אור החמה על ספר הזהר א:רסה

לאהל שרה אמו מבעי לי'. הנה המלה הזאת יש בה היסוד דהיינו אה"ל ויש בה ה' בסופ' דהיינו כעין ל' בתחלת' לאהל שרה ויש לה ה' הידיע' והיינו האהלה ויש לה סמיכות כעין אהל שרה והסמיכות אין דרכו לבא במלה אשר נטיל לה ה' סופ' במקום למד בתחלתה. והעד הגבעתה אשר לבנימן מפני שבאה ה' הידיע' בה' המור' הל' בתחלת' הור' על הסמיכות במלת אשר א"כ כאן מן הטעם הזה הי' ראוי שיאמר האהל' אשר לשר' או יאמר בקצר' לאהל שרה ויקצר בה' הידיע' והסמיכות יבא בנקוד כנדונם.

אלא מתוך הכרח זה הכריח שאין מלת האהלה סמוך לשרה כלל ועיקר טעמו הוא ויביאה יצחק לרבקה האהלה דהיינו כעין אומרו לאהל ה' דהיינו שהארה שכינה באהל מפני שהיתה רבקה דומה לשרה אמו בחסידותה כדמסיק:

ושרגא הוה דליקת היו מתקנים אות' בערב שבת לכבוד שבת והיתה דולקת כל ימי השבת להראות הארת המלכות כלשש' ימים מאור השבת שקבל' והיינו תיקון האש' שהיא נ"ר ולה סוד נר מצו' דשבת כנודע.

ור' יצחק * לפנינו הגי' ר' יהודה וכן גי' הרא"ג ז"ל: פליג כי לא לבד היתה דומה במעשים אלא בקלסתר פנים.

ור' אלעזר הוסיף ופליג אעיקרא דקרא. דשרה שרה ממש ואינו סמוך וכדפי' ר' יוסי ור' יצחק. אמנם אע"ג דמיתת דיוקנ' דהיינו כעין טולא דר' פנחס וגו' דהיינו שכל מקום שהצדיקים קיימו מצוה דיוקנם קיים שם. ולכך אע"ג דמיתת שרה דיוקנ' שהי' שם עוסקת במצות לא אעדי מן ביתא. אמנם כל שלשה שנים שלא באה רבקה היתה שם נעלמת ולא היתה נראית עד דאתאת רבקה ונתגל' דיוקן ליצחק דוקא וגו'. א) אצ"ל מדיוקא דקרא ויאהבה וגו'. ב) אצ"ל אלא לספר בשבחה דדומה לשרה. או דצ"ל לספר בשבחה רק דדומה לשרה. ופי' הכתוב ויביאה יצחק לרבקה האהל' ונתגלה דיוקן שרה אמו.

ר' שמעון אמר וגו' פליג אכולהו ומפרש קרא בגוונא אחרא ועיקר הוא אח"כ אמנם ההכרח הוא מדיוקנא דקרא ויביא' * אצ"ל מדיוקא דקרא ויאהבה וגו'. וגו'. ועיקר דבריו שהנקבה אחת היא להם לשלשה אבות דהיינו השכינ' ועיקר קרא בשכינתא קאמר שהיא היא שרה ורבקה ורחל ולאה וזלפה ובלהה אמנם בבחינות שונות כדמסיק לקמי'. ואין מאהב השכינה למעלה כיצחק מפני שעיקר אהב' מצד הגבו' דהיינו שמאלא בסוד שמאלו תחת לראשי תחלת' מן הגבורה. ולז"א ביצחק שהי' מגביר הגבורה ויאהב' שהמלכות עיקרה הדין והיינו אומרו חשך דהיינו גבור' ולילה דהיינו מלכות כחד אינון. ולכך עיקרה היא לנטות לגבורה ולהתקשר עמה והיינו או' ושמאלא אתער רחימות' בין שיהי' החבור והייחוד מצד אברהם בין שיהי' מצד יצחק ולזה יצחק ואברהם יחד הם משמשים בשכינה שהיא שרה ורבקה. ולזה לא היתה אהבת אברהם שלימה מפני שאין מדת החסד גורמת האהבה כמדת יצחק. ולזה אע"ג דאברהם רחים לה לשרה דהיינו השכינה לא כתיב בי' ויאהב' אלא ליצחק שהוא עיקר אהבה כדפי'.

ואי תימא ויאהב יעקב הרי שהתעורר אהבה לשכינה והוא אינו שמאל. ותירץ עכ"ז יעקב אמצעי כולל שמאל וימין ומסטרא דיצחק קא עביד וגו' והא כיצד שלשה אבות כל א' הוסיף על חבירו מפני דרך הייחוד והתיקון. אברהם כד חמא לרבקה דהיינו המלכות מצד הגבורה כי אברהם ושרה לא נזכר בהם אהב' מפני שאין האהב' אלא בשמאלית ודאי. לכך כד חמא לרבקה דהיינו המלכות מצד הגבורה אינ' עיקר מדתו. חבקה דהיינו הימין הגומר חבוק האהב' וגו'. ואו' ולא יתיר שאין אהב' זו עיקרית מפני שאינ' בחינת זווגו. אמנם יצחק שהוא הגבור' ובחינת זווגו רבקה דהיינו צד הגבורה שבמלכות דהיינו דאיהו בעלה אחיד בה בעצם גבורה בגבורה. ושוי דרועיה גבורה עליונה תחות רישה דהיינו סוד אחיזת המלכות בגבורה דהיינו חבוק של בעל בעצם מצד עצמו וימין מצד אביו. ונמצא ע"י מה שתקן אברהם ומה שהוסיף יצחק החיבוק הגמור דהיינו שמאלו וימינו.

ואח"כ כשבא יעקב ומצא תיקון זה שמשה והוליד י"ב שבטין והוציא הנשמות העליונות ותקן המרכבה וכל א' נסתייע במה שקדם לו מהתיקון. הרמ"ק זלה"ה.

גיליון א"ר שמעון הא אתמר. רכ"ט ב'.

וחשך ולילה כחד אינון עיין לעיל בפסוק ולחשך קרא לילה י"ו ב' ע"כ:

והרא"ג כ' ת"ח תפלות וכו' הכרח שני לדבריו ששנים הם חובה וערבית רשות שהרי לא היו אלא שני כבשים א' בבקר וא' בין הערבי' אר"ש הא אתמר בדבריו ולמעלה שאמר ובג"כ תפלת ערבית רשות דהא אתכלילת וכו'. לאו אינון אלא לחבר ליעקב כלומר הוא עול' על גביהן שהו' הולך עם כלם שבתפלת שחרית הוא תיקון החיבוק בימין כדי לקרב הגוף שהוא יעקב עם המלכות ובמנח' שמאלו תחת לראשי לחבק' בשמאל ולקרב' אל הגוף על ידו א"כ אדרבא הוא מתהלך ביניהם בגין דאיהו שבחא דאבהן. כד"א ואתה מרום המלכות נקרא אתה וסמיך ליה מרום כלומר אתה מלכות הנקרא מרום.

מאי האהל' דהיינו ה' ראשונה יתיר' וכיון שיש קושיא מה"א ראשונה יתיר' יש לנו להקשות גם ה"א אחרונה דלאהל מבעי ליה דנהי דקיימא לן דכל ה' בסוף תיבה במקום למד בראשה מ"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן אמאי לא אמר בהדיא למד. ומשני אתרוייהו חד ה' לרמוז שחזרה שכינה וחד ה' לרמוז שחזר' שרגא להדלק. ר' יהודה אמר וכו' פליג את"ק ואמר מלת שרה אמו דייק טפי שדומה לדיוקנא דשר' ולא בא הכתוב לספר בשבח' דומה לשר' * אצ"ל אלא לספר בשבחה דדומה לשרה. או דצ"ל לספר בשבחה רק דדומה לשרה. וזה שאמר ובג"כ שרה אמו ודאי כלומר השתא ניחא אומרו אמו. ורבי אלעזר פליג ואמר דתרתי משמע מינה וזהו בכלא הכי הוא כלומר לפי דבריכם שאין מלת אמו אמו ממש תרתי משמע מינה ואין ביניכם מחלוקת אמנם לדידי סבירא לי שרה אמו ממש שחזר דיוקנא של שרה שנתעלמ' ועתה חזרה. וע"ד וינחם יצחק וגו' דלכלהו פירושי קשה למה לא אמר אחרי מיתת אמו אמנם לדידי אתי שפיר וינחם יצחק אחרי אמו ממש. אלא שמאלא בלא למד גרסי'. סטרא דיצח' תירוצא הוא והכונה לומר שהת"ת כלול מאש וממים שלכך נקרא שמים ומסטרא דגבורה ביה משם נמשך ויאהב יעקב לרחל. אברהם כד חמא לשרה החסד למלכות. מחבק לה כדמפרש ואזיל וימינו תחבקני. יצחק הוא אש הגבורה והוא גורם הייחוד ולכך קרי ליה בעלה אע"ג דיעקב הוא המשמש. עכ"ל הרא"ג: