אור החמה על ספר הזהר א:רנ

א"ר יצחק תווהנא וגו' דכל עובדוי דההוא וגו' הפך כל מעשיו לשם שמים אפילו צרכיו וזהו התימה.

הא אסתאב שכיון שמתדבק בהם הם מטמאים אותו ולא עוד וגו' שממש לידבק בהם צריך הוא להטמא במעשים מטונפים לבא על אתונו וכיוצא:

כגוונא דאתער בר נש וגו' מפני שהוא כלי מוכן לקבל הטומאה אם ירצה או הטהרה.

והוה עביד עמה עובדי אישות וממש במעשה העבירה ההיא היה גורם ייחוד אדם בליעל אין און * אצ"ל איש און להתייחד ולהקשר באתון אם החמורים. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' ובג"כ אתי בר נש לאתדכא' מסייעין לי' שכן הם ממונים על טב ועל ביש. ה"ג וכלהו שריין וסחרן לי' ומסאבין לי'. ואם תאמר והרי לא תנן הכי [בשבת ק"ד] אלא בא ליטמא פתחין לו וי"ל שהאדם מסתמא עומד בתוך הקדש לפי שהוא בצלמו ית' והחיצונים תשוקת' להחטיאו כאומרו ואליך תשוקתו. אלא שהקב"ה נתן מסך מבדיל סביבו בל יגעו בו ובל יראוהו וכשבא ליטמא מסיר האל ית' המסך ומיד הרי הפתחין שהיו מהטומאה אל הקדושה מזומנין לפניו ויוצאין כאריות ומטמאין אותו בתשוקת'. ולא הוצרך בעל הברית' לפר' מטמאין אותו אלא שמזדמנין הפתחין לפניו דממילא משמע שיוצאין דרך שם ומטמאין אותו בתשוקת'. אבל בבא ליטהר לא אמר פתחין לו דהא בקדש קאי אלא שמיד הקדוש' שאצלו מסייעין אותו מכל סביביו והיינו דקאמר וסיועא דמארי' סחרא לי'.

רבי יצחק ור' יוסי הוו אזלי מטברי' וכו' נחשים ועקרבים מלת ועקרבים ל"ג לי' בס"י. דהא תנינן בדל"ת גרסי'. ושירותא דעובדוי כלומר קודם שיטמ' עצמו באתון הוה נטיל נחש וכו' ואח"כ היה מטמא עצמו באתון להימשך עליו כחות טמאים. וקטיר לי' קמי' נר' שהם שתי גירסאות גירס' אחת היתה חוץ לספר וחשב המעתיק שהיא הגהה וכתבה בפני' והם וקטיר לי' היה קושרו ואח"כ ובזע רישי' נ"א וקטיר קמי' היה מקטר לפניו קטורת ידוע ואח"כ ובזע רישי'. עכ"ל הרא"ג: