אור החמה על ספר הזהר א:רעא

ובניהו בן יהוידע וגומר הענין להיות מלת חי מהחיים העליונים ולא יורה על היותו משפיע כלל ולזה הכריח פי' זה מפסוק בניהו בן יהוידע בן איש חי שאם הכוונה חי צדיק לבד וכי שאר בני עלמא לא הוו צדיקי אלא ודאי הכוונה שהיה בן איש חי יונק כח ושפע מאביו וז"ש דהוה צדיק ונהיר לבריה * לפני' לדריה. כענין פי' חי העולמים שאחד מפירושיו הוא חי משפיע חיים לעולם התחתון וז"ש במה דמעילא נהיר לעלמא והפי' הב' שהוא חי מהעולם העליון הא פשיטא ולא אצטריך ליה: והשתא קשה כמו שבבניהו לא כתיב רואה אלא בן איש חי לבד א"כ הכא נמי נימא באר לחי לחוד ותירץ דבניהו היה יונק לעתים מאביו אמנם הכא בתמידות ולכך אמר רואי וז"ש ובכל זמנא האי באר אסתכל וחמי בגין לאתנהרא שלא יעדר אורו לעולם ולהורות על התמידות אמר רואי שהיא פעולת הראיה תמידית. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. פתח ר' יהודה ואמר הנה ברכו את ה' וגומר פי' כי אין לברך * אצ"ל אין ראוי לברך. את ה' רק אותם הנקראים עבדי ה' לפי שברכתם מתקיימת וחשובה ברכה דאעפ"י דכל בר נש מישראל כולם ראויין לברך את ה' כנודע כי הכל חייבין לברכו עכ"ז אין ברכתם ברכה כדי שבשביל אותה הברכה יתברכון עלאין ותתאין כמו ברכת עבדי ה'. וביאר הפסוק מי הם עבדי ה' ואמר כי הם העומדים בבית ה' בלילות פי' אותם הקמים בחצות הלילה ממש לעסוק בתורה. וזהו שאמר אלין אינון דקיימי בפלגות ליליא וגומר עכ"ל:

גיליון וכל דא בגין דסיהרא אתנהרא מניה ויתחברון תרוייהו. פי' שמש נקרא כשהוא מאיר לה בלבד כדקאמר לעיל כדין נהרא וגומר ורוח נקר' כשהוא מזדווג עמה שאז נדבק רוח ברוח וכדאיתא במשפטים קכ"ד ב' ע"כ. פתח ר' יצחק ואמר וזרח השמש וגומר קמ"ו ב':

והרא"ג כ' ה"ג כמה דחי דלעילא נהיר לעלמא ובכל זמנא השתא מפרש מלת רואי אמאי לא אמר רואה או באופן אחר ותירץ כי בכל זמנא הוא מסתכל ולכן אמר רואי שהוא הווה תדיר לא פסיק לעלמין כי מלת רואי מורה התמדה יותר קבועה בל תמוט עולם ועד.

וישב יצחק וגו' היינו דכתיב חזר לפרש מלת וישב שאין הכונה ישיבה בעלמא שנתקשר יצחק בהאי באר אלא ישיבה בקבע תשבו כעין תדורו דהיינו שנעשה מרכבה אל הגבורה העליונה והיה מעורר השמאל העליון לאחוז ברבקה לייחוד וזהו ויתיב בהדה ואתאחיד עמה. ות"ח וכו' שאין לומר דאתא קרא לאשמועינן עיר מושבו שהרי יצחק בקרית ארבע היה עומד ואיך אמר וישב יצחק עם באר לחי רואי אלא לדרשא הוא דאתא כנזכר:

פתח ר' יצחק וכו' בא להכריח דברי רבי יהודה שפיר' בלחי רואי שבהסתכל הבאר הזה לחי הוא מאיר ואמר וזרח השמש וגומר. דכד אתחזי בהדה כדין נהרא ואתנהיר וכו'. נהרא ואתנהי' מפרש שני פי' במלת וזרח דהיינו יוצא * אצ"ל פועל יוצא. שמזריח ומאיר לסיהרא וזה שאמר כדין נהרא והפי' השני וזרח הוא בודד בעצמו שמקבל הוא הזריחה מאתר עילאה דקיימא עליה דהיינו הבינה שהיא המשפרת * אצ"ל המשפעת. אותו תדיר כנזכר בזוהר על כונן שמים בתבונה. א"נ מאתר עילאה היינו החכמה. מתמן זרח תדיר גרסי' בלא ואו. ובא השמש לאזדווגא בהדה וטרם בואו הולך אל דרום שהוא ההתעוררות בכח שמעורר האהבה ואח"כ וסובב אל צפון שהוא התעוררות השמאל בפועל. ושוי תוקפיה בי' ע"ד כי עזה כמות אהבה שכן כל תוקף האהבה הנמשכת מהגוף הוא בימין וכן כל תוקף הגוף הוא בימין ולהכי מסיים אגב אורחיה חילא דגופא בימינא הוא. בקדמיתא כתיב שמש והשתא רוח אלא כנא חד וכו' הענין שבעת שנעשה ההכנה לייחוד הוא בתוקף חמימות האהבה ולכן קורא אותו שמש אמנם בעת הייחוד ממש הוא נייחא דרוחא לכך קורא אותו רוח מלשון נחת רוח והיינו דמסיים וכל דא בגין דסיהרא אתנהרא מיניה דהיינו בתחלה שהוא בבחינת שמש להאיר לה ואח"כ בבחינת רוח בעת החיבור בנייחא דרוחא וזהו ויתחברון תרוייהו.

ת"ח כד אתא אברהם וכו' כלומר ת"ח דבר חדש שנעשה בבריאת העולם שהוכרח ליעשות הפך שאר הזווגים שבתחלה קדם להם התעוררות השמאל בסוד שמאלו תחת לראשי וכו' וכאן הי' חיבוק הימין באברהם ואח"כ השמאל ביצחק והענין לפי שהעולם נברא בדין והרשעים שקדמו לאברהם היו מאבדין העולם וכמעט שהיה מתמוטט ואם הי' בא יצחק תחלה הי' מעורר השמאל ולא יתקיים העולם לכך הוצרך להביא אברהם תחלה שיעשה התעוררות הימין בפועל ויחבק כדי לקיים העולם וז"א ת"ח וכו' כנזכר: ואתתקנת בי"ב שבטין שנעשו מרכבה לי"ב בקר שתחת הים והים עליהם מלמעלה ובזה נשלמה מטת' מוכנת אל הייחוד כנזכר בזוהר ויצא ופ' ויחי עכ"ל הרא"ג: