אור החמה על ספר הזהר א:כו

גירי הצדק המ' נקראת צד"ק: בהמה ורמש היינו בחינות תחתונות: כולהו שאבין גיורין וישראל: אבל חד למינה היינו חלק יש' ועליה אמר קרא השתא וחיתו ארץ למינה והשאר בהמה ורמש שאינם פנימיות:

פקודא תשיעאה אדם בשתופא ירצה כי ת"ת ומ' יחד יקר' אדם דכתי' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וא"כ כיון שהמלכות נקבה מסכני והת"ת דכורא עתירי אומרו נעשה אדם ירצה עתירי ומסכני בשתופא וז"ש נעשה וגו': עתירי ת"ת שהוא עשיר בשפע רב והוא משפיע למ' שהיא עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום והיא רזא דמסכני. דהא מסטרא דדכורא וגו' פי' אותם שהם נולדים מצד הת"ת בתגבורת אור הת"ת במ' במלואה של לבנה הם עתירי ומסטרא דנוקבא דהיינו בעת הסתלק הת"ת מהמ' והאור וחשך ולבנה פרוצה אז הנולד הוא מסכן ודאי:

וחס דא על דא מצד הת"ת שהוא רחמים: ויהיב דא לדא מצד הגבורה שבה העושר:

וגמיל ליה וגו' מצד החסד גומל חסדים למהוי עתירא ומסכיני בחבור' כנגד ייחוד ת"ת ומ' בקו האמצעי:

ולמיהב דא לדא כנגד הגבורה.

ולגמלאה טובא וגו' כנגד החסד:

רזא דנא וגו' דהיינו נעשה אדם כאשר הם יחד אז רזא דדיוקנ' דאדם:

שליט על כל בריין כענין פני ארי' אל הימין ופני שור מהשמאל פני נשר באמצע ועל כולם ודמות פניהם פני אדם והוא צורת אדם שהטביע הב"ה באדם בעת הבריאה קודם חטאו: כל זמן דהוה מיחן על מסכני בעצה שנתן לו דניאל: כיון דאטיל עינא בישא כמו שדרשו רז"ל בפסו' הלא דא היא בבל רבתא וגו':

כתיב הכא עשיה וגו' משום דעיקר צדקה לא אדכר בקרא דריש ליה ממלת נעשה אדם שהעשיר עושה צדקה לעני והעני עושה אדם אל העשיר וז"ש האיש אשר עשיתי עמו היום רות עשה אותו איש ואדם כנזכר:

פקודא עשיראה לאנחא תפילין ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עילאה הענין בסוד והלכת בדרכיו לדמות ליוצרו מה הוא מניח תפילין אף אתה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון וגיורא תחות גדפי שכינת' וגו'. אע"ג דמארי מקרא ומארי משנה אינון בגדפין כדאית' בתיקונים תקון ששי אפשר דהני מלבר והיינו דקאמר הכא מגדפין לבר והתם קאמר מגדפין וגו' ועיין בויקר' כ"ב א' אחידן בגדפהא וגו':

פרשתא רביעאה והיה אם שמוע כלילו דתרין סטרין וגו' כבר ידעת כי בפ' והיה אם שמוע יש בה רחמים ודין רחמים ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' דין וחרה אף ה' בכם וגו' והיינו דקאמר כלילו דתרין סטרין כי היא יונקת משניהם א"נ יובן זה במה שכתוב בר"מ הנדפס בפרש' פנחס רנ"ב ב' ורנ"ח א' שפ' שמע בת"ת ופ' והיה במלכות וע' בזוהר פ' ואתחנן רס"ט א' וב' עכל"ה:

והרא"ג כ' ותו גיורין לית לון חולקא באילנא עילאה היינו מלכו' והכונה כי אפי' בענפי האילן אינם אחוזי' כ"ש בגוף המלכות בפנימיותו כי אינם אחוזים כי אם בגדפהא דהיינו ההיכלות כנז' לא יותר: וגיורא תחות גדפ' שכינת' ולא יתיר וא"ת והרי בפ' משפטים צ"ה נרא' דפרח' מג"ע וי"ל במ"ש בפ' שלח לך קס"ח שכשנעשות הנשמות מצד הצדיקים קיימין בחד היכלא דבג"ע ומתמן פרחו תחות גדפהא דשכינת' ובזה לא ק' מידי דהא והא איתנהו וחזר לומר זה כיוון לעשות הצעה למ"ש גר צדק וצדק היינו המלכות בעצמה. א"כ נראה שהוא אחוז בצדק בעצמו לז"א וגיורא תחות גדפי שכינת' בלבד ולא [צ"ל ולא יתיר] ובבחינ' זו נקר' גר צדק וז"ש דתמן שראן ולא לגו: ובג"כ תוצא הארץ וגו' כלומ' שיעור הכתוב כך הוא תוצא הארץ נפש חיה ויהיה למינה לא מכללו' מוציא נשמות של ישראל כי אם למינה בבחינת' לבדה ולפי דאיהי מוצי' הנפש הזאת הדר ואמ' לבהמה ורמש וחיתו ארץ בהמה ורמש היינו עמון ומואב וחיתו ארץ היינו לאומו' ע"א וכלם למינה כי כל א' יש לו בחינה בפני עצמ' שתפרח ממנה הנשמ':

פקודא תשיעאה למיחן למסכני וכו' רזא דמסכני וכו' והכריח לזה ממה שכבר ידעת כי בצלמנו הוא דכר ובדמותנו היא נוקב' ומצד הזכר הוא עלמ' דעותר' ומצד הנקב' היא העניות וזה דמסיק דהא מסטר דדכור' עתירי וכו': כמה דאינון בשתופ' חדא וכו' שנקראים אדם ת"ת ומלכו' כמ"ש זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם [אדם] בסוד דו פרצופין ובת"ת ומ' הללו הם סוד עשיר ועני בשתופא כך צריך לעשיר ולעני להיותם בחבורא חדא כי שניהם כשהן בחיבור א' נקראים אדם וכדמסי' שם האיש אשר עשיתי עמו כלומ' עשיתיו אדם בהיותי אני עמו: וחס דא על דא היינו פיוס ודברים טובים שמדבר ת"ת למלכו' בהיותה בגלות בסוד העני וכמשז"ל גדול המפייסו וכו': ויהיב דא לדא היינו ממש נתינת צדקה לעני להשפיע לה מהשפע העליון: ולגמלאה היינו הליכתו עמה בתוך הגלות לסמוך אותה במעט כי הוא אזיל עמה כמ"ש בפ' משפטים ק"ו ות"ת עמה דלא אתפרש מינה בנפילו דילה וכו' והיינו סוד גמילות חסדים שגומל עמה וכמו שהוא עושה כך צריך לעשות וז"ש למהוי עתירא ומסכנא בחיבורא חדא היינו כנגד הפיוס והרחמנו' שמרחמו בדברי פיוס כנגד מ"ש וחס דא על דא כי מאחר שהם בחיבורא חדא העני והעשיר רואה בכל עת צרתו ובוכה עמו ומנחמו כמש"ה אם לא בכיתי לקשה יום וכו'. וכנגד השני שאמ' ויהיב דא לדא. וכנגד הג' ולגמלאה טיבו כאמור כמו כן אמר ולגמלאה טובא דא לדא: ברעותא דלביה היינו בנדיבו' לבו לאפוקי מפני היוהרא או מפני הבוש':

וירדו בדגת הים רזא דנן חמינן וכו' הוקשה לו כי בשלמ' אם היה האי קרא בבריא' האדם כפשטו אתי שפיר וירדו בדגת הים. אמנם למה שפי' שהוא מדבר בענין הצדקה מה ענין זה לזה לז"א רזא דנן חמינן וכו' כי בנתינ' הצדק' הוא רודה בדגת הים וכו' כדמפ' ואזיל:

דא משתני מדיוקנא דאדם כי כן הדין נותן כי מאחר ששם אד"ם הוא זכר ונקב' שהוא סוד עשיר ועני יחד כאמור א"כ זה שהוא עשיר שהוא הזכר ונותן לעני שהוא הנקבה א"כ אדם נקרא בעצם וכיון שכן הוא לא אשתני דיוקניה מדיוקנ' דאדם ובקיומו בדיוקן אדם בזה הוא רודה בדגת הים וגו' וז"ש וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה שליט וכו' וכן הוא כי לפעמים יברחו מפני האדם חיות גדולות וגבורות ממנו בין בים בין ביבשה:

בגין דדא הוא פקודא מעליא וכו' הוקשה לו כי מי אמ' לך דלא אשתני דיוקניה מצד נתינת הצדק' לעול' אימ' לך שאינו אלא מצד שאר מצות שבו לז"א בגין דדא הוא פק ד' מעליא שמצוה זו גדולה מכל המצו' ויש בה זאת הסגולה והראי' לזה מנבוכדנצר שלא היה לו שום מצוה והצדקה הועילה לו: דהוה מיחן למסכניא לא שרא עליה כיון דאטיל עינא ביש' למיחן למסכני מה כתי' כך היא גי' הספרים וי"ס חסר מלמסכני עד למסכני השני ונר' שהוא חסר: לא שרא עליה כלומר לא שרא עלי' אותו חלום רע: ובג"כ נעשה אדם וגו' אקיש ג"ש נעשה אדם ועשיתי עמו מה להלן עשיתי עמו היא צדקה כך נעשה זה הוא צדקה. ושיעור הכתוב כך הוא נעשה אדם כלומר נעש' עשיה ובריה שיתן צדקה כי בבחינ' הצדק' יקרא אדם וכיצד נקרא אדם בצלמנו עשיר כדמותנו עני שיגמול זה עם זה ועם המצוה הזאת וירדו בדגת הים ובעוף וגו':

פקודא עשיראה לאנחא תפלין ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עילאה היינו להיותו מעוטר בתפלין כמותו יתברך דכתיב ויברא אלהים את האדם (את האדם) שיהיה בצלמו כמו שהוא מניח תפלין כמו כן יניח הוא: דא רישא עילא' דתפלין דרישא נר' ד' דתפלין שבוש [כך הי' הגי' לפניו] והכונ' הוא שפי' ראשך עליך ר"ל תפלה של ראש דהיינו שמא דמלכא עילאה הוי"ה שבד' פרשיות עליך ישר' ממש: כל את ואת פרשת' חדא שמא גליפא בסדורא דאתוון דשם יהו"ה והיא סברת רש"י ז"ל כדמפר' ואזיל: ותנן כי שם ה' נקרא וגו' הכריח עוד הענין להיות סדר הפרשיות כסדר אותיות השם שכן תנן כי שם ה' אלו תפילין שבראש דאינון שמא קדיש' בסידורא דאתוון כלומר כי מאחר שהתפלין הם רמוזים בשם ה' א"כ בהכרח הוא שיהיו סדר הפרשיות כסדר כתיבת אותיות השם וכן כיון באומ' פרשתא קדמא' תניינא וכו' לרמוז אל הסדר דווקא: בוכרא דכל קדושין עילאין היינו כל המדות וקר' לחכמה בכור לכולם: פטר וגו' בההוא שביל דקיק היינו החכמה הנז' הפוטר רחם הבינ' ע"י שביל דקיק המייחד' הרומז בקוצו של ד' [נ' דצ"ל י'] התחתון שבחכמה: דאיהו אפתח למעבד פירין יר' כי כל בכור נקר' פטר רחם שהוא פוטר רחם אמו לצא' לחוץ אבל בכור זה הוא פוטר רחם הבינה לעשות פירין ואיבין בתוכה דהיינו ד"ו פרצופין שהעתיקם סוד הדעת מהחכמ' ונתנם אל הבינה כי בחכמ' היו ו"ד שהוא מילוי היו"ד וכשהעתיקם בבינה נעשו ד"ו כצורת חותם המתהפך והם סוד ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומ'. ואיהו קדש עילאה חכמה: דא ה' היכלא דאפתח רחמא דילה היינו הבינה מגו יו"ד דהיינו מפנימיות החכמה הפוטרה כנז' ומאחר שהיו"ד הוא הפותח נפתח בחמשין תרעין כי קודם שלא נפתח ההיכל הזה היה סתום ואינו מורה רק בחינת ה' הרומז לה' ספי' נעלמו' כשהיו"ד פותח ההיכל הזה היו"ד ממלא החמש שלה שיעלו לעשר עשר וכל א' מה' ספי' הנעלמות בתוכה יהיו בין כול' חמשין: פתחין אכסדראין ואדרין סתימין היינו בחינות שונות נעלמות זו בתוך זו תחלה נפתח בבחינת פתחין בלבד ואח"כ לאכסדרין ואדרין סתימין בסוד ובדעת חדרי' ימלאון: דההוא פטר דעביד יו"ד וכו' נתן טעם וסבה לפתיחה זו ואמ' כי הוא להשמיע מתוך ההו' שופר דהיינו בינה הקול דהיינו הת"ת להוציא הת"ת ממנ' ולהאצילו: בגין דשופר דא הוא סתים דרך משל השופר הזה בעודו סתום בזכרות שבתוכו אינו תוקע ואחר הסירו הזכרו' שבתוכו נעש' חלול ונפתח מסתימתו ותוקע וז"ש בגין דשופר דא הבינ' היו כל בחינותי' נעלמות אף שנקרא ה' ומורה מציאו' חמש ספי' בתוכה היא נעלמ' עד שבא היו"ד כנז' וכל זה הוא גילוי בתוכ' מינה ובה ולמה כדי לאפקא מינה קלא שהוא ת"ת. וכיון דאפתח ליה ר"ל השופר הזה אז תוקעין בו ומוציאין ממנו הקול כך הבינ' אחר שנפתחה מוצי' ממנה ת"ת והת"ת מוציא עבדין לחירו כי כיון שהבינ' שהיא רחמים מתפשטת משברת כל מנעולין וקולרין ומוצי' העבדי' לחירות כדמסי' והיינו סוד פ' שניה שמדבר בה בענין יציאת מצרים ובאה אחר פ' א' שהיא סדר החכמה כנז':

וכך זמין זמנא אחרא לסוף יומיא: הכריח עוד שפרשה ב' היא בבינ' ואמ' שלעתיד לבא מכאן בא הפורקן והחירות וכן כל פורקנא מהאי שופר אתיא ועם היות שגם בפ' ראשונה שהיא החכמה יש בה יציאת מצרי' הוא בהכריח אחר שמכחו נפתח השופר כנזכ' כדי להוציא הקול לשיצאו העבדים לחירות א"כ שקולים הם ולזה נזכר בשניהם יציאת מצרים וזהו דמסי' ובג"כ אית בה יציאת מצרים דהא מהאי שופר אתי בחיל' דיו"ד וכו': ודא ה' את תניינ' וכו' רמז על שהפורקן הוא מהבינ' הנק' [אולי דחסר ה'] שכן הה"א מוצא' בלי עמל ובלי יגיעה לרמוז על הנפשת הרוח כנז' במדרש ובזוהר פ' בהר סיני דף ק"ח: פרשת' רביעא' וכו' כלילו דתרין סטרין היינו כללו' החסד והגבור' וכן הוא בפ' זו כי הפ' ראשונים מוהיה אם שמוע עד השמרו הוא רומז בחסד כי הם ייעודים טובים ונתתי מטר ארצכ' בעתו וכיוצא והם נשפעים מצד החסד ומהשמרו לכם עד ושמת' הם ייעודי' רעים נשפעים מצד הגבורה עכ"ל הרא"ג: