אור החמה על ספר הזהר א:רמב

ת"ח בשעתא דבר נש וגו' קשי' לי' כי לדון את יונה למה הוצרך לצאת נשמתו ולהסתלק לכסא הכבוד. שהרי בר"ה דנין בני אדם ואין נשמתם מסתלקת. לזה הביא ענין כל לילה שהנשמה יוצא' מהגוף ומסתלקת להיותה נדונית וגו'. אמנם הטעם למה הוצרך סילוק זה אל הנשמה אפשר. כי בר"ה דנים הגוף והנשמה לכך דנים בהיות שניהם יחד אמנם ליונה או בכל לילה לכל אדם דנין הנשמה לבד והכי דייק לישני' דקאמר ואתדנית הנשמה ולא קא' ואתדן. ואם הי' נדון האדם בהיותה הנשמה למטה לא הי' דינה לפני קב"ה אלא בכל בתי דינין שבעולם דרך השתלשלות' ולא הי' דינ' ברחמים כ"כ. אבל עתה שהיא מסתלקת אינה נדונית אלא לפני הב"ה ולא בשאר בתי דינין וז"ש ואתדנית תמן דוקא תמן ולא בשאר בתי דינין והכי דייק או' ואתדנית קמי בי דינא דמלכא ולא בב"ד תחתון. והטעם שבשאר בתי דינין דנין האדם סתם אמנם לפני הקב"ה דנין בתרי גוונין על הטובות שעשה מצד א' והרעות שעשה מצד אחר. ועוד הם מוסיפין לו הטובות שעתיד לעשות אפי' אם ראוי ע"י לבא טובה לצדיק או חסיד או אם עתיד לצאת ממנו זרע שיעשה טוב. והמלאכים אינם דנים כן או מפני שאינם יודעים או מפני שאינם בעלי רחמים כ"כ. וא"ת הי' ראוי שהאדם יהי' לעולם רובו זכאי כיון שלילה א' קודם פטירתו חזרה נשמתו אליו והרי עתיד לא שייך בי' וכיון שחזר' נשמתו נמצאת רוב זכיות. וי"ל כי אין דין זה על פי רוב אלא אפילו מלאך מליץ א' מני אלף וכדפי' רז"ל וכל זה בכח רחמי קב"ה ולא כן בשאר בתי דינין וז"ש ובגין כך אתדן בר נש קמי קב"ה מור' שאין שאר בתי דינין הכי ומטעם זה אין רוב בני אדם מתים מתוך שינתם. ועכ"ז קשה לי כי א' מכמה דורות מת מתוך שינתו וי"ל שעם היות שהנשמה מסתלקת עכ"ז החיות בגוף עד זמן קצוב והיינו בסוד הצלם שפי' בזהר שמסתלק קודם כך ימים וכן דרך הנשמה ויש לזה גילוי בזוהר בפ' ויחי בעובדא דר' יצחק:

ההוא בי דינא איהו כאתתא דמתעבר' וגו' היא המלכות והטעם שאין בחינת הדין שקט פה עד היותו נשפע אל התחתונים מפני שבעוד שיש בה דין להשפיע אין לה ייחוד למעלה לכך לא שכיך רוגזא אלא כד אתעביד דינא לתתא והיא כאשה שילדה ונחה ושקט' מאותו הדין שהי' בה פנימה.

שלם למיקם בדוכתי' היינו נחת רוח הבא אלי' ממדת שלום.

ואוקימנא כמה דכתיב החפץ אחפוץ וגו' כלומר במאי דקשי' לן התם ותרצינן ראי' לשמעתי'.

קיסטא סאתם. אמנם קשה כי פסוק ויעמוד פירש דהיינו דהוה ליה נייחא והשתא קאמר דנייחא לא הוי אלא דווקא כשנמלא סאתם וביונה לא שייך למימר הכי שהרי צדיק גמור הי' ונביא הי'. ואפשר דרשע דכתיב בקרא ובאבוד רשעים רנה היינו רשעים בדינם ונתמלא סאתם דקאמרינן היינו שנגזר' גזרתם לאותו הדין אף אם יהי' צדיק גמור כיון שנגזרה עליו גזר' מלמעל' אותו הדין מתעבר בתוך המלכות והיא כאשה עובר' באותה הגזרה עד לדת הגזרה ההיא וקיומה למטה ועל יונה כבר נגזרה גזירה כדפי'. הרמ"ק זלה"ה:

מדרש הנעלם והרח"ו נר"ו כתב.

הה"ד ויולד בדמותו כצלמו וגו' כלומר שיתא. פי' על ששה שנדמו לאדם הראשון שמשון בכחו צדקיהו בעיניו אבשלום בשערו שאול בצוארו כנז' בפרקי ר' אליעזר וכולם נהרגו ע"י אחר ולא מתו מיתת עצמם וזהו ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת פי' שית' אנשים כמוהו ומן עפר עצמו של אדם נבראו אותם השש' וז"ש למעלה למעבד בדיוקני בני נשא דדמו לי וגו' עכ"ל:

והרא"ג כ' ת"ח בשעתא כלומר אל תתמה מזה שפרח' מיני' נשמתי' דיונה ואתדנת ואתהדרת לי' נשמתי' שכן בכל לילה ולילה עושה הקב"ה כן עמנו שנשמותינו עולות ואתדנו בתרי גוונין כדמפרש ואזיל ואח"כ באור בקר מחזיר הנשמה לפגרים מתים. ובג"כ אתדן ב"נ קמי קב"ה כלומר לא לפני ב"ד של המלאכים ע' סנהדרין שבהיכל זכות כנז' בפ' ויחי דף רכ"ט ואע"ג שכל דיני עלמא נדונים ע"י השבעים סנהדרין שבהיכל הזכות כדאיתא בסוף פרשת פקודי מכל מקום ענין זה לדון על פי המעשים הטובים שיעשה אינו נחתך אלא על פי המקום. לפי שהוא יוצר הכל וידע טיבם אם ישובו או לאו וזהו מלפניך משפטי יצא וגו' והטעם כי עיניך תחזינה המישרים שאני עתיד לעשות.

ת"ח כיון דאטילו וכו' לעיל קאי דאמר מקמי ימא ערק וימא שדי בי' ידא בדוכתי' והכריח ת"ח כיון דאטילו וכו' שכיון שאות' בחינ' הדין גבת' חוב' על שברח מפניה מיד ויעמוד הים העליון מזעפו. כדין הוא נייחא דילי' למיקם בדוכתא שלים הענין שבעוד שיש בה דינין א"א לעלות הרמת' להתייחד עם דוד' כי הדינין מכשכשין בגוה עד שפולטת. אמנם אחר שהשליכ' הדינין על הראוי להם מיד טהרה ממקור דיניה ומכינ' עצמה אל הייחוד באופן נאות. וז"א כדין הוא נייחא דילי' של זה הב"ד למיקם בדוכתא שלים לעלות אליו להתייחד עמו. כד"א החפוץ וגו' (מוה' צמח צריך לומר והא כתיב. וכבר מתיישב וכתיב) נראה שהלשון מוטע' ואין בידינו להגיהו אמנם הכונה דקשו קראי אהדדי כתיב ובאבוד רשעים רנה וכתיב החפוץ אחפוץ וגו' לא קשיא כאן קודם דאשתלים קיסטא ר"ל קודם שנתמלא' סאתו כאומר החפוץ אחפוץ אבל כשהאריך ברעתו עד שנתמלא סאתו. ובאבוד רשעים רנה המלכות מרננת ומשוררת במפלתם: קיסטא. מדה. ונראה לתת קשר לדרוש הזה עם פסוק ויהיו חיי שרה הוא כי כמו שמדת הדין היתה מתוח' על יונה ולא נחה עד שהטילוהו לים כדמסיק דהיינו דכתיב ויעמוד הים מזעפו. הכי נמי אחר קטרוג סמאל כשקטרג על אברהם כשעשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא נתן חלק לעניים בעת ההיא. גם לא הקריב קרבי ואז לא נחה מדת הדין עד שנעקד יצחק ונגזר שתמות שרה וכשעשה דין בשרה נחה מדת הדין וכמו שפי' בפ' בראשית י"א:

ויהיו חיי שרה וגו' דלא כתיב הכי דקדק ההי' דלקמן דתריץ בכלהו לא כתיב כמה דכתיב בשרה וגו' והענין ההוא הי' בכונתו להקשות אלא במה שאמר בתחלת אמריו שאמר מ"ש הכא דכתיב מיתת' תפשו דהא כתיב נמי ותמת רחל ותירץ הכי קאמינא בכלהו לא כתיב וכו' כדמפרש ואזיל. עכ"ל הרא"ג: