אור החמה על ספר הזהר א:רמ

אברהם בתראה שלים משנתגייר והכיר בוראו מה שאין כן בשמואל ששלמותו בנבוא' וז"ש בתראה נביא וגו':

לא אעדי מיני' שכינתא. ולא שיהי' שלמות מרע"ה יותר אחר שהוציא יש' ממצרים וקבל התור' ממה שהי' קודם. וראי' שאח"כ נתקדש יותר שפירש מאשתו אלא בערך זה לבד דלא אעדי שכינתא כדפי' ולהיות זה שלימות בערך אברהם ושמואל לא פסיק טעמא.

ר' חייא דחיק' לי' שאין זה מקום הוראת קדמא' לא שלים בענין העקיד' * ע' זהר נשא קלח א': לכך פי' לאתערא לי' מפני היות אברהם משתכר ביין חשק עבודת קונו לזבח את בנו קראו כמי שמעורר איש משנתו אברהם חזור בך. ותהי' אברהם כמנהגך רחמני שעד עתה הי' אברהם מצד החסד ונתהפך נשמתו ורוחו מצד הגבור' מתלבש באכזריות לעבודת קונו. וזהו ברוחא אוחר' שיחזור לרוח החסד שבו:

בעובדא אוחרא דהיינו רחמני מדת החסד שבו ולא מדת הגבור' שע"י מעשה הזבח נעשה מרכב' לגבור' ונכלל החסד בגבור' כדפי' לעיל לכך עובדא אחרא מעש' אברהם לא מעשה יצחק.

בלבא אחרא אכזריות שבלב המשתתף עם הנשמ' והמעש' כדפי'.

ור' אלעזר * הגי' לפנינו ר' יהודה וכן גי' הרא"ג ז"ל: דחיקא לי' דברי ר' חייא כי מלת אברהם ג"כ יורה החסד הכלולה מגבור' וא"כ לא יור' התהפכות המדות. אלא רצה לרמוז צערו ב' פעמים הא' בהתאכזר על בנו הב' ביטול מחשבתו היינו קרבן ב' פעמים וזה רמז אברהם ב' פעמים הא' תמיד של שחר קרבן בנו והב' תמיד של בין הערבים דהא צערא דאברהם וגו'. וכדי לרצותו נתן לו האיל. והוה ליה כאלו נתקרב ב' פעמים ולהיות שהיה נרצה כאלו נתקרב יצחק ממש בפועל פעם ב' לכך לא הי' ממש איל גשמי שכבר הי' אפשר שיברח איל א' מעדרי אברהם ויזדמן שם ע"י מלאך אלא נברא בין השמשות וז"ש הא תנינן הוא איל וגו' ונברא בין השמשות ששם מקומו בין הערבים כדפי'. והכי אצטריך כלו' דהשתא דפי' שהיה במקום תמיד בין הערבים צריכים אנו לומר שעם היות שקראו הכתוב איל שהוא גדול לא היה אלא בן שנתו לבד. שהרי לתמיד אינו כשר אלא בן שנתו דוקא כדכתיב כבשים בני שנה ולא הי' איל אלא כבש שהוא בן שנתו לבד וז"ש ובן שנתו הוה. ולזה קשיא לי' דהכתוב קראו איל דכתיב והנה איל אחר וגו' לזה הקש' אחרת ואמר ואת אמרת דאתברי בין השמשות א"כ קשיא היאך הי' בן שנתו. ובתירוץ זה יתורץ האחרת כי אין הכוונה שנברא גשמי ממש בין השמשות אלא הכוונ' בכל אלו הדברים שנבראו בין השמשות אינם גשמיים ממש כי אחר שלא הוצרכו למה יבראו. שהרי הוא יצחק לא הוה בעלמא א"כ מציאות יצחק לא היה בנשלם ואיך נאמן * אצ"ל נאמר: שיברא בגשם האיל הצריך לו אלא הכוונ' כח רוחני הנברא להתגשם בעת הצורך וז"ש אלא אתפקד חילא לאזדמנא וגו' א"כ הכי נמי האי איל וגו' בערך הקדימה ברוחניות מבריאת עולם נק' איל ובערך מציאותו לא היה אלא בן שנתו שקרוב לעת צרכו נתגשם ונגלם.

ד"א ומלאך פניו וגו' מה שיש בין שני הפירושים הוא כי לפי' הראשון הושיעם היא השכינ' עצמו ובמה הושיעם במה שהיא עמהם בגלות. וז"ש הושיעם מקדמת דנא וגו'. ולפי' שני הושיעם לא אהדר למלאך דהיינו שכינ' אלא לקב"ה שהושיעם בסבת המלאך והיינו דמסיק ובגין דשכינתא עמהון קב"ה אדכר וגו'. וענין התשוע' הוא בא' משני פנים או ישועת צרה לבד. והיינו אומ' אדכר לון לאוטבא לון דהיינו ישועת צרה.

ולאפקא לון מן גלותא דהיינו ישועת גלות.

בקדמיתא ריב * אצ"ל בריתי. או ריבה: השכינה לישר' כשהם בגלות: צעקת בני ישר' תפלתם לקב"ה. וגם ראיתי השגחה עליונ' בשתיהם וגם לרבות צרת השכינה ומשום דכל רבויא טפלה לעיקר לזה אמר לאסגאה אחרא דאיהו קדמאה וגו' שהרבוי עיקר:

חברותא וזווגא. פעמים ענין זה לייחוד ופעמים לחבור בעלמא:

את אברהם וגו' סוד החבוק בסוד עלה בכבש וגו' וא"ת א"כ הי' ראוי שיקדם את יצחק ואח"כ את אברהם שכן הוא דרך צפונית מערבית מערבית דרומית. ואפשר דלאו היינו ממש החבוק אמנם הכוונה שהיא מתחברת עם הצפון והדרום ולשון מושאל נקט.

ואת יעקב זווגא חדא כי באברהם ויצחק אינו הזווג אלא חיבור וחבוק. אמנם ביעקב שם בעלה והיא מתייחדת עמו ולהיות * אצ"ל להיות: כאן הייחוד. ואו' וזמין קב"ה וגו' כדי לצאת בכי טוב. והכריח דזמין הוא ממלת ויאמר שאם הכוונה שכבר אמר א"כ היכן היא התשוע' אלא לעתיד א"כ ויאמר מי יאמר זה. אלא הקול הכולל יכריז ויאמר הקב"ה אך עמי וגו'. מהרמ"ק זלה"ה.

גיליון דהא צערא דאברהם הוה וגו' וזהו דעני לאברהם אבינו בהר המורי' שהמציא לו האיל. ואו' הא תנינן הוא האיל דאתברי וגו' בעל ס' לבנת הספיר כן הי' גורס הא תנינן הוא איל דאתברי בין השמשות ובן שנתו הוה דכתיב כבש בן שנתו ואת אמרת בין השמשות אלא אתפקד וגו' ותקן הוא הגירס' וז"ל ונר' שחסר משם איל בן שתי שנים והסוד כבש לקבל יעקב והוא בן שנה במדרג' ראשונ' ממטה למעלה דהא יעקב ברחל חד הוא. איל לקבל יצחק בן שתי שנים דהא מעל' שנית הוא. פר להתרצות בו ושלשה פרים הביא בן בקר רך וטוב. עכ"ל ספר לבנת הספיר. וכמתוקן בפנים מצאתי בסכ"י. ואו' ואת אמרת דאיהו הושיעם וגו' פי' אם הוא עמהון בגלות הא אין בו שמתיר * צ"ל הא אין חבוש מתיר כו': עצמו. אלא הכי הוא וגו' פי' שמרוב אהבתו בישראל נותן עמהם חבתו היתיר' שאין חבה יתיר' כמו הוא ית' לסוף המחשב' זו * ע' פ' ויצא בסתרי תורה קמ"ז ב'. ולא זז מחבבה וגו' ושולחה להיות ביניהם כד"א ובפשעכם וגו' וזהו ומלאך פניו וגו' מפני שהמלאך פניו עמהם ע"כ הושיעם וזהו פי' וישלח מלאך וגו'. עכל"ה:

והרא"ג כ' בגין לאתערא ליה ברוחא אחרא וכו' היינו שכל צדיק וצדיק יש לו תרין רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי ולכך כתיב בהו אברהם אברהם וכו' כדאיתא בריש פ' נח בתוספתא. וזהו ברוחא אחרא דהיינו אותו רוח שיש לו בההוא עלמא. בעובד' אחרא כלומר ע"י שינוי מעשה שהיה בחסד ונעשה אכזר לעבודת יוצרו. בלבא אחרא ע"ד לב טהור ברא לי אלהים לב טהור בעילוי והיינו כנגד שלא הרהר אחרי המקום:

רבי יהוד' אמר נתן טעם ג' לכפל אברהם אברהם ואמר שהכונ' הוא שנתעל' ונזדכך יצחק ע"י הכונה שהיה לעוקד ולנעקד כריח קטורת שמקריבי' שני פעמים ביום מחציתה בבקר כנגד מדת החסד. ומחציתה בערב כנגד מדת הדין ובא הדבר לחצאין שהכל ייחוד א' אף כאן ברצון הפועל בזה של אברהם ויצחק שנכלל מיא באשא ואשא במיא כדלעיל. מעלה עליו ועל יצחק כאלו הקריבו קטורת שני פעמי' א"כ אברהם קמא היינו מחציתה בבקר ועדיין לא שלים עד המחצית של בין הערבים שהוא כנגד אברהם השני שכלול כבר ביצחק השולט בערב. וטעם שנזכר יצחק בהדיא באומר אתבריר יצחק והרי גם אברהם היה עמו אלא שהיה כאן ביצחק דעת שני יותר מכל קרבן שכל קרבן יש בו רעותא דמקריב לא דנקרב והשתא דמקריב ודנקרב ולכך הזכיר יצחק שהוא חידוש. כריחא דקטורת הוא מועיל קריאת העקידה לבטל המגפה כקריאת הקטורת כנז' בתיקונים דף קל"ז. ואשתלים קורבנא כלומר מלבד העקידה שעשה עד הנה בשליחות ידו במאכל' שנחשב כקטורת זה בלבד כדפרישנא. עדיין היה הפועל הגופני שעקרו לשוחטו ולא נשחט רצה הקב"ה לתת איל תחתיו כי היכי דתשתלים קורבנ' דהיינו קרבן עולה שעד עתה היה בכח ועתה בפועל. וא"ת ואכתי חסר הקרבן רעותא שהרי כל קרבן צריך רעותא ועובד' ומשני דהא צערא דאברהם וכו' אחר שאמר לו אל תשלח ידך א"כ הרי כאן רעותא בקרבן עולה וכדפי' ז"ל כשהיה מקריב את האיל היה אומר כאלו בני שחוט וכו'.

וישא אברהם את עיניו וגו' ה"ג בין השמשות היה ובן שנתו הוה כד"א כבש אחד בן שנתו והכי אצטריך ואת אמרת דאתברי בין השמשות והא יצחק וכו' ואומרו והכי אצטריך דלא תימא שפחות מבן שנה הוא לעיכובא אבל גדול אפילו בן עשרים שנה ויותר ולא תקשי. לז"א והכי אצטריך שלא יעבור שנתו שלא היה נבחר לעולת התמיד ועקידת יצחק היתה בין הערבים כנגד תמיד של בין הערבים ולא סגי בלאו הכי וא"ת ולמה נתן איל תחתיו ולא כבש וי"ל דכבש בן יומו קרוי איל כדאית' בגמ'. והא יצחק לא הוה בעלמא כלומר ועוד קושיא אחרת כיון דלא אצטריך אלא לצורך עקידתו של יצחק כשהיה בן ל"ז שנ' היה ראוי שיזמין הקב"ה אותו הכב' קוד' עקידתו שנה שיהי' מזומן אמנם קודם שהיה יצחק בעולם למה: ה"ג לאזדמנ' ההוא מלה בשעת' דאצטריך וכו'.

פתח ואמר קשר ענין זה כאן הוא שכשם שאברהם נצטער לעשות רצון קונו וכמו שאמ' לעיל דהא צערא דאברהם כך הקב"ה מצטער בצערן של ישראל ועוד שע"י העקידה יזכו לגאול' וכדאית' בסוף התיקונים דף קל"ז ע"ש. בגין דקב"ה ת"ת והיינו לו בוא"ו דהיינו הקרי לא באלף דהיינו הכתיב הוא אתר עילאה יתיר דהיינו כתר עליון כד"א הוא עשנו ולא אנחנו. כלומר וחברו הוא פסוק אחר הוא עשנו ולא אנחנו דאי כפשוטו פשיט' שאנחנו לא עשינו עצמנו. ועוד דהא כתיב הוא עשנו וממיל' דלא אנחנו אלא ודאי לאו כפשטיה דקרא אלא ולא אנחנו היינו ולאלף אנחנו כדפי'. והא איהו עמהון וכו' ואת אמרת הושיעם אלא מושיעם לא כתי' ה"ג. אלא הושיעם מקדמ' דנא פי' שאין הישוע' והגאול' מן הגלות דהא כתיב בתריה באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. ועוד דמושיעם לא כתיב אלא פי' הושיעם שהושיע' מתחלה בהגלותו עמהם שאלמלא היא מגינה עליהם לא ישאירו מהם פליט. דאיהי עמהון בגלותא בדל"ת גרסי'. דאלין אינון משכנותיו ה"ג וההפרש שיש בין פי' קמא לפי' בתרא הוא דלפי' קמא מלאך פניו שהיא המלכות הוא הושיעם מקדמת דנא להגלות עצמה עמהם לסבול עמהם העול. ועוד הישועה אינה לגלות אלא לצרות המאורעות בהיותם בתוך הגלות. ולפי' בתרא הוא דהושיעם לקב"ה קאמר והוי כאלו אמר בשביל מלאך פניו שהיא המלכות שהיא משכון תחת ידם הושיעם קב"ה ת"ת. ועוד דהושיעם הוא לאפקא לון מן גלותא ולעיל אמר דאיהו זמין בההוא עקו ופי' מלאך פניו הושיע' הוא כאלו אמר שהיא סבת ישועת' נמצא שהיא המושיע אותם. לאסגאה ראיה אחרא ה"ג. דא הוא מערבי' דרומי' את מערבית מלכות אברהם דרומי' חסד וההקש בזה:

צז ע"א סתרי תורה מפרשת וירא הורמנותא דמלכא אתחזי בתלת גוונין וכו' פי' מאמר וצוואת המלך שיעשו עבדיו אתחזי מתראה הדבור ע"י דבר הנר' לעיני' ובאותו מרא' נשמע ונדע מה היא כונת מאמרו ית' כעין ראיתי והנ' מנורה והחזיון ההוא הוא לצוות לו על דבר כך וכך וכיוצא בזה. ופי' עינא היינו המלכות ונקרא' כן ע"ש שכללות העין היא ג' גוונין ובת עין. בתלת גוונין הם חג"ת וכלם מתראים במלכות שהיא עששית ובת עין שמתראי' בה כל הגוונין כדמפרש ואזיל. ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחיזו ה"ג כלומר א"א לעמוד על תוכן ובירור החזיון ההוא להיותו רחוק. ועינא לא יכיל אין הכונ' כי המדה הזאת אין לאל ידה לקבל הארה. אלא מצד הנביא הזה מסטר' דנשמתין אין בחינ' נשמתו של הנביא הז' החקוק' במדה זו אינה יכולה לקבל ההארה הזאת שמצד החסד. בגין דאיהו מרחוק וא"א מסטרא דנשמתי' של זה לקבל כולה. עד דנטיל עינ' חיזו זעיר וכו' היינו כנזכר בתיקונין כי העין הזה היא מקום יניקת הנבוא' ששם צופות עיני כל הנביאים ולפעמים המלכות מסתלקת למעל' על נצח והוד אצל ג' אבות ותרין כרובין דעינא שהם נצח והוד סוגרים עפעפיהם. ואז היא מראה בחלום בסתימו דעיינין וכשאלו תרין כרובי עינא פותחין אז מתראית בת עין בג' גוונין ואז הנבוא' בהקיץ בפתיחו דעיינין. והנה עתה כשמתגל' בחינת נבוא' זו מהחסד שהוא אור קדמא' עינא לא יכיל לסובלו מסטרא דנשמתי' כדאמרן עד דנטיל עינא זעיר בקמיטו דיליה ר"ל תרין כרובי עינא סוגרים מעט ונשאר בפתיחו מעט ובאותו פתיחו מעט מקבלת העין שהיא המלכות ההארה מעליו. וכפי שיעור שנטל העין הזה מהחסד כך שואב עין שכל הנביא. וז"ש בקמיטו דילי' כי העין פתוח בהיותו פתוח מתפשט הראות וא"א לכווין הדבר בעצם. אבל בקמיטו דיליה מתקבץ הראות כלו ויוצא בההו' קמיטו ולכך רואה ומשיג המכוון. וזהו המשל והנמשל הוא אל עין שכל הנביא כשמתגלים ג' אבות במלכות גוון חסד שהי' היותר רחוקה. א"נ מצד החכמ' הנקר' רחוק. משם ה' מלכות נרא' לי ממה שנטל מאותו מקום הרחוק משם נרא' לי אינה מתגלית במלכות רק בקמיטו דעינא. רוצה לומר כשמקבץ כל ראותו והשגחתו מענייני העולם ופונה כל מגמתו אל ההשכל' ההי' זה יקרא קמיטו. אמנם כשמסתכל בגוון תניינ' שהו' הגבורה מצד החשך שלה אינו יכול להסתכל אפי' בקמיטו אלא כשסותם לגמרי וחוזר ופותח מעט לפי שהשכל נלאה בהביטו בהתמדה. אלא כשנח מעט בנתים וחוזר ופותח מעט ורואה מעט. ואעפ"כ מה שרוא' צריך פתרון כי אפי' באותה הבט' אינו יכול להשיג דבר על בורייו ועל זה נאמר מה אתה וכו' סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה הרי הסתכלות זה היה מהגבור' כיון שהזכיר צפון. וכן לעיל אומרו מקל שקד היינו וישקוד ה' על הרעה הבאה מן הצפון. וגוון הראשון שהוא בחסד מסיפיה דקרא משמע דכתיב מרחוק ה' נרא' לי וכו' על כן משכתיך חסד. גוון תליתאה היינו הת"ת והנ' במשל הוא בעין המוחש ממש כשהאדם סותם עיניו וישים ידו על גלגל עינו יתגלגל העין בקצ' ויראה כעין ירח בג' גוונין. והנמשל הוא כי מרוב ההארה של הת"ת הנמשך אל המלכות כדי שיוכלו הנביאים, לצפות משם א"א לעמוד עליו לא בפתיחו דעיינין ולא בסתימו דעיינין. אלא מלבד הסתימו דהיינו סילוק פניותיו מכל עניני העול' יצטרך אל גלגול' דעינ' דהיינו להשכיל במשכלות ולעלות מעלה עד יכין עצמו שיוכל להשיג אל מבוקשו (וצריך להגיה קצת הגהות מוגהים מספרים ישנים וה"ג וירא אליו ה' הורמנותא וכו' ועינא לא יכיל לקיימא בדבריו * אצ"ל בברירו דחיזו: דחיזו וכו' גוון תניין חיזו דחזי עינא בסתימא דילי' דהאי גוון לא אתחזי לעינא בר בסתימו דנקי' זעיר וכו'. גוון תליתא' הוא זהר אספקלרי' דלא אתחזי כלל בר דגלגולא בעינא * צ"ל בגלגולא דעינא: כד איהו סתים בסתימו ומתגלגלין לי' בגלגולא ואתחזי בההו' גלגולא אספקלריא דנהרא. ודא תפארת ולא יכיל לקיימא בההוא גוון בר דחזי זוהר וכו': ויד ה' עלי חזקה. דזכה לאסתלקא לעיל' ע"כ ההגה"ה):

צז ע"ב וע"ד כתיב הית' עלי יד ה' דהיינו מלכות. כנזכר בתיקונים וכבר ידעת שכל החזיונו' הנזכרים לאהיו מתגלים אלא במלכות לא במקומם. אבל משה לא כן הי' אלא בכל ביתי נאמן הוא בכל המדות העליונות בעצמם הי' משיג כנז' בתיקונים. וז"ש בר ממשה וכו' ומלת ועל דא אהדר לג' גוונין המתראים לנביאים במלכות וזהו כללו' השמוע' דרך כלל. ונמצינו למדים מתוך מה שפי' פירוש וירא אליו ה' דמהדר למלכות שנתראו בה ג'. גוונין הנז' כדי שמתוכם ישיג אברהם נבואתו:

וירא אליו וגו' הדר נקט לישנ' דקרא לפרש פי' שני לפי הפשט דהיינו שה' שהי' המלכות שכך נקר' הרבה פעמים. נרא' לאברהם. גו אינון דרגין בתוך ד' מחנות שכינ' ארגמ"ן. דמתחברן בסטרוי פי' כל א' מהד' מלאכים הללו יש לו אחיז' ודוגמא לד' גוונין שבמלכות שהם כנגד ד' גוונין דאצילות וז"א בסטרוי כלומר בסטרוי בסטר דילי'. לאחור' בו' גרסי'. בהני אלוני בוסמין היינו הד' מלאכים הנז' שהם ביציר' ופירש ממרא לשון מר ואהלות וכנז' בפ' ויקהל דף ר"י שאלו המלאכים מכניסי' נשמת הצדיק לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאיקרי אהלות ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין דכתיב נרד וכרכום וגו'. לאחזא' קמייהו ברית קדמא' ה"ג היינו לפי שעד עתה הי' הדבור עמו בהסתר מהמלאכים שלא יקטרגו על שהי' ערל. ועת' שנימול נתרא' לו בפניהם בגלוי וכנז בפ' לך לך דף פ"ט וזהו בגין לאחזא' קמייהו. רשימו קדיש' שהוא רשימו ליסוד עליון שבאצילות. וזהו ברזא דמהימנות' ואומר קדמא' להורות להם ענין שני שבזה נתקיים העולם כמשז"ל בהבראם באברהם. דא אתר דאיקרי ברית היינו היסוד: רזא דמהימנות' שכל סוד הספי' נשפך אליו כי הוא אשד הנחלים. ואומרו רזא כי כן הוא סתום וגנוז בגופו ובנרתקו ופתח האהל הזה שהוא היסוד כדפי' הוא כחום היום דומה לתוקף סטרא דימינא שהוא חסד שכן תמצא שכמה שמות וכינויים יש לו ליסוד כמו בחסד. ובא להודיענו שנכנס אברהם עת' בענין המילה במדה הדומ' למדתו העליונ' שזכה בהיותו גומל חסדים לבני אדם. ואומרו תוקפא הוא פי' לחום היום דהיינו תוקף מדת היסוד הבחי' המעול' שבה:

צח ע"ב האהל רזא תרעא דצדק פתחא דמהימנות' וכו' תרעא דצדק וכו' הוא פי' שני והענין כי צדק היא בחינת המלכות בבחינת הדין שבה וכמ"ש ר"ש * באדרת האזינו רצ"ב א': כל יומאי אצטערנא דלא יוקיד עלמא צדק בשלהובית'. והיא בודאי בחינה אחרונה שבמלכות שהיא פתח הכניס' לכל שאר בחינותי'. וזהו תרעא דצדק כלומר תרעא דאיקרי צדק ובאי זה צדק אני מדבר בההיא דאיהי פתחא דמהימנות' מלכות לאפוקי צדק אחרא שהיא בבינ' כנז' בתיקונים צדק צדק תרדוף וגו'. א"נ פתחא דמהימנות' הוא פי' למלת אהל מלשון בהלו נרו עלי ראשי לשון אור והיינו שבמלכות מאירים ומתנוצצים כל המדות העליונות. ור"ל פתח שמאירים ומתנוצצים בה כל מהימנותא דהיינו סוד האצילות כלו. דכדין עאל ביה כלומר השתא אתי שפיר מלת והוא יושב כי פתח האהל היא המלכות שעתה בסוד המיל' נכנס בעצם בה ופי' כחום היום הוא צדיק ואתא קרא לאשמועינן דהשת' נפק מערל' וישב בפתח האהל מלכות כחום היום יסוד. וצודק לומר בו והוא יושב וזה שאמר דכדין עאל ביה אברהם וכו'. בההוא רשימא כלומר ע"י המילה. כחום היום דא צדיק כף דכחום היא כף. סמניית. ואתא לאשמועינן שבענין מצוה זו שעשה אברהם עשה יחיד למעל' ביסוד ומלכות נגד מילה ופריעה שעשה. וכשנכנס בשתי מדות הללו נכנס בזמן הייחוד וזהו והוא יושב פתח האהל מלכו' כשחום היום בזמן שהיום שהוא היסוד היה בחימו' בסוד והקימותי את בריתי אתך. וז"ש דרגא דחבורא חדא פתח האהל בזמן שחום היום זמן חיבורו. ואתרשים ביה רשימא היינו שם שד"י הרשום באדם חסר י' אשתלים ביו"ד דמיל' כנז' ריש פ' ויחי דף רי"ד. ואומר קדישא דעד לא אתרשי' ביה יוד היה שד סטרא מסאב' אבל אחר שנתרשם בו י' חזר כל השם להיות קדישא דהיינו שד"י. א"נ שע"י המילה האדם קדוש ואינו הולך אחר ביאות אסורות ולא יגדל תאותו בערלתו. נמצא שע"י המיל' האדם הוא קדוש וזהו רשימא קדיש' הוא קדוש גורם קדוש' לאדם וז"ש דהא אתעבר מערל' בהאי מיל' אתעבר מערל' ומטומאת יצה"ר ועאל בקיומא קדישא.

והנה שלשה אנשים וגו' ואתחזון בחיזו דבר נש. ירצ' שעם היותם מלאכים קראם הכתו' אנשים להיות שנתלבשו ונתראו בחיזו דבר נש קראם כן. ותלתא אינון כלומר על כרחך הם מלאכים ולא אנשים מדקאמר שלשה ואין השכינ' מתגלית אלא בשלשה ואם היו אנשים למה היו שלשה ולא פחות ולא יותר. אלא ודאי תלתא אינון כגוונא דקשת:

צט ע"א ודא רפאל דאיהו מארי דאסוון ה"ג וכדאיתא בר"מ שרפאל מסבב כל העולם ג"פ כדי לקרב קצם של חולים לרפאתם. וברכאן בידיה וכו' וכן ארז"ל יברכך ה' בבנים. וחד להפכא לסדו' ודא איהו גבריאל וכו' הוא ראש הדגל ותחתיו היו הב"ד שארז"ל וה' המטיר הוא ובית דינו. מלאך גבריאל וכו' עד דחזי שכינת' לא נמצא בס' ישנים ואפשר לקיימ' והוא מלתא אגב אורחיה קמ"ל והענין לפי שאמ' בסמוך שגברי' ממונה על כל דינין וגו' ועושה דיניו ע"י מלאך המות ותאנא והדר מפרש כי למה הוצרכו שניהם גבריאל וסמאל ואמר גבריאל שהוא קדוש משתלח לגבי הנשמה שאינה חוטאת לעולם כי מי שזכה לנשמה אין חטא בא לידו וזהו בא לטהר מסייעין לו בנשמת' קדיש' כדאיתא ריש פ' נח ואין ראוי שנשמה קדוש' תמסר ביד מלאך אכזרי אלא ע"י דגבריאל מלאך קדוש אבל הנפש שהיא החוטאת כאומ' נפש כי תחטא שהוא משכן ליצה"ר לכן מלאך אכזרי ישולח בה. ועם כל דא וכו' הוא פי' למלת וירא אליו ה' והוא ענין ממדרש הנעלם כמפורש לעיל דף צ"ח רבנן פתחי בהאי קרא בשעת פטירתו של אדם וכו':

צט ע"ב ה"ג בגוונהא וסגיד דכתיב וישתחו ארצה כגוונא דיעקב שנאמר וישתחו ישראל על ראש המט' לשכינ' ולגבי שכינת' אמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך דהא כדין איקרי אדון כל הארץ כד אתנהרא מצדיק ואתנהר' בגוונהא דהא בגין דא אשתלי' לעילא חזר לעניינו. והענין שהוקש' לו לא ימנע אם היו אנשים למה צריך השתחויה וכי להכניס אורחי' צריך השתחויה. ואם היו מלאכים השתחויה אסור' כנר' שמשתחוה לו לאלוה לז"א לעולם אימא לך דוירא אליו ה' גלוי שכינ' בתלת גוונין אלין כדקאמינ' והיו מתחברן כחדא שנעשו שלשתן מרכבה אליה בג' גווניהם אז סגיד לשכינתא שכן ראוי להשתחו' לגילוי שכינ' כגוונא דיעקב וישתחו ישראל על ראש המטה שהיא השכינ' שהיא למעל' מראשותיו של חולה. וי"ס דלא גרסי וישתחו ישראל על ראש המט' והוא הגירס' הנכונ' כי אינו צריך ראי' ההשתחוי' לגלוי שכינ'. ולגבי שכינתא וכו' הביא ראי' עוד לדבריו כי ההשתחוי' היה לשכינ' שכן הדבור היה לשכינ' דאת"ל שהיה הכל אל המלאכים היל"ל אם נא מצאתי חן בעיניכם ועוד מאי אדני וכי לא סגי בלאו הכי לקראת אדני אדונים שלי בכינוי. ואם הכונ' דרך כבוד היל"ל אדונים אלא ודאי במה דאמיני' אתי שפיר שההשתחוי' היה לשכינ' וכן הדבור היה לשכינ' הנקרא אד'. וז"ש ולגבי שכינת' אמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך כלומר דאתי שפיר מלת אדני ומלת בעיניך וא"ת ולמה קראו לשכינ' עתה אדני יותר משאר כינויי'. לז"א דהא כדין איקרי אדון כל הארץ כד אתנהר' מצדיק וכמו שפי' לעיל שעתה נכנס בפתח האהל מלכות צדק כחום היום כנז' וכפי המדרגות שנכנס כך נתגלו לו לכן יצדק יותר לשון אדנ"י בחזיון הזה יותר משאר כינויי'. דהא בגין דא אשתלי' לעילא כלומר בגין דא שנתגלת' בגוונהא אשתלימת המלכות לעילא ונמשכו עליה הג' גוונין עליונים חג"ת וזהו מהכא וכו'. גוונין אלין גרסי'. דאתלבשת בהון ובהו נטלא כי בהם היא מתקשט' ע"י מעשה התחתונים העולה בסוד עליית ההיכלות ומתחתם כל מעש' התחתונים בהיכל הרצון. ששם משכן המלאכי' הללו כדאית' סוף פ' פקודי ושם בהיכל זה הוא סוד נישוק יעקב לרחל. נמצא שבהתלבש השכינ' באלו הגוונין היא מתלבש' ומתקשט' במעש' התחתונים המתחתם בהם ובהו נטלא כל מה דנטלא מלעילא דהיינו מאינון גוונין עליונים חג"ת. וא"ת בערך חג"ת איך שייך לומר בה שם אדני אדון כל הארץ ושולט עליה' לז"א ובגין דאינון וכו' כלו' להיות שאלו המלאכים הם חיבורא דילה שהם הגורמים החיבור והייחוד עם הת"ת ע"י מעשה התחתונים כנז'. ועוד שהם עמודי הכסא שלה והיא רוכבת עליהם לפעול כל פעולותיה על ידם וזהו בכלא. לכן אתמר שמא דא אדני ובערך זה נקרא אדני. וא"ת סוף סוף באתר דדכורא נוקבא לא סלקא בשמא ואלו גוונין עליונים חג"ת הם עלמא דדכור' ולא היה לה לנוקב' לסלקא בשמא כ"ש להקרא אדני. לז"א דהא שמא דא אתגלי לי' כליל ברזין עילאין כלומר כשנגל' שם זה אדני לא היו המאורות העליונים מתגלים בעצם אלא נכללים בתוכה ולכך סלקא בשמא אדנ"י כי אין הזכר מתגל' אלא בה כלול בתוכה וזהו החידוש שנתחדש עתה לאברהם כללות רזין עילאין דהיינו גוונין עליונים חג"ת במלכו'. מה שלא היה מקדמת דנא שאעפ"י שהיה מתגל' אליו השכינ' לא היה כללות הגוונין עליונים בתוכה אלא בחינת' לבדה. ועד דאתגזר וכו' וא"ת ולמה קודם המיל' לא היו מתגלים בה הגוונין עליונים ותקרא אדון לז"א כי קודם שנימול לא היה מזומן זרעא קדישא לצאת ממנו ואין ראוי להתגלות עליו מלכות בקשוטיה בעודו בערלה. ואז אינה נקראת אדני כי לא נתקשטה בקישוטי' שלא נעש' ייחוד עד שתתקשט. אבל אחר שנימול מיד נפק מיני' כלומר כבר הוא מזומן לצאת זרעא קדישא ובג"כ אתגלי עליה שכינתא באינון דרגין קדישין ונקר' אדני כדפי':

ק ע"א והמשכילים יזהירו וכו' בריש פ' שמות ובריש התיקונין ובכמה דוכתי דדרשי זוהר כמה פעמים. וכן הכא נפקא להו למדרש הכי מיתורא דכזוהר דהיל"ל והמשכילים יזהירו כרקיע מאי כזוהר ומדנקט לישנא כזוהר ולא לישנא אחרא ש"מ שדמ' לכלהו דשייך לומר בהם זוהר כדמפרש ואזיל. זהר זהרא דזהרין וכו' מכללא דכול' שמעת' משמ' שהם עשר ספירות עשר' מיני מאורות. ולכך נקט ביה לישנא דזוהר לאתויי כלהו דאיקרון זוהר והנ' זה הראשון הוא בכתר ולהיות שכל הספירות הם כלולים בו אמר זהרא דזהרין הכולל כמה זהרין א"נ זהר כתר דתרין זהרין חכמ' ובינ'. בדליקו זהרא וכו' הענין כי אור השמש אין אורו עומד באופן א' אלא הולך ואור עד נכון היום. ואח"כ הולך וכוהה עד ימש חשך וכן נמי השמ' העליון אין אורו עומד כי כפי המעש' התחתונים כך הוא משתנ' מדין לרחמים. אמנם הכתר לעולם עומד בהדלקת הזוהר ההוא שאין מגיע שם שום פגם מעש' התחתונים וז"א בדליקו זהרא ר"ל בהדלקותו ובהארתו בתוקף. וי"ס דלא גרסי מלת זהרא אלא בדליקו. זהר דזהיר ואנהיר ואדליק וכו' ה"ג * נראה דחסר וצ"ל היינו חכמה: ואמר בו ב' בחינות א' בפנותו אל הכתר לינק מאורו העצום ורב וזהו דזהיר בעצמו ממה ששואב הארה מהכתר. הב' שפונית * נצ"ל שפונה: אל הבינ' להאיר לה וזהו דאנהיר ואדליק ונציץ והענין שקודם נתן בבינ' מעצמותו אור לעצמ' וזהו ואנהיר. ואח"כ נתן בה כח שתקבל הו' קצוות בתוכה וזהו ואדליק שבבינ' גדולה הארת ו' קצוות ונתגלי' יותר במדורת אש. ואח"כ נתן בה כח שתוציא התולדות לחוץ ויאירו במקומותם וזהו ונציץ לכמה סטרין דהיינו ו' קצוות דרום צפון וכו'. זהר סליק ונחית היינו הבינ' שעול' אל החכמ' בסוד ס' דאפרסמון כדאיתא בריש תרומ' שנקר' ס כשמסתלק' אל החכמ' לשאוב מאור הכתר. והדר נחית במקומ' להאיר למדו' ויתבא על בנין ואז נקרא ם' . זהר נציץ לכל עבר היינו החסד שמאורו מתפשט לכל הספי' שלמט' ממנו בסוד הנקרא יומם דכליל כולהו. א"נ כנז' בזוהר תרומ' קס"ח שנקרא חסד כד נחית לתתא ועביד טיבו בכל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש וכו' וזהו נציץ לכל עיבר לרעים ולטובים. זהר נגיד ונפיק היינו הגבור' להיותו בעל' הדינין אין אורו מתפשט תכף אלא הולך אורו בתוכו ונמשך מיני' וביה להגשימו כי כל המשכ' היא העתק' ממקום למקום ואח"כ נפיק. זהר דלא פסיק לעלמין היינו ת"ת שאעפ"י שהאור מתרב' בו או מתמעט כפי מעש' התחתונים אבל אינו פוסק לעולם הן רב הן מועט. זהר דעביד תולדין היינו היסוד שהוא משך הוא"ו שממנו יוצאים תולדין נשמותיהן של ישראל. וידוע כי התולדות תלויין בנצח והוד ב' בימין * נ' צ"ל תרין ביעין: וכאן נרמזו נצח והוד. זהר זהרא טמיר וגניז ה"ג והיינו בבחי' היסוד ג"כ דאכתי לא סיים בשבחו לפי שיש בו בחינות לייחד בין ת"ת ומלכות מש"כ בשאר המדות. ואומר טמיר היינו שנחבא בין הירכים נצח והוד. וגניז היינו במגול' בו שיש לו מקום ליגנז בו דהיינו נקודת ציון.

נציצו דכל נצצין ושרגין: נציצו דכל נציצין היינו התנוצצות הבא ויורד ליסוד מהמדות העליונות. ושרגין היינו אורות ומנורות ספירות העליונות המאירים ממכון שבתם ממקומם אל היסוד במקומו. כלא ביה ר"ל כל מיני יחודי' ביה תלויין ואפי' ייחוד כל העולמות של מטה הוא על ידו כי יש בהם בחינת היסוד. סתים וגלי וכו' סתים כל זמן שאין המלכות מזומנת נגדו. וגלי כשהיא מקושטת כנז' בפ' ויצא אצל וזרעו מבקש לחם. ספר דא. שבוש הוא: מבועא דבירא הבאר הוא המלכות והמבוע היוצא בתוכו שממנו יוצאים המים הוא היסוד. נפק ביממא היינו בשעה שאומרים שים שלום כדין ההוא נהר עביד שמושא כנז' בפ' תרומ' דף קכ"ח. טמיר בלילי כי אין זווג בליל' אלא ייחוד והו' סוד השעשו' כדמפרש בסמוך. אשתעשע בפלגו' ליליא בתולדין דאפיק היינו סוד והמלך שב אל גנת הביתן דהיינו ת"ת עם היסוד מתגל' בג"ע בחצות לילה והמלכות מתגל' קודם וקרקע הגן מנגן כנז' בזוהר. ואח"כ מתגל' אור הת"ת ומתנוצצים מאורותיהם ונהנים כל הצדיקים שבג"ע מזיו הת"ת והיסוד והשכינ' ואז הוא השעשוע בג"ע בכל לילה שמשתעשע הקב"ה באותו התנוצצות המאיר בתולדותיו שבג"ע שהם הצדיקים. וז"ש אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק. זהר דזהיר ואנהיר לכלא היינו המלכות דזהיר היא קודם מהאור שמקבלת ואח"כ אנהיר לכל העולמות התחתונים. כללא דאוריי' שכן היא תורה שבע"פ שהוא פירוש לתור' שבכתב דהיינו מפרש' מה שגוזר הת"ת שהו' תור' שבכתב. ודא איהו דאתחזי לעין הנביאים וכל גוונין דהיינו מדות עליונות סתימין ביה. ואתקרי בשמא אדני ה"ג אחר שכל השבחים הללו כלם נכללים בה ראוי שתקר' בשם אדני אדון כל הנביאים והנבראים. ה"ג תלת גוונין אתחזיין לתתא מהאי תלת גוונין דלעילא כלומר למט' מהאי אדני אדני * נ' דל"ג אלא אדני אחד: מתגלים ג' גוונין שהם מיכאל גבריאל רפאל הנז' לעיל. ונמשכים ומושפעי' מתלת גוונין דלעילא שהם חג"ת. מאלין עילאין חג"ת אתמשך כלא כל הנהגת התחתונים יוצאת מהם והמלכות היא הפועלת וגומרת גזירתם כנז' בפרש' ויחי. אינון עילאין שבוש הוא דלא איתיה בכלהו ספרים ישנים. ונ"ל שהגירסא היא כך מאלין עילאין אתמשך כלא לגבי זהר דלא אתחזי והוא הנדרש בעצמו שכל ההנהגות העליונות נמשכות ומתראות אל המדה הזאת. בתריסר נציצין היינו י"ב גבולים שבמלכות וכדאיתא בס' יציר'. ה"ג וזהרין דנצצין מיני' תליס' אינון כלומר והמאורות שאלו הנצצין י"ב גבולים הנז' נצצין מיני' ומאירים מהם תליסר אינון דהיינו י"ג מכילן דרחמי הנמשכים מאריך אנפין לזעיר אנפין שהוא הת"ת שבו י"ב גבולים כנז' בפרשת בשלח נ"ח שהם י"ב צרופי ההוי' והכולל וזהו שאמר ברזא דשמא קדישא יהוד וכו':

ק ע"ב אתעביד שמא סתים דביה ידעי נביאי וכו' ה"ג כלומר שם יהו"ה אסתי' ונגנז בד' אותיות אדני דהיינו יאהדונה"י. דביה ידעי נביאי קשוט סוד שם זה תמצא בפתח היכל א' הנקרא לבנת הספיר. שמשם צופים הנביאים כמבואר בפ' פקודי רמ"ה. כי שם זה יאהדונה"י שהוא החותם המתחתם בפתח היכל לבנת הספיר שם היא השגתם. והכריח הדבר מקר' דכתיב כעין החשמל מתוך האש והיא נבואת יחזקאל שכל נבואתו הית' מעולם היציר' בהיכלו' כנזכר בתיקוני' דף ד'. חיזון * נצ"ל חיוון: טמירין ה"ג והיינו ד' אותיות יהו"ד שהם ד' חיות עליונות כנזכר בתיקונים דף ד'. טמירין בתוך ד' אותיות אדני. דכתיב כעין החשמל שהו' יהו"ד מתוך האש אדני. החשמל הם יאהדונה"י עצמו מתוך האש היינו אש מתלקחת דהיינו קליפ' א' מד' קליפות והי' הנביא משיג נבואתו בחשמל זה מתוך בקיעת האש.

מתניתין עילאין טבין דימינא הוא ענין קריא'. אליכם הטובים העליונים האחוזים בימין עליון קרבו שמעו סוד זה. וי"ס דגרסי' רמאין טסין דימינא ויהי' פירושו מלשון טס של כסף ענין חתיכת כסף והכל ענין א' אותם החתוכים והגזורי' מצד הימין חסד. תשע נקודין דאורייתא צריך אתה לדעת שהאותיות הם בבינ' והנקודות הם בחכמ' והטעמים בכתר. והנ' במבטא האות א"א לבטא שום אות בשפתים כי אם בנקוד'. וזה מור' על הנהגת הבינ' שא"א להנהיג' כי אם ע"י החכמ'. גם א"א להזכיר שום נקוד כי אם במבטא האות להורות שתופם יחד ולכן יקראו רעים לא מתפרשן לעלמין וזהו כחדא נפקין כחדא שריין [אדרא זוטא ר"צ ב'] וז"ש במתני' תשע נקודין דאורייתא נפקין מהחכמה ומתפלגין באתוון נכנסים בבינ' ושם מתחלקים הנקודות באותיות על כל אות ואות נקודתו להנהיג האות. שא"א להבטא ולהמשך במבטא אלא ע"י הנקוד כדמפריש ואזיל. ובאתוון בהו נטלן כלומר כמו שא"א לאות למשוך ולנסוע כי אם ע"י הנקוד' ג"כ הנקוד' אין לו מציאות לנסוע וליבטא כי אם ע"י האותיות. וזהו ובאתוון בהו כלומר בהם באותיות נטלן הנקודות הנז'. ונ"ל שהגירסא היא ואתוון בהו נטלן רוצה לומר האותיות נוסעות במבטאן ע"י הנקודות. מטלטלן דקיקין ברזין פלגוון ה"ג. פי' המסעות שנוסעות האותיות ע"י הנקודות הם מסעות קטנות כלומר אין הקריא' יכול' להמשך כל כך כי סוד הטעמים שהם רזין עליונין מחלקים הקריא' שלא תמשך אלא כך וכך. וכמו שתמצא שאין הזרקא בלא סגולתא אחרי' כי הזרקא ממשכ' הקריא' ובא אחרי' סגולתא להפסיק הענין. לרמוז שעד שם נמשכ' ההנהג' ההיא וכן האתנח והזקף קטון והקדמ' וירח בן יומו פסיק וכיוצא בזה. ויש טעם מתנועע למט' ויש מתגלגל ויש משתלשל ויש מרא' הכאות זו אחר זו. וכל אלו העניינים הם מורים על תנועות רוחניות שהם הטעמים על האותיות. ונקודות נמשכים או סובבים או מפסיקים וכלם הנהגו' מתעלמות ונעלמות שאין מציאותם מושג. כ"ש במאורות העליונות הנהגות הכתר סוד הטעמים שנתעלו על הנקודות והאותיות. נמצאו שמסעות האותיות והנקודות אינן כי אם דקיקין קטנים הנוסעים ברזין פלגוון דהיינו סוד הטעמים הנעלמים המחלקים באותיות וממשיכ' כפי רצונם. ברזין פלגוון ה"ג וקרא הטעמים רזין כי אינן נבטים במבטא אלא בנועם פה ובהנעת גרון להורות על העלמ' לכך קראם רזין. אלין תשע שליטין על אתוון אתוון מינייהו אתפשטו וכו' פי' תאנא והדר מפרש למה משועבדים האותיות לנקודות ושולטים עלייהו לפי שהאותיות מנייהו דנקודות אתפשטו. שמהחכמ' ששם הנקודות נתפשטו האותיות ולא יצאו כל בחינות האורות מהחכמ' אלא כמנין האותיות. אבל הנקודות אשתארו בחכמ' לאנעא' לון כלומר להנהיגם ולנהלם מלשון כעאנא בתר רעיין הנז' בתיקונין דף ז' ולכך לא נטלין האותיות בר כד אינון דהיינו נקודות נטלין. אלין אינון ברזא דא"ס כלומר והנקודות יצאו מרזא דא"ס דהיינו הטעמים שבכתר ולכך הטעמים שולטים אף על הנקודות. כלהו אתוון מטלנון ברזא דא"ס ה"ג כלומר נמצינו למדים שאחר שהמוציא שולט על הנמצא שכן הנקודות שולטים על האותיות יען כי יצאו מהם. והטעמים שולטים על הנקודות לפי שיצאו הנקודות מהם נמצאו שכל האותיות והנקודות כל מסעותיהם הכל מתנהג ברזא דא"ס כנזכר. ואתא לאשמועינן שאעפ"י שכל א' וא' בחינה בפני עצמה שיתופם בהנהגתם הכל מן הא"ס ית' המתלבש בכתר. כמא דאינון נטלי לון הכי נטלי הדר לטעמים הנמשכים מא"ס וכמה דאינון נטלין הכי נטלי האותיות ונקודותיהם כנזכר לעיל. א"נ אהדר לנקודות ואע"פ שנרא' כפל אין זה כפל דאתא לאשמועינן רבותא דהו' אמינא אחר שהאות והנקוד' כל אחד צריך לחברו א"כ כ"כ שליט' יש לזה על זה כמו שיש לזה על זה. לז"א כמא דאינון נטלי לון הכי נטלי כלומר כמו שהנקודות מנהיגים לאותיות כך הם מתנהגות לא יסבו בלכתם לא יטו ימין ושמאל והטעם. אלין סתימין וכו' כלומר הנקודות הם סתומות ונעלמות באותיות כנשמ' בתוך הגוף ואין תנוע' לגוף בלתי הנשמ'. גליין ולא גליין כלומר גלויים בקצתם ולא גליין כל מציאותם. ולכן הצד הנעלם מן האות הוא שורש וקיום לצדדין הנגלים שכל דבר שהוא נעלם כנשמ' בתוך הגוף. הני טמירין על מה דשריין אתוון כלומר ולמה שאר הצדדים שבאות נתעלמו ותירץ ואמר שהם הנשמ' וכח וחיות על מה דשריין אתוון שהם שאר צדדי האות שהם כגוף ואין להם חיות וכח על אלו הצדדים דטמירין: א"נ הני טמירין חוזר אל הט' נקודות שהם חיות על מה דשריין אתוון. והכא פירש מה שרמז לעיל ואמר שהם כרוחין הנקודות הם כרוחין בתוך הגוף שהם טמירין על מה דשריין אתוון שעל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו. וי"ס דגרסי אתוון סתימין וכו' ופי' האותיות הם סתומות בלי נקודות שא"א ליבט' שום אות בלי נקודה ואעפ"י שיהי' אפשר ליבטות בלי איזה נקוד' כמו א' אפי' בלא נקוד' נאמר שהוא אחד ואם הוא ב' נאמר שנים וכן כיוצא בזה מורות על המספרים. לז"א גליין ולא גליין כלומר אעפ"י שיורה א' על אחד אפשר שיורה על א' או על מאה אחת או על אלף וכיוצא וז"ש גליין ולא גליין. לכך באו הני טמירין שהם הנקודות להורות הורא' על כל אות ואות מה היא משמע'. ואומרו על מה דשריין אתוון כי כן תמצא שכל הנקודות הם למט' מהאות חוץ מן החולם נמצאו שהאותיות הם חונות ממש על הנקודות והם נושאים אותם דמיון הסוס לרוכב. ועם היות' יותר מעולות הם למט' מן האותיות שהם דמיון הנפש המהלך לגוף אעפ"י שהנפש שוכנ' בחלל הלב והגוף למעל' וזהו על מה דשריין אתוון כי הם חונים על הנקודות לשינשאו מהם.

תשע שמהן גליפן בעשר פי' תשע' שמות הם אבל מתחקקים ומתגלפין לעשר' ספירות כדמפרש ואזיל ששם צבאות הוא שם כולל נצח והוד נמצאו תשע שמות בי"ס. ה"ג ואינון קדמא' אהי' ול"ג יוד הא וכו' ואלה שמותם אהי' בכתר וכו':

קא ע"א אשר אהי' בחכמ'. אשר ראש. יהו"ד בנקודת אלהים שהוא בבינ' כנודע. אל חסד. אלהים גבורה יהוה ת"ת. צבאות נצח והוד. אדני גרסי' והוא במלכות שדי יסוד. ומן דא שמא וכו' עד אלהיכם אמת ליתי' בספרים ישנים וכן נרא' שהוא הגה' מבחוץ.

אלין אינון עשר שמהן ה"ג ופי' הט' שמות הנז' ושם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שקיו דאילנא המחיה אותם. גליפין בסטריהון כלומר כל א' נחקק בספירתו השייך לו כנז'. וכל הני שמהן בין העשר הנז' בין שם מ"ב וע"ב ונ' שערים וע"ב שמות אחרים.

אתגליפו כלומר נתחקקו הם מעצמם כל עצמם ונתעבו באופן שיכנסו בחד ארון הברית כי בודאי שהאורות העליוני' בהשתלשלם למטה וירידתם מתעבים ומתלבשים עד הכנסם בספירה עשירית מלכות. ומאן איהו שמא דאתקרי אדני ה"ג ודא אתגלי השתא לאברהם כלומר זאת המד' הנכללים בה כל המאורות הנז' אתגלי השתא אחר שנימול לאברהם מש"כ קודם שנימול. ומהיכן יצא לו כל זה מקרא דכתיב והנ' ג' אנשים שהם מיכאל וכו' ובאתר דהאי שמא תמן מיכאל תמן כדמפר' ואזיל.

מיכאל וכו' הוא ענין נפרד ואינו נמשך אחר לשון המשנה הקודמת. שמא דימינא כי הוא שר החסד והנה החסד הוא שושבינא דמטרוניתא וכנגדו למט' המשרת לשכינ' יותר משאר חבריו הוא מיכאל. לשמא דא היינו שם אדני וכן מיכאל במספר קטן עולה אדני ובמילואו עולה כמנין שכינ' כזה מם יו"ד כף אלף למד. ולזה אמרו שבכל מקום שיש מיכאל שם גילוי שכינה:

קא ע"ב בקדמיתא שלשה אנשים הוקש' לו למה בתחל' קראם אנשים ולבתר קרי להו מלאכים. ותירץ ואמר בראשונ' קראם אנשים לפי שנתלבשו בצורת אדם ע"י האוירים כי האויר הוא גשמי ולכן נקראו אנשים אבל אח"כ * אולי דצ"ל נתפשטו מלבוש זה. שנתפשטו ממלבוש' זה נקראו מלאכים. והוו אכלי בתמיה כלומר אחר שנתלבשו בגשמי' א"כ נוכיח נמי שהאכיל' נמי היא גשמי' ואכלו ממש. ותירץ אכלי ודאי ואין הכונ' ממש אכילה כדרך בני אדם אלא שנתלבשו באויר הגשמי ויסוד אשם נשאר בקרבם ואותו האש הוה אכיל ושצי כלא וזהו דמפרש תו ואזיל וההו' אשא אתכסי בציורא דאוירא ולא אתחזי וכל הצע' הזה למה לעשות נחת רוח לאברהם. וההוא מיכל' אשא מלהט' ה"ג. ואתעבי' נחת רוח לאברהם ה"ג ושא' לשון המשנ' הוא מובן מעצמו:

קז ע"ב תוספתא קטורי רמאי היינו הצדיקים המקשרים הספירות הרמות. א"נ המקשרי' כל ארבע עולמות אבי"ע א"נ המקשרים נשמה ורוח ונפש שבהם * נ' דצ"ל שהם. כנודע: מכסא וחיה ואופן בנשמה ורוח ונפש מבינ' ות"ת ומלכות. הורמני דבוריירי הורמני מלשון הורמנא דמלכא גזרת המלך ובוריירי אנשים בורים ורקים ועניינו הצדיקים הגוזרים על האנשים הרקים שנותנים עליהם עיניהם ונעשים גל של עצמות. ה"ג חכימין בסוכלתנו יסתכלין למנדע. דרישא חיוור' היינו הכתר ונקרא רישא חיוורא על שם שאינו מתגל' מכל שיעור קומה דאריך אנפין אלא שלשה ראשונות [שבו] דהיינו רישא ונקרא חיוורא על שם שהוא כלו רחמים פשוטים וכמה שאמר שער רישי' כעמר נקי. אתקין כורסיי' היינו בינ' שהיא כסא ומרכב' לחכמ' אדם קדמא' הרוכב על הכסא. ע"ג סמכין דאבנין דמרגליטן הם ו' קצוות שהם ד' עמודי הכסא ונ"ה נקרא עמודים כי מעש' האבות יעשו הבנים. דאבנין הם נקראו אבני יקר כנז' בריש פ' ויצא. דמרגליטן הנה הי"ב שבטים שהם בז' * אולי דצ"ל בו' וע' בפ' ויצא קנ"ה א': ספירות תחתונות כל א' היה חקוק באבנו ראובן בחסד וגוון אבנו אודם. שמעון בגבור' ואבנו ירוק וכו' כנז' במדרש רבה ובזוהר. מרגליט' שפיר' היא המלכו' ורחל היתה יפת תואר וטובת מראה. קומטרא דקנטרא פי' רבינו עובדי' בפ"ט מאהלות כמין קמטרא כלי שכסויו מכסה על דפנות הכלי והיינו שהמלכות היא מכס' על כל העולמות התחתונים ואין מי שיצא מתחת רשותה ע"ד ומצודה פרוש' על כל החיים. בקנטרא * דקנטרא: פי' הערוך על מלת קנטר של בנאי כלי ברזל שחותכים בו הכותל והכונ' שכמו שאבן המרגלי' הזאת היא שפיר' בחיזו והי' קשה שהסדן נבקע והוא אינו נבקע כמו כן המדה הזאת היא שפירא בחיזו כלפי הצדיקים וחזקה וקשה לשבר מתלעות עול. ויש גירסאות דגרסי קמטרא דקוטרא והיינו כסוי המכס' והקשר * אצ"ל ומקשר: כל דפנו' הכלי דהיינו העולמות התחתונות שאין יוצא ובא אלא מתחתיה והכל עולה אל מקום א'. דמלהטא מנהגת בדין. בע' גוונין היינו הע' סנהדרין שהם בהיכל הזכות היא דנה על ידי השופטי' הללו ואעפ"י שהם ע"ב העיקר הם ע' כי השנים הם סופרי' או עדים כנז' בפ' פקודי [רנ"א א']. מתפרשן מגו שלשה גוונין פי' הסנהדרין הללו יש בהם בעלי חסד ובעלי דין ובעלי רחמים עדה שופטת ועדה מצלת ומכרעת ומנהגם מנהג חג"ת וזהו מתפרשן מתחלקים בהנהגתם. אלין זיקין בזיקין כלומר אלו הג' גוונין הם זיקין כלומר משפיעים כח הדין בזיקים שהם הע' סנהדרין והכונ' שכל כח הדין העושים הע' בעולם הכל מאותם ג' זיקין עליונים ולשון זיקין כמו זיקוקין דנור'. דנצצין לד' סטרי עלמא היינו שהנהגתם הולכת בכל אפסי ארץ אפי' במקום שאין בו יישוב בני אדם. הכא איתא זיקא כלומר הכא בכלל הג' גוונין הא' מהם היא הגבורה שהוא זיקא תקיפא כלומר כח הדין החזק. דאתאחיד [בשמיא] גרסי' והכונ' זה כח הדין הוא הדבק בצד שמאל הת"ת ביהת"ת בעצמו הוא כלול מדין ורחמים והדין החזק הזה אתאחיד באות' בחינת הדין שבת"ת. דינא יתיבו גרסי' והכונה שהם מתונים בדין בשובה ונחת להורות שמשגיחים על כל הפרטים בהשגח' גמור'. א"נ שאין דנין מעומד. מהכא נפקין גירין ה"ג והענין שיש ג' מינים בדין הא' הדין הבא במיתון שאינו בא תכף לנידון אלא בהמתנ' וכמשז"ל שהגחלי' היו כמה זמן ביד גבריאל ונצטננו. הדין הזה מכונ' בשם גירין כמו שהחץ אינו מגיע בקירוב מקום אל הנדון אלא בריחוק מקום וזמן כן הדין הנז'. הב' היינו סייפין שהוא הדין השורה תכף בתכיפ' על הנידון באין זמן ולא ריחוק מקום בין זה לזה. ה"ג רומחין הוא הדין המזוג לא ארוך ולא קצר. ואומר מהכא אהדר לב"ד התחתון ע' סנהדרין. ואשא דקוטרא ה"ג והוא לשון עשן והכונ' על הדין הרפה היותר מכלם ולגרסת הספרים קוסטרא לשון זוהרירות ולפי' זה מורה ג"כ על הנהגת הדין הרפה שיש דין ורחמים. ואתאחיד אשא תקיפא דהיינו הזיקא תקיפא הנז'. ביה פי' בו בהאי אשא דקוסטרא שהזכיר שהוא מדת הדין הרפה שבמלכות שבהיכל הזכות כדי להחזיק הדין שיהי' * נצ"ל כד אחזיק הדין שהיא כח הדין קשה כו': כח הדין קשה דהיינו גבורה עילא' בגבורה תתאה וזהו דמפרש ואזיל הכא כד אתאחד עילא' שהוא אש הגבור' באלין דלתתא שהם הע' שהוא התננא לית מאן דיכיל וכו':

קח ע"א עיינין מלהטין היינו סמאל שכלו מלא עיני' להוטות כטיסין דנורא דהיינו חתיכות של אש כמו טס של כסף ובכל מקום שיש פעולת הדין שם הוא. נחית בהו לעלמ' נחית בכחות הדין שהזכיר לעיל גירין וסייפין ושתי האשות. ווי מאן דאערע ביה ע"ד ויש נספה בלא משפט אלא חבי כמעט רגע כנז' בכמה דוכתי. חגיר חרצין * לפנינו עוד גירסא חגיר חרבין. וע' באדרא רבא אר"ש תווהנא על ההוא חגיר חרצין ע"ש. מהיר במלאכתו מלשון וישנס מתניו לא חייש על טב ועל ביש כיון שנתן לו רשות אינו מבחין בין צדיק לרשע. דהא פתקא וכו' ברשו' דאתאחיד היינו פסק דין שפסקו הסנהדרין ברשות הנתון מלמעל' מכח הגבור' מוריד בידו השמאלי' בכמה דינים ומחמת תוקף הכח הזה לא חייש על טב ועל ביש. אתהפך בכמה גוונין צורות משונות להרע ולהשחי' שכל מיני חלאים רעים ומכשולות הכל הוא בעצמו. הפיך בכל יומא ה"ג א"נ אתהפך פעמים נשים פעמים גוברין לחמם בני אדם בכל יום בקריין להחטיא * ע' לעיל מ"ד א' נ"ג ב'. איהו איקרי כרום זלות שפירשו רז"ל [ברכות ו'] עוף א' יש שמתהפך בכמה גוונין על הטמא הזה רמזו. דמתקנא באלף גרסי' שמכין את עצמו ומקשט את עצמו באלין היפוכין פעמים גוברין וכו' להחטיא לבני אדם. ואפשר שלזה נקרא כרום זלות שמתרומם ומקשט עצמו והוא מצד עצמו מזולזל ומנוול. כל גוונין וכו' בא לפרש פי' אחר בכרום זלות והוא שהדברים ההם הם כלי זעמו שהם הרעות והתקלות הבאו' בעולם שעומדים ברומו של עולם אחוזים בשורשי הדינין באצילות והם זולות לבני אדם שמזלזלים בהם שחוטאים ואינן משגיחים בדין שרואים בכל יום ואינן שמים על לבם לומר כל זה נמשך מלמעל' משרשיו. אתאחד דא בדא שלא בא זה בעצמו וזה בעצמו אלא עשו שלום ביניהם ונתהפכו המים לגפרית וזמ"ש שהם ברומו של עולם שכן אלו הדינין היו מאת ה' מן השמים. דלא משגיחין על יקרא דמאריהון כלומר גפרית ואש הם אש ומים ועשו שלום ביניהם לכבוד המלך הקדוש ובני נשא לא משגיחין לתת כבוד למאריהון. א"נ לא משגיחין וכו' שימטיר * אצ"ל שהמטיר. יהו"ה שהוא רחמים אש וגפרית ורוח זלעפות שמהפכים מדת הרחמים לדין. עשר' שמהן וכו' הם עשר' * יעוי' ביו"ד סי' רע"ו סעי' ט' ובטו"ז. שמות שאינן נמחקין אהיה יה וכו' והם נחקקו ונתאצלו במאמר המלך העליון א"ס ב"ה. עשר אינון וכו' וסלקין וכו' פי' שכל השמות של הקב"ה שורשם והשתלשלותם הם מאלו העשר שמות שהם בעשר ספירות שהם ראשי' לכלם. והקדים הקדמ' זו לו' אל תתמה לומר איך לו ע' שמות לבד והרי כל התור' כלה שמותיו. דהא קיימא לן ששורש השמות כלם עשר' ואלו הע' שאנו עוסקים בהם הם בסוד שמים לבד דהיינו חג"ת אש ומים והמכריע בנתים שהם סוד שמים. ע' גוונין הם המלאכים דמפרש ואזיל. מלהטי לכל. סטר שמנהיגים הנהג' הדין לכל סטר. נפקו מגו שמהן דהיינו ע' שמות שהם ויס"ע ויב"א וי"ט וזהו דמפרש ואזיל דאגליף ברזא דשמים שהם חקוקים בסוד שמים חג"ת. א"נ דאגליף המחוקק העליון א"ס ב"ה. ואלין אינון ע' גוונין מלהט' שהזכיר ולאו דוקא ע' דבין בשמות בין במלאכים ע"ב הם אלא הזכיר הע' שהם העיקר שהשני' האחרים הם סופרים או עדים כנז' בפ' בראשית [מ"ג ב'] ובפרשת פקודי [רנ"א א']. מיכאל גבריאל רפאל נוריאל אלו הד' אינון נכללים בכלל הע"ב אלא הם ראשי' להם והם משתלשלים מהם שכן הם ראשי ד' דגלים ד' מחנות שכינ' ותחתיהם כל המחנות. קדומיאל וכו' כשתדקדק ראשי תיבות של כל ג' וג' הם הט' נקודות קדומיא"ל מלכיא"ל צדקיא"ל הרי קמץ וכן הבאים אחריו פתח וכו' עד חניאל להדיאל מחניאל שהוא החולם וחסר בספרים ששה * ע' לקמן בשמוך. שמות אחרים שהם שר"ק בלא וא"ו ושור"ק בוא"ו והם אלו שמריאל רהטיאל קדשיאל הרי שרק. שמשיאל ותקיאל רהביאל קמשיאל הרי שורק בוא"ו הרי ט' נקודות ר"ת המלאכים הראשונים והכי נמי מני לון בתיקונים דף קכ"ח * ע' בתיקון ע' שם נאמר שמות הללו על בוריין. עני"אל ענאל וכו' מכאן והלא' כלם משובשים והסדר הנכון אשר מצאנו ראינו ושמחנו כעל כלהון והם הולכים כסדר אלפא ביתא חד ביושר ואלפא ביתא אחרת למפרע ואלו הן. * יעויין בהשמטות הזהר בסוף. * ע' לעיל ק"ז ב' ובפי' הרמ"ק ז"ל. אהניאל ברקיאל גדיאל דומיאל הדריאל ודרגזיה זהריאל חניאל טהריאל יעזריאל כרעיאל למדיאל מלכיאל נהריאל סניה ענאל פתחאל צוריאל קניאל רמיאל שעריאל תכביאל. וזהו אלפ' בית' למפרע תסוריה שכניאל רנאל קמריה צוריה פסיסיה עידיאל סמכיאל נדיאל מדוניה לסניה כמוסיה יריאל טפמסיה חניאל זכריאל ודריאל הינאל דנדאל גדיאל בראל ארירירן. אדני על כלהו וכו' סך שני האלפא ביתות מ"ד וסך היוצאים מהנקודות הם כ"ח הם ע"ב ואעפ"י שמהשורק בוא"ו יוצא שם א' מ"מ שניהם עולים כא' ולא סלקא בשמא והכי איתא בתיקונין נמצאו שהד' מלאכים הראשונים שהם מיכאל גבריאל רפאל נוריאל אינם נכנסים במנין הע' שהם ראשי ד' דגלים כאמור.

קח ע"ב כד מתחברן כלהו פי' המלאכים שהזכיר הע' והארבע' ראשים שעליהם. בחילא עילא' הוא שם אדנ"י על כלהו דקאמר לעיל. כדין איקרי ויהוה זה חידוש גדול מה שאין כן בכל הזוהר שבכל המקומות פי' ויהוה הוא ובית דינו יהוה ת"ת ובית דינו מלכות והכא הוא יהוה מלכות ובית דינו ע' סנהדרין. * ע' לעיל ק"ז ב' ובפי' הרמ"ק ז"ל. שמא קדישא שמים ע"ד ויסע מלאך האלהים מלאך דאיהו אלהים אוף הכא מאת ה' דאיקרי שמים דהיינו הת"ת וכדמפרש בסמוך. אלין נטלין מאלין וכו' תאנא והדר מפרש מי נטיל ממי ויהוה מלכו' והע' סנהדרין נטיל מאת ה' ע' שמות הקדש וה"ו יל"י וגו'. ואלין תליין מאלין גם בעת שאין נוטל זה מזה לעולם תלויי' אלו באלו ולמה לפי שאלו תתאין ואלו עילאין והוא מלתא בטעמא. ובהאי אשתמודע וכו' כלומר בקשר זה התחתון בעליונים ניכר כבודו של מקום שאין העליונים מושגים אלא ע"י התחתונים. א"נ ובהאי בקשר הזה כאמור אשתמודע יקריה דקב"ה שהשמות העליונים הם מסוגלים לדינא ולרחמי לסיוע לחסד לדחילו לאורית' לחיי למותא לטב ולביש כדאית' פ' בהעלותך דף קנ"א ואלמלא התחתונים לא יהיו תלויים בעליונים לא היה ניכר סגולת' אבל עתה שנקשר העליון בתחתון נעש' הענין ע"י התחתונים מכח העליונים ואשתמודע יקריה. ה"ג ברזא דשבעין ותרין שמהן דנפקין מן ויסע ויבא ויט וכו' אלין אינון ע' חלק שם ע"ב לששה חלקים כנגד ו' קצוות י"ב לכל סטר מחסד עד יסוד כמבואר בריש פ' תצוה ע"ש. רזא ויהוה אלין ע' שמהן ה"ג ואומרו רזא כלומר סוד אחר שעד עתה פירש השם בששה קצוות י"ב לכל סטר ועתה חזר ופירש בשבע' עשר לכל מדה ונכללת המלכות עמהם.

שבעה רקיעין אינון היינו פי' למלת שמים שהם ז' רקיעין ז' מדות וילון א' מלכות. רקיע ב' יסוד. שחקים ג' נצח והוד. זבול ד' ת"ת. מכון ה' גבור'. מעון ו' חסד. ערבות ז' בינ' הוא רקיעא דקיימ' עלייהו כדאיתא פ' תרומה קס"ד. ה"ג ודא איהו ויהוה המטיר מאת ה' מן השמים כלומר ויהוה מלכות עם שבעים המטיר מכח ה' מן השמים שהם שבעה רקיעים דסלקין שבעין נמצאו ע' למט' מכח ע' שלמעל' וזהו ודא איהו כלומר השתא ניחא מלת מאת ה' מן השמים דהיינו כל השבעה רקיעים דכלהו איקרון שמים אבל לפירוש' קמא מלת שמים לא הי' כולל כל הז' רקיעין אלא ששה לבד והשתא ניחא דשמים כלהו שמים.

סתרא דסתרין לחכימין אתמסר וכו':

קט ע"א ה"ג בס"י שמא דא דאיקרי שמים מיני' אתברי סיהרא דאיקרי אדם וכו' והענין שרצה לפרש פירוש אחר בוה' המטיר מאת ה' מן השמים. ואמר שמא דא דאיקרי שמים דהיינו הת"ת מיני' אתברי סיהרא כלומר ד"ו פרצופין נבראו. ועתה הגם כי נטרד' למט' להיות' ראש לשועלים מ"מ שורש' ובחינת' נשאר' דבוק' בת"ת. והנה כשהמטיר ויהוה שהוא המלכות עם רזא דשבעין סנהדרין הי' מכח ה' שהיא המלכות הדבוק' בשמי' דהיינו הבחינ' אשר נשאר' בת"ת. והשתא ניחא שהדין בא מבחינת הדין ממש לא מן השמים ת"ת שהוא רחמים. וג"כ השתא ניחא שבחינ' זו איקרי יהו"ה שלהיות' עם בעל' עול' עמו ואינ' יורדת ואתקריא' בשמו והכריח הפירוש הזה באומ':

דאיקרי אדם וכו' מלכות נקרא אדם הרוכב על הכסא ע' סנהדרין כאומר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם. ומלת כסא מור' משפט כאומרו כי שמה ישבו כסאות למשפט. א"כ מכאן נלמוד שהדין הזה שבא על סדום הי' מהמלכות והיא קבל' הכח מאת ה' מלכות הדבוק' בת"ת. שהיא כסא אליו ומשם הושפע כח הדין על אדם התחתון מלכות. וזהו וה' מלכות המטיר וגומר מאת ה' מן השמים. חושבן שייפי גופא השתא מפרש ואזיל אמאי אתקריאת המלכות אדם ואמר חשבון אברי האדם הם רמ"ח וכמו כן למעל' באדם העליון מלכות יש בה רמ"ח הא כיצד רי"ו אתוון שהם ג' ע"ב נגד חג"ת שבה ונה"י שבה כלילן תלת גו תלת נשארו ל"ב להשלים מנין רמ"ח הם ל"ב שבילין שהם ל"ב שינים בסוד הראש הרי ראש וגוף מלכות יש בו רמ"ח תיבות * אצ"ל אותיות: כנגד רמ"ח אברים רזא דאיקרי אדם כלומר הרי רמ"ח אתוון למעל' בסוד אדם העליון. דשליט על כורסייא רזא דשבעי' לתתא דהיינו שבעים סנהדרין. וסתרא דא וכו' כלומר מאן דכר שמי' דאדם הכא למילף מיני'. דכתיב ועל דמות הכסא וגו' ובזה תבין סתרא דכתיב וה' המטיר וגומר מאת ה' מן השמים. וכלא חד מלה האי קרא דהכא וה' המטיר וגו' וקרא דהתם ועל דמות הכסא וגו' כלא חד מלה וילמוד סתום מן המפורש. א"נ וכלא חד מלה אעפ"י שחלקתי לך מלכות שלמעל' ומלכות של מט' כלא חד הכל ייחוד אחד שהדברים העליונים אינן נעתקים. ה"ג וחתם גזר דינא וכו' ובג"כ דינא לא הוה וכו' ובגין דתליא צדקה בשמים וכו'. והענין לפרש פי' שלישי במאת ה' מן השמים דהיינו מאת ה' מבחינת המלכות הדבוק' בת"ת כנזכר. מן השמים משם בא הדין להם מצד שפגמו או * נ' שצ"ל שפגמו בו שהוא נקרא צדקה כו' וע' פ' אמור פ"ט א' בזהר. שהוא נקרא צדקה ושמים והם מנעו הצדק'. ויגדל עון בת עמי כיון שעונם שוה דינם ודאי שוה ממקום א' וזהו מחטא' כלומר מעין חטאת סדום. דא לית לה תקומ' ודא אית לה תקומ' והטעם ואף גם זאת וגו' כי אני ה' אלהיהם הרי טעם א' ועוד וזכרתי את בריתי יעקב וכו':

קט ע"ב ויעל לוט מצוער וגומר מגו הורמנות' דמלכא היינו סוד האצילות שנאצל על פי מאמרו וגזרתו ית'. אתפרש' וכו' ואומר מגו היינו מתוכיות האצילות יצאו החיצונים והכונ' על השורש של החיצונים המושרש פנימ' ושם פנימ' הוא מתוך * אצ"ל מתוק: וטהור אמנם בהשתלשלם למט' למקום טמא שם קנו טומאתם שמתוך ההשתלשלות קנו העביות והעכירות. אתפרש מסטר' דימינ' ימין הוא החסד וההיכל שלו דיציר' הוא היכל אהב' והוא הנקר' מסטרא דימינא וממקום זה אתפרש דרך המדורין אל החיצונים. חד היתוכא סיגים המתהתכים כשהכסף מצטרף ומתלבן. דקטור' דגולפא פי' קטור לשון צור' כך פי' בערוך. דגולפ' פי' הערוך גולפי חביות וכדים של חרס והכונ' היתוך א' מן הימין שהוא חסד בצורת החיצוניות שלו שהוא הכלי דהיינו גולפא דקאמר. והענין לומר שההיתוך הזה יצא מצד הימין מבחינת הכלי החיצון לא מבחינת הפנימית. ומה שאמר מגו הורמנותא אין הכונ' מתוכיות' אלא לאפוקי שלא הי' מן היציר' לבד' אלא מן האצילות למעל' אך לא מן הפנימי אלא מן הכלי. דמתדבק' כלומר שהלכ' ונדבק' בגו היתוכא דדהב' שהוא אילן הטומא'. בגו מסאבודיורי' גרסי' בס"י כלומר היתוך הימין הנזכר הלך ונדבק בגו היתוכ' דדהב' דהיינו ההיתוך המשתלשל מצד הגבור' ששם הזהב ובאמצעות עיקר הטומא' שם דירתו. ואתעביד קטור' חדא דאילנא בס"י גרסי' בראשונה דקטור' והדלת שימושית ובשנים האחרות קטור' דלא שייך בהו דלת שמושית. ופי' בהתקרב ההיתוך הזה שמצד הימין אל אילן של המסאבו קבל צורתו של המסאבו ולא כל הצור' אלא צד אחד ממנ' שהוא צד ימיני שבה שאינו כ"כ טמא וז"ש חדא כלומר צד האחד המיוחד שהוא הימין של הקליפ' ולא השני' זה הי' למעל'. ודוגמתו למט' לוט שפירש מאברהם ושוי דיורי' בסדום כדמפרש לקמי' וידוע שאברהם הוא דבוק במדת החסד שהוא הימין וההיתוך שפירש ממנו שהוא לוט הי' בצורתו של אברהם שכך אמרו ז"ל שכששבו המלכים את לוט חשבו שהוא אברהם אמנם הוא הי' רשע והלך ונדבק בגו היתוכ' דדהב' היינו בסדום שנא' עלי' ועפרות זהב לו ובתוכיות שלה ממש כדקאמר בגו מסאבו דיורי'. שהוא הי' השופט שלהם ושם נעשה כמות' והיינו ואתעביד מקטור' * קטורא: חדא דקאמר אך לא ממש כטומא' שלהם אלא בצד הטהר' שבהם. שהרי מצינו שהכניס אורחים שאם לא הי' נמצא בו דבר טוב לא הי' אברהם שם נפשו בכפו להצילו מיד המלכים כדקאמר לעיל [ק"ב א'] בסוף התוספתא ואוף איהו זכה בהו וכו'. כד בעא יצחק לאתער' היינו מדת הגבור' לפעול דיני' על צבא המרום. שרי ה' ערים של סדום ואין יצחק כמשמעו שעדיין לא נולד. אתתקף ופריש דרגין מקיומייהו ה"ג בס"י והכונ' שממדת הגבור' פחד יצחק בא תוקף הדין והחריב קצת מהקליפות שהיו מתגברות בעולם. שהם חמש' שרים של חמש ערים של סדום ע"ד יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ודוגמתם למטה אנשי סדום שהיו רעים וחטאים שהיו מתגברים בטומאתם הפך אות'. ואתתק' אברהם היינו מדת החסד שבשביל שפירש ההיתוך הזה ממנו. וגם שלא היה בטומא' כל כך הלך ופריש ההוא קטורא וכו' שלא ישלוט הדין בו גם הוא כמות' וז"ש ופריש ההוא קטורא חדא דאילנא דהיינו אותו ההיתוך דקאמר. ודוגמתי למט' וישמע אברהם כי נשב' אחיו דהיינו אחיו ממשפחתו ואחיו במעש' בצד מה בגמילות חסדים. דאילנא חדא מלת חדא ל"ג ליה. ההוא נחש קדמאה היינו נחש הקדמוני המסית קנא קנא' גדול' איך ניצול ההוא קטורא. דהיינו שורשו של לוט למעל' שלא נתהפך בתוך החמש' שרים של החמש ערים. והלך לפתותו ולטמאו עוד וזהו עאל באינביה כלומר בפרי של אותו קטורא דאילנא כלומר שנזדווג לו עוד לטמאו. ואיהו חמרא דשתי כלומר זהו פירוש ותשקין את אביהן יין בליל' הוא יין המשכר יין נסך: דסחרן בסטר מסאבו כלומר אין טומאת' קשה כל כך כיון שפירשו תחל' מן הימין וזהו דסחרן סביב הטומאה מקביל. אומר בגו מסאבו דיוריה. אתפרשן זינין סגיאין לזנייהו היינו כמה שרים שהם נכללים תחתיהם שהרי אין תחות שני הכנפים שיש לה לחי' עליונ' אלא תחות גדפא ימינא הם אדום וישמעאל ותחות גדפא שמאלא הם עמון ומואב והרי ע' שרים הם והיכא קיימין ע"כ אתה צריך לומר שהם נכללים תחת אלו הד' אומות חצים תחת אדום וישמעאל וחציים תחת עמון ומואב:

קי ע"א וסחרן ימא רבא היינו השכינ' הנקראת ים הגדול והם דוגמא רפש וטיט המצוי בשפת הים. ולכל אינון סטרי מסאבו ה"ג ופי' שהקליפות הללו שהם מלכום ופעור מצד קצת טהרת' שנמשך אביהם מצד הימין סחרן לימא רבה. ומצד טומאת' סובבים לסטר מסאבו. וכל חד שף לדוכתי' פי' הערוך שף לשון הרק' כמו השופה יין לשמריו והכונ' שכל א' מאלו משפיע ומריק השפעתו לאומתו למט'. עוד פירש שם שף מתגלגל ופירושו שאחר שסובב חוזר למקומו. כגוונא דא איהו לתתא וכו' כבר פי' למעלה:

קי ע"ב ה"ג ואבן יקרה הוות ובר נש אחרא לא יכיל למסבל ודא הוא וכו'. מן עמון אתעטר דוד מלכא היינו עטר' מלכום דקאמר בסמוך. והשתא ניחא שלא הזכירנעמ' כלל שהיתה עמונית אלא סוד עטר' זו בלבד ובזה לא קשה מידי לעיל דקאמר בזוהר ובקומה חסר וא"ו דלא נפק וכו' כי נעמ' אינ' נחשב' דבלאו דידה כבר נפק דוד שעתיד לצאת ממנו משיח. דאי לא אתכליל בסטרא דילהון וכו' דמעיקרא כשיצא ההיתוך למעלה ולמטה יצא מצד אברהם ולכך היו ניצוצי טהר' נכללים שם בתוך אותו היתוך כדי שע"י התכללו שם יצאו טהור מגו טמא ויכניעו הקליפות תחת ידיהם ע"ד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שפי' בסבא שאות' ניצוצי טהרה נעשקו שם לרע להם שיצא מתוכ' דוד להכות אותם על קדקדם וכמו כן למט' יציאת דוד ממואב להפיל' תחת רגליו. ע"ד עובדי' שנבא מפלת אדום שהי גר אדומי מהן ובהן ומעתה לא נשאר לך מקום שאל' למה יצא דוד ומלך המשיח מגזע בלתי טהור כי הדברים עתיקים. ה"ג בס"י כל דרגין דשאר עמין וכו' והכונ' כי להיות שאלו השני' הם מסבבים שאר סטרין מסאבין כדקאמר לעיל נמצא דוד שיצא מרות שולט על כלם והכונ' שהוקש' לו הניחא שהי' שולט על עמון ומואב אבל באדום דכתיב ויך באדום בגי מלח י"ב אלף וכן בפלשתים עד אין קץ מהיכן בא לו השליט' עליהם לכן אמר כל דרגין וכו':

קיא ע"א כתיב לעלוק' וכו' הוא מקצת לשון מדרש הנעלם והוא בדפוס ולא באנו לפרש מדרש הנעלם כי כלו מלא טעיות. ע"כ ס"ת. עכ"ל הרא"ג:

הדרן עלך פרשת וירא אליו בילא"ו