אור החמה על ספר הזהר א:רמה

וכלהו איקרון חיים וגו' היינו פי' הכתוב באו' שני חיי שרה והכוונה להורות על שלמות החיים העליונים המתפשטים בהם ממקור החיים בסוד הנשמה נשמת חיים המתפשטת בתוך הספירות:

דהוו ממש וגו' הענין שהימים כולם נמצאו ונתהוה להם מציאות מתמצא ומתהוה בקדוש' ואי תימא הכא דאינהו מגרמייהו וגו' הכי פי' אמת הוא שכל החיות וכל העופות כולם אומרים שירה עם שאר בעלי חיים אבל שנא' שהם מעצמם אמרו שירה זו בנוסח זה תימא שאין בהם דעת לחדש שיר' כזו מפני שיש בשיר זה סוד גדול וז"ש ודאי ברזא איהו לעילא אלא בהכרח נאמר שאין שיר' זו ע"י הפרות ממש כפי שיר המורגל להם אלא שהתורה משוררת בפיהם כדמפרש ואזיל הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב הכא אית לאסתכל' דכל מה דברא וגו' זה תבין מפרקי שיר' שאומר שם פרה מה היא אומרת כלב מה הוא אומר וגו' והנה אין לך ברי' למט' אפילו השרצים והדשאים שאין להם שר ומזל למעל' ואותם השרים הן אומרים שיר' לקב"ה לעיל' ובריות התחתונות למטה בארץ גם הם אומרים שירה מעין שירת השר שלהם וז"ש בין לעילא בין לתתא אך הענין כי מה שהם בעלי חיים משוררים כפי דבורם והדשאים כפי תנועתם והתנועעותם כמ"ש אז ירננו עצי היער והוא כעין קול ה' שובר ארזים וכיוצא בזה הוא ענין שיחת דקלים שנתפרש בעין יעקב ע"ש עכ"ל.

גיליון אתר עילאה סתימא דכל סתימין וגו' וכתב בסל"ה אולי הוא טעות סופר כמו במקצת הנסחאות ואם הוא כעיקר הגרסא לקבל שם אהיה וסימניך בי נשבעתי שמא דעתיק יומין דאומי זעיר אפין לאברהם ביוד נשבעתי ומאן דעייל בעשרים שנה עייל בחשבנא מבן כ' שנה ומעל' ומעל' דייקא א"נ מאה שנה כללא לקביל האין דכליל כלא ומיני' אתמשכן מאה ברכאן עשרים שנה כללא דחכמ' ובינ' כלול' כל אחת עשר' ז' שנים אלין אתפרשן ונפקין מכללא דלעיל' בדינא ורחמי ברזא דלך ה' הגדול' וכלהון אקרון חיים והזוכה בידיע' זו זוכה להיות נפשו צרור' בצרור החיים עכ"ל: ר' יוסי פתח ואמר מזמור שירו לה' וגו' תרומ' קל"א ע"כ ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' קב"ה דאתכליל וכו' היינו מדת המלכו' דאתכליל מהכתר בסוד מאה ברכות שהם עשר מדות כלולות מעשר בכתר. וכן עשרים שנה כלומר וכן עשרים שנה הם במלכות כלול' מחכמ' ובינ' כלולות מעשר מחשב' ויובלא. דאתבריאו ואתקיימו שהי' להם הוי' למעל' וזהו ויהיו חיי שרה למעל' הי' להם הוי' והם הם שהיו למט' שני חיי שרה.

א"ר חייא והא אוקמו' כלומר במאי דאוקמו' שכשנעקד יצחק הי' בן ל"ז שנה אתי שפיר מלת ויהיו שבמנין ויהיו היו חיי שרה שקודם הית' עקר' ואין חיי' חיים. הכא אית לאסתכלא למאי דאוקמו' חברייא פריך דמאי חדושא הוא דאמרו שיר' הרי כל הנבראים עליונים ותחתונים אומרים שיר' כדאיתא בפרקי שיר'. ואי תימא דאינהו מגרמייהו הוו אמרו שירתא דא כלומר מעצמם היו אומרים שיר' בלשון זה ככתוב. ואומר שירתא דא דהיינו שיר חדש מה שלא נאמר עדיין בעולם וזהו ואי תימא שהחידוש הוא דאשמועי' תרתי מה שלא אמרו שום בהמ' וחי' והשיב ואמר הכי הוא ודאי כלומר כנגד השני' שאמרת שהחידוש הוא שאמרו שיר'. אה"נ ששיר' כזאת אמרו דרזא עילא' איהו אבל כנגד מה שחשבת שהם מחמת עצמם אמרו שיר' הא ליתא דהני ארונא הוה על גבייהו. א"נ במה שכבר ידעת שמה שמשוררים החיות והעופות למט' אינו שיר' ממש כי אין להם דעת אלא השר שלהם משורר למעל' והמין ההוא מתעורר למט' לעשות התנוע' ההיא בלי דעת וז"ש כלהו אמרי תושבחן ושירתא קמי' בין לעילא בין למט' העליון משורר והתחתון מתעורר. ואי תימא דאינהו מגרמייהו הוו אמרי שירתא כלומר מעצמם נתעוררו בלי התעוררות עליון והאי הוא דאתו חברייא לאשמעי' הכי הוא ודאי דאינהו מגרמייהו אמרי שירתא בלתי התעוררות שרי הפרות אלא מסוד עליון הי' הגורם לשירתם וז"ש אבל הני ארונא הוה על גבייהו וזהו רזא עילא' דקאמר והיא שעורר' אותם לשיר' עכ"ל הרא"ג: