיא ולא יכיל עלמא למסבלינהו ולכך אתבסמת איהי ונפקת מבין חוחים ואתעבידת רפיא וגם יצחק אתבסם בחסד וכדין הוו חד דינא קשיא וחד דינא רפיא ויכיל עלמ' למסבלינהו וכל זה נרמז באו' ויהי יצחק וגומר כי תחלה הודיענו כי יצחק הוה בן מ' שנה דאתכליל בחסד כנ"ל וכן היא נפקת מגו כובין וזהו בקחתו את רבקה בת בתואל מפדן ארם וגומר וכדין אתבסמת ונפק יעקב מינייהו גבר שלים:

פתח ר' יהודה וגומר הוק' לו דהל"ל ויתפלל אך או' ויעתר הוא למילף מיניה ג"ש דכתיב ויעתר אלדי"ם לארץ דהוה ע"י הקרבן וכן יצחק קריב הכא קרבן עולה כי היכי דתשמע תפלתו ולהוו ליה בנין. והק' דא"כ מאי ויעתר לו ה' האם גם השי"ת הקריב קרבן ותירץ דה"נ הוא דנפק אשא וגומר כי כמו שיצחק הסיק אש לתתא לאכול העולה ג"כ נפק אשא מלעילא לאכול הקרבן וזהו ויעתר יצחק וגומר ויעתר לו ה' ד"א ויעתר וגומר ביאר משרז"ל דויעתר כמו ויחתר כי אותיות אחה"ע מתחלפו' והוא כי אין הזכות מגיע אלא עד היכל זכות אך חתר חתירה להגיע עד המזל העליון שהוא הכתר דמתמן נפקי בנין או היכל הרצון הנק' מזלא כנז' בפ' פקודי ולז"א לשון ויעתר לשון חתירה כי הוא דבר שאינו תלוי בזכות רק צריך חתירה להגיע אליו כי אפי' בזכות לא יגיע אליו.

ת"ח עשרין שנין וגו' לכאורה היינו יכולין לומר כי נקשר עם האמור וכדין ותהר רבקה אשתו פי' כי היא בסוד המלכות שבפחד כנודע והנה נתעכב עשרין שנין שהם ב' ספי' פחד וחסד עד שהגיע אל הבינה הנק' מזל העליון על ה' ותתפלל על ה' וכמ"ש הנה נחלת ה' בנים כי בינה נק' נחלת ה' העליונה נחלת יעקב אביו ומשם באים הבנים והנה רבקה היא סוד המלכות שבפחד ומשם עד המלכות שבבינה הם עשרים דרגין. וז"א וכדין ותהר רבקה אשתו וגו' פי' כי רבקה אשתו שהיא סוד המלכות שבגבור' אשת יצחק כד חתר לגביה בינה כדין ותהר רבקה אשתו והענין כי המלכות שבגבורה היא דין והיא קרובה אל טבע מלכות הבינה כי גם היא שמאל וכד חתר לגבה כדין ותהר וגו'.

ובג"ד אשתהי עשרין שנין. האמנם לכאורה נ"ל כי הנה רבקה היתה בת ג' שנים ואינה ראוי' לביאה עד שתהי' בת י"ג הרי עשרה שנים שהה עד שתהא ראויה לביאה ואחר כך שהה עשר שנים שהם מן הדין לשהות עד שתראה אם היא ראוי' אם לאו הם עשרין שנין. ואמר כי לכך נשתהה מלילד כ"ב שנים משום דקב"ה בעי בתפלתן של צדיקים לפי שע"י תפלתם נתוסף כח למעלה כנודע וע"י תפלת יצחק על אשתו יצאו כמה נשמות ונפקדו כמה עקרות בודאי כנודע כי בעת ייחוד האדם עם אשתו כמה נפשאן נפקי בההיא שעתא כי הוא גורם לזה כנז' דף קפ"ו ע"ב פ' וישב ופ' תזריע. ע"כ מהרח"ו נר"ו:

והרמ"ק זלה"ה כתב. וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין. שחתר מצד יצחק ששם הגבור' חתר בבינ' פתח וצנור להמשיך משם הבנים כענין על ה'. מהרמ"ק ז"ל.

מדרש הנעלם.

יפרנסני שאין פרנסתן וגו' נגזר לשון זה מפסוק ועל פיך ישק כל עמי לשון מזון ופרנסה. וכן ובן משק ביתי הנאמר באליעזר עבד אברהם. עכ"ל הרח"ו נר"ו.

גיליון דאשתאר בקברא מכל גופא וגו' בפ' ואתחנן רע"ב [רס"ז] וארא כ"ח ב' פנחס רס"ב [רכ"ב] א'.

עליה אמרו הוא ברישא דחויא דאיהו רמאה וגו' פי' העצם הזה הוא בראש וכן אמרו הטבעיים שאין בראש יותר רך מהמוקדם לפי שהידים מוכנות להגין עליו. ואין יותר קשה מהמאוחר וזה שלא כדברי רש"י זלה"ה שכתב בפ' בראשית שהעצם הוא בין שני הירכים. עכ"ל.

ת"ש דהכי הוא וגו' קכ"ז א' קס"ט א':

והרא"ג כ' ועביד חסד עם כל בריין היינו יצחק עצמו שכן מימי החסד יוצאים מהחסד אל הגבור' ומגבור' יוצאים המים לעולם ולכן נקראו גבורות גשמים. מסטרא דדינא קשיא תתא' היינו כח הדין החזק חיצוני. ואע"ג דאיהי מסטרא דדינא רפיא הות כלומר אע"ג שרבק' נמשכ' מתוקף הדין התחתון חיצוני דהיינו בת בתואל ואחות לבן והי' ראוי להיות קשה מהם שכן הדינין כשמשתלשלים הולכים ומתקשים מ"מ רפיא הות הפכו של יצחק כי הוא כח הדין החזק קדוש ועוש' חסדים בעולם. ורבקה יצאה מדין הקליפות והיא מדת הדין הרפה. ואי לאו וכו' לא יכיל עלמא למסבל אפשר שדקדק' כן מקרא דכתיב לו לאשה כלומר נטל אשה הוגנת לו שתהי' היא סובלת תוקף אשו וזהו לו לאשה דוגמא אליו וזהו דמסיק כגונא דא קב"ה מזווג זווגין. ה"ג וכתיב התם ויעתר ה' לארץ והוא בסוף שמואל בענין הקרבנות שהקריב על ענין המגפה ואף על גב דכתיב נמי ויעתר אלהים לארץ כשקברו את עצמות שאול התם לא נתקרבו לא עולות ולא שום קרבן. לקבלא אשא דלתתא היינו אש של הדיוט. לגבי מזלא היינו הבינה דתמן בני חיי ומזוני כנזכר בפ' אחרי מות. בשעתא דבעאן קמיה האריך בלשונו משום דקשיא ליה דהא בלאו הכי הוה יצחק מתפלל בכל יום והוא תקן תפלת מנחה ותירץ שהתפל' הרצוי' יותר לפניו היא אותה שצועקים בצרתם. ויתוסף רבות קדישא מאן דאצטריך היינו המלכות והענין שע"י שהצדיקים מתפללים ושואלים ממנה והיא לית לה מגרמ' כלום אז היא עולה ושואלת מלמעלה ובזה מתייחדת עם דודה ונוטלת השפעות וברכות מלמעלה. עכ"ל הרא"ג: