אור החמה על ספר הזהר א:כד

ודא הוא חובא וגו' קשי' ליה דלפי דרך זה שבא עתה הכתוב להורות על ייחודם כנז' א"כ מאי קאמר קרא ולהבדיל בין היום ובין הלילה דאדרבה לייחדם בעינן לז"א שהיה כונת הכתוב לפרש כאן כי זה היה פעולת הנחש שההדיל בין היום ובין הלילה וז"ש ודא הוא חובה וגו':

חבר לתתא פי' חבר המ' במדרגות חיצונות שהם למטה והפרידה מן הקדושה מן העליונות ואו' ואתפרש לעיל' מעצמו מטבע הענין לא שהוא הפריש דאדרבה הוא רוצה שתהיה היא מיוחדת ביסוד כדי שינק מן הקדוש' ודקדק כן ממה שאמר הכתוב להבדיל בין היום ובין הליל' ולא אמר והבדיל בין היום וגו' אלא להבדיל שהוא מעצמו נבדל בעת שהנחש מתקרב:

בגין דאצטריך לאפרשא לתתא וגו' יר' ב' דברים הודיעך הכתוב שאתה צריך בייחוד בפסוק שמע יש' הא' לאפרשא לתתא דהיינו לסלקה מהקליפות שאם לא כן אין לה ייחוד למעלה והב' לחברא לעיל' לייחדה בסוד העליונות ולפרש זה נכנס הכתוב בין הדביקים בחטא הנחש אע"ג שהוא מדבר בענין הייחוד:

נהורא אוכמא וגו' שהיא המ' אצטריך לאתאחד' לעילא דהיינו ה' אלינ"ו פי' אלינ"ו מ' כלולה בתוך ה' וז"ש בחבור' חדא שממש שם אלדי"ם נכלל בשם ה': ואח"כ ולאתאחד' המ' לבתר באוכלוסהא והיינו ענין בשכמל"ו היות המ' מתייחדת בז' הנערות כנז' לעיל וכאשר הוא בא לייחדה למטה באוכלוסהא כנז' מפני ששם למט' הם החיצונים צריך לאפרש' לה מסטרא בישא בסוד וחרב פיפיות בידם רמ"ח תיבין דק"ש לכתת כח הקליפות ולשברם:

מוחא אור וגו' קשי' ליה דאת אמרת דקליפה בתר מוחא סלק' א"כ נמצא שאדרבה אנו מייחדים אות' למענה לז"א שאינו כן כי או"ר שבאותיות והיו למאורות שצירופו אור מות המוח אור הם אותיות מיוחדות מורה על סוד הייחוד ואותיות מו"ת המורות על הקליפה הם בפרוד' מורה על שאין שליטה ולא אחיזה אל הקליפות. וא"ת א"כ נימא או"ר לעצמו ומות לעצמו ובלתי מתייחדות ולא שנא' שממש קליפה סלקא בתר מוחא שמורה שיש להם ייחוד עם הקדושה לזה תירץ ואמר אדרבה אם נאמר שאותיות או"ר לעצמם ואינם ממש בתוך אותיות מות יורה על תגבורת הקליפות וז"ש וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברן אתוון דפרוד' שאם תסיר אור מבין תיבת מאורות ישאר מות יחד ולכך צוה הכתוב ואמר והיו למאורות שצריך שיהיה התיבה למאורות דהיינו קליפ' בפרוד' והכריח הענין מחטא חו"ה דהיינו חטא הנחש הנרמז לעיל בפסוק וז"ש מאלין אתוון שריאת חוה וגו' ותר"א ד' אותיות ממלת מאורות ונשארו מ"ו ממלת מאורות והיינו שהמו"ת מ' בינה ו' ת"ת ת' מ' והוא סוד הדין נשפע מהבינה דרך ו' בסוד תגבורת הדין הקשה עד המלכות וכאשר סלק' ותרא דהיינו סוד אור ראיה מצד החכמה שנסתלקה חכמה מעל הספירות ונתלבש' בינה ושש קצוות בדין והיינו מ"ו שנשארו ואינון אזלו ונטלו אות תיו מ' שהשפיעוה הדין לפעול ומיד נעשה מו"ת אם כן העיקר שיהיה התיבה מאורות דהיינו חכמה בעל הראיה והאור מתפשטת ושולחת החיים בכל הספי' והיינו מאורות שכל הספי' מאירו' אמנם בהסתל' מאור החיים שהיא סוד ראיה חכמ' דהיינו אור נשאר מות ח"ו:

והנה ר' אלעזר אמר לאבוי שאמר שמ"ו אזלו ונטלו ת' ואין כן סדר הענין כפי מה שלמד ממנו פעם אחרת אלא מ' בינה אשתארת יחידה שנסתלקה ממנה החכמ' ונשארה ואינה פועלת לא דין ולא רחמים וכן ו' דאיהו חיין תדיר שהיא יונקת חיים מהחכמה מקור חיים וממנה נק' ת"ת עץ החיים אתהפכת פי' נהפך מרחמים לדין ע"י סילוק החכמ' ואזלת ונטלת ת' שהיא מ' שהשפיע' מדיניה דכתיב ותתן ותקח וגו' ותמצא שם ד' פעמים ו"ת ותרא ותאכל ותקח ותתן וכאשר אות ם' ראתה שהדין מכל ד' סטרין שהם ד' רגלי המרכבה מכל עבר הדין אז לא נשארה לה בחינת רחמים ואשתלים תיבה דא נמצא שקדמו ו"ת בדין אל מ' וא"כ איך אמרת אזלו מ"ו אשתארו מ"ו: והנה רשב"י לא תירץ הענין אמנם הענין מובן בערך שהפגם עולה תחלה מת"ת ומ' להתעורר הדין למעל' בבינ' דדינין מתערין מינה כנודע והיינו דברי ר' אלעזר אחר שהדין מתעורר ממנה היא משפעת לת"ת והת"ת פועל הדין ומשפיעו למ' והיינו דברי רשב"י עתה אשתאר מ"ו ואזלו ונטלו את ת' שהם השפיעו לה הדין:

פקודא חמישאה וגו'. הענין נודע שחייב האדם לשלש שנותיו שליש במקרא והיינו למלעי באורייתא שהוא דבור בעלמא. שליש בתלמוד דהיינו הפלפול בה אמר לאסתכלא באוריית' בעיון והסתכלות גדול: שליש במשנה דהיינו הבקיאות בדיני ההלכות אמ' ולאפשא לה בכל יומ' שלעול' ישתדל לידע יותר עד שידע כולה: ועל הכל צריך שלא ישכח תלמודו לז"א ולא תתנשי מיניה כאומר השמר לך ושמור נפשך וגו': דכתיב ישרצו המים לא דריש אלא מלת המים לבד ואמר דא אורייתא וגו' דאצטריך לאשתדל' בכל יומ' כאו' והגית בו יומם ולילה.

לתקנא נפשיה ורוחי' כי רוח ונפש זוכה האדם בהם ע"י עסק המצוה ויראת שמים אמנם תיקונ' בשלימות' שהיא היא [אפ' דצ"ל שהיא חיה או צ"ל באה אל כו'] אל האדם מצד התורה וז"ש תדע מהו תיקון זה כיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא פי' נוסף על רוח ונפש שבו: ואו' קדיש' שנשמה מהבינ' בשתוף החכמה מקום הקדש ואין בה אחיזה ליצה"ר כמו הבינה שאין אחיז' לחיצונים בבינ' מש"כ ברוח ונפש שהם מת"ת ומ' ששם נקשרים החיצונים ולכן היצה"ר נאחז בהם והיות ענין זה ע"י התורה כנזכר יקרא ישרצו המים והנשמה הזאת תקרא שרץ נפש חיה וז"ש דכתיב שרץ נפש חיה נפש מההיא חי"ה שהיא הבינ' ארץ החיים אלדי"ם חיים וירצה ע"י התורה ימשוך נפש מבינ' והתור' סבה שתמשך הנפש מההיא חיה והיינו ישרצו המים שתייחס ענין זה אל המים שהם התור' משום דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפש קדיש' דהיינו נשמה בעצמה וקדוש' דלעיל' שהוא רוח החכמה שהיא למעלה מהבינה לא שרייא עלוי מפני שאין בו תורה ונקט לשון ישרצו משום דכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה דהיינו לשון ישרצו ירחשו כתרגומו וכן דבור התור' בתרגום ריחשא כענין רחושי מרחשן שפוותיה א"כ בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההוא נפש חיה:

ולמהדר כמלאכים הכוונה על זכוך החומר ולפרש סיפא דקרא אתא. ועוף יעופף הם המלאכים שהם עופפים בכנפים ומשום דלא מתיישב לישנא דקרא ועוף יעופף שהיא לשון התעופפות ממש לז"א הא בהאי עלמא ונאמר על זכוך החומר: בההוא עלמא דהיינו עולם הבא בעת שמים כעשן נמלחו וגו' נעשים להם כנפים ושטין וגו' אמנם תחלת הכתוב ישרצו אינו לעתיד אלא בעה"ז כדפי' וז"א דא אורייתא דאיקרי מים וגו' כמה דאתמר. והראי' שיש חידוש לב לאדם בנשמתו ע"י התורה או' לב טהור וגו' ירצה ע"י לב טהור דהיינו למלעי באוריית' שיהיה לבו פתוח להשכיל בתורה טהור מכל המונעים ובזה רוח נכון דהיינו ע"י חדוש הנשמה הרוח מתכונן באדם שאין הכנה לרוח אלא מתוך הנשמ' והיינו ודאי בעולם השפל הזה כדפי':

פקודא שתיתאה. הענין כי היסוד העליון מתעורר ע"י יסוד תחתון ופועל ענין הנשמה למעלה כמו שהוא עושה למטה כי הוא גרים לההוא נהר יסוד למיהוי נביע תדיר דהיינו מציאות השפע. והנה יש ד' בחינות הא' מצד המ' אמר נביע תדי' שלא יחסר לה שפע מהיסוד: הב' בערך היסוד בעצמו שינתן לו חוקו וז"א ולא פסקין מימוי יחס הענין לו. הג' מצד ו' קצוות שהם הספי' עד הבינה וז"ש וימא אתמלייא מכל סטרון: הד' מצד הבינה והיינו ונשמתין חדתין וגו' היינו הנשמות מבינה: וחילין סגיאין אתרביאו לעיל' בהדי אינון נשמתין הוצרך ענין זה לבאר ועוף יעופף שהוא סוד המלאכים:

דא ברית קיימא קדיש' פי' מה שאמר המי"ם הוא נגד היסוד ברית עליון שע"י הוא מושך הנשמות למ' ומפני שמלת מים זר למאד במדה זו אמר נהר דנגיד ונפיק ומלת מים ומלת נהר ענין אחד:

ומייא דילי' אתרביאו יר' שיתוסף שפעו והיינו או' ישרצו המים דהיינו רחשין ריחשא ורבויא דנשמתין הכל כפי הכנת הדור וכפי הכוונה אל הסוד העליון:

לההיא חי' פי' להשפיעם במ':

ובאינון נשמתין דעאלין בההוא חיה וגו' נראה שהם מתחדשים מצד אותם הבתולות [אפ' דצ"ל הבחינות וכן בסמוך ג"כ] שעלו בסו' הזווג כנודע ישראל יולידו בספי' נשמות ואותם הבתולות העליונות בסוד האור המתחלק אליהם יתהוו לשמירת הנשמות מלאכין וכמו שהם צל בעלמ' אל הנשמות כך הם צלם בעולם הזה פורחין בעולם לשמירה אל הנשמ' דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' ופי' רמז בפסוק זה יוהך כלך יוהך מצד הזכר יו"ה ודאי כלך מצד הנקבה כאו' כלך יפה רעיתי וגו' והם ז' אותיות לז' היכלו' י' להיכל קדש הקדשים ו' להיכל הרצון ה' להיכל אהבה ך' להיכל זכות וגו' ונחלקו ר' פנחס ור"ש אם הם שנים סוד עץ הדעת טוב ורע יוהך ימיניים כלך היכלות שמאליים ור' פנחס סביר' ליה ג' יו"ה כ"ך ל"ך שהם ג' מדרגות כנודע שהם הא' קדש הקדשים לשם אהיה: הב' חמשה היכלות לשם יהו"ד והיכל ראשון לשם אדנ"י ובאמת הם שנים והם ג' וצדקו דברי שניהם ולז"א ר"ש שפיר קאמרת שקרובים דבריהם מאד ואלו הם משמשי' אל הנשמה בגן כנודע שיש מלאכין משמשין כענין שההיכלות משמשין אל הקדוש' והם כנפים לעלות ולרדת כנז' בכמה דוכתי. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אתוון למפרע וגו' דמאורות למפרע היינו ותרא אשתאר מ"ו: א"ר אלעזר אבא הא אוליפנא מ"ם וגו' פי' חולק על אביו וסובר כי מלת למאורת חסר למארת כתיב נמצא כשתסיר מן מלת למאורות ותר"א נשאר מ"ם לבדה וז"ש מ"ם אשתארת יחידאה וגו': וענין עופין דנפקין בהדי נשמתא עניינם פרשתי בפ' תרומה דף קמ"ב ע"ב בסוד פסוק כעבד ישאף צל ע"ש עכ"ל:

גליון אור בחבור דאתוון מות בפרודא וגו' פי' אור הן על סדר חיבור האותיות מות בפרודא שנכנסה הואו המוקדמת והפריד' בין המם והתיו ואע"ג דמאורות דקרא חסר הוא מארת כתיב מ"מ יש אם למקרא ולמסורת והיינו דקאמר לקמיה כמה דכתיב ותרא וגו' אשתאר מ"ו וגו' דהיינו מאורות מלא בתרי ווין לקחו התיו ונתחבר עמהם ונעשה מות ולכן הביאה מות לעולם וא"ל ר' אלעזר כי לא נשתייר ממלת מאורות כי אם מ"ם כי מלת מארת חסר הב' ווין שהיא תמיד חיים כי ידעת כי הוי"ו רומז לקו האמצעי שהוא עץ חיים נהפכה למות כי הלכה ולקחה תי"ו שנא' ותקח ותתן ואו' תי"ו כלו' לקחה הויו לתיו ונתחברו עם המ"ם ונעשית מות וא"ל בריך את ברי: וענין עופין דנפקין בהדי נשמתא כמה שפי' המפרשים שהמלאכים הללו מתהוים מזיווג ד' היכלות הנכללות בזיווג העליון והם שומרים הנשמה בעה"ז דמיון ההיכלות לספירות והם משמשים אותו בג"ע והם יוהך כלך כי מלאכיו יצוה לך ור' פנחס חלקם יהו כל לך וכן הם משמשים להיות כנפים לצדיקים לעלות ולרדת ובזה לא קשה כיצד מלוין לזה שהולך לדרום ולזה לצפון לפי שכל א' מלוין לו מלאכיו אלו שיצאו עמו. ואפשר שזהו כי מלאכיו יצוה לך עכ"ל ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' ודא הוא עננא חוורא דיממא ה"ג וכו' כלומר אלו תרין נהורין נהורא אוכמא וחיוורא אלו ממש היו ר"ל זה הייחוד נעשה כשישראל היו הולכים כדי לקבל התור' במדבר דאמ' קרא לא ימיש עמוד הענן וגו' ופי' רז"ל קודם שימיש הב"ה עמוד הענן של יומם כבר היה עמוד האש של לילה לפני העם. וכונת הענין הי' לרמוז זה הייחוד ממש שהיו נכללים זה בזה. כמה דאמדו מדת יום ומדת ליל' ה"ג כלומר כמו שאמרו צריך אדם להזכיר מדת יום בליל' ומדת ליל' ביום גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור לרמוז אל כללות היום בליל' וליל' ביום אוכמא וחיוורא כנז': ולאתתקן דא בדא וכו' חוזר לעיל אל אלין תרין נהורין דאמ' יהי מאורות וגו' להאיר על הארץ: ודא חובא דההוא נחש קדמאה כלומר הייחוד הגמור הוא ליחד מדת יום בלילה שלא יתפרדו זה מזה ועון הנחש לא היה אלא בהפך זה: חבר לתתא פי' חבר לשכינ' לתתא ונקשרת בקליפות וממילא אתפרש' לעילא מהת"ת. א"נ חבר לתתא ר"ל עשה חיבור בחיצוני' וכשיש בחיצוני' ייחוד אז למעל' ח"ו הם נפרדים וז"ש ואתפרש לעילא ממילא: בגין דאצטריך כלומר ולהפך ההפך כי כשמפרישין מלמטה יש ייחוד לעילא ממילא נעש' כדמסי' אור בחיבורא דאתוון מות בפירודא כשאור זה בחיבור אותיות מו"ת הם בפירוד:

בגין דאצטריך לאפרשא לתתא כלומר צריך להפרישה מהקליפות לתתא ואחר שהפרשנוה מהקליפות ולחברא לה לעילא והוא לא עשה אלא להפך מזה: ולאפרשא לה מסטר' בישא כנז' וזה אנו אומרים במלת וע"ד כנז' בפ' תרומ' כמאן דקארי ליה לחבריה שיבא ויעיד ויפרש ממי שהוא מספר ולכך נאמר ועד במקום מלת אחד ע"ש. ועם כל דא אצטריך וכו' הגם כי אתה רואה כי אנו מייחדים עולם הזכר בייחוד א' לבדו בפסוק שמע יש' ואח"כ אנו מייחדים המלכות בהיכלותיה במלת בשכמל"ו לא יראה בעיניך שהם דברים נפרדים ח"ו עכ"ד צריך למנדע דכולא חד למנדע דאלהים ה' כלא חד בלא פירודא ה' הוא האלהים כלומר הכל א' מדת לילה ביום ומד' יום בלילה: אפי' ההוא סטרא יסתלק כלומר לא מבעי' שהמייחד גורם ייחוד וזווג למעלה והיינו הקרבת התועלת אלא אפי' הרחקת הנזק עושה דההוא סטרא יסתלק: ולא יתמשך לתתא כלומר שלא ימשך בתחתוני' ויסתלק מהם:

אור בחיבור דאתוון מות בפירודא כלומר כשיש ייחוד למעלה באור העליון יש פירוד למטה בחיצונים הנק' מות וזה רמוז במלת למאורות ל"מ או"ר ו"ת שכשמלת אור הוא בייחוד ובחיבור אותיות (אות) מות שבצרופ' הוא בפירוד: וכד האי אור אסתלק וכו' מתחברן אתוון וכו' הכי גרסי' כלומר וכשזה האור מסתלק מבין האותיות שבמלת מאורות מתחברין אתוון דפירוד' שעד עתה היו נפרדים ועתה מתחברין זה עם זה: ותרא האשה כי טוב וגו' ירצה כי במלת למאורות יש ותרא ויש מ"ו וחוה נטלה ממאורות מלת ותרא והם למפרע אותיות אור ויש מ"ו וזהו ואשתאר מ"ו ממלת מאורות ואינון אזלו וכו' אלו מ"ו אזלו ונטלו אות ההי"ו שהיה בותר"א ששמה חוה להפריד בין אותיות אור ונתחברו ונעשו מ"ו ת' ר"ל מו"ת: וגרמת מותא על עלמא כמה דכתי' ותרא נלומר אזלו ונטלו אות הת"יו ובזה גרמה המיתה שכן תמצא שיש מי"ו בותר"א ואותה תי"ו נתחבר במ"ו ונעשה מו"ת:

א"ר אלעזר אבא הא אוליפנא וכו' יר' כי ר"ש מפרש כי אשתארו מ"ו ממלת מאורות כי הוא גורס בתורה מאורות מלא בשני ווי"ן אבל ר' אלעזר נר' שהיה גירסתו בוא"ו אחת לבד והם חולקין במסרה ועם זה לא נשאר מ"ו אלא מ' לבד וכשרא' הוא"ו דאיהו חיין תדיר שרומז לגופא דאילנא דחיי ת"ת כי האשה הפריד' האור מלהיותו בחיבור ונעשה ותר"א ובלבל מלת אור אתהפכת ממדתו ואזלת ונטלת תי"ו דכתי' ותקח ותת"ן ובמ' שנשאר אתחברו אתוון ואשתלים התיבה ונעשה מות: ואולי כי לא פליג ר"א אאבוי במסרה אלא ר"ש דריש הקרי דהיינו מאורות מלא בשני ווי"ן ולכך דרש אור בחבור אתוון מות בפירודא כי יהיה מוכרח כפי דרשה זו להיותו מלא בשני ור"ן וכשבא האשה ולקחה ותר"א אשתאר מתיבת מאורות מ"ו ור' אלעזר דריש הכתיב כי בס"ת לא יש אלא וא"ו א' בלבד לכן לא נשאר מ"ו אלא מ' כי לקחה האשה ותרא כנז':

פקודא חמישאה כתי' ישרצו וגו' למלעי באוריית' וכו' ירצה למלעי היינו עסק התורה כדרך הקורא תורה נביאים כתובים שנק' זה קורא בתורה: ולאשתדלא הוא יותר עמוק כמו שמשתדל ומחזר על דבר החומד ורודף אחריו כן הוא התור' לא די למלעי בה בלבד כי העוסק במקרא מדה שאינה מדה אבל צריך לאשתדלא להעמיק ולעיין בדברים יותר עמוקים להשיג סתרי תורה וזה לא יהיה ביום א' או בפעם א' אלא:

ולאפשא לה שבכל יום ירבה וירבה ההשתדלות והעומק בדברי תורה ובזה נעשה כמעין המתגבר:

ולתקנא נפשיה ורוחיה כלומר צריך לתקן נפשו ורוחו שיהיו מרכבה כדי שתנוח ותשרה עליהם אור הנשמה שהיא יותר עליונ' מהם וז"ש דכיון דבר נש אתעס' באוריית' אתתקן בנשמתא אחרא קדישא.

דכתיב שרץ נפש חיה דהיינו הנשמ' היוצאה מחיה קדישא מלכות ועם היות שהכונה בנשמה קראה נפש בערך נשמה ורוח דאצילות ואם הצדיק הזה הולך וזוכה בתורה ובמצות תקרא המלכות נפש בבחינתו כי הוא הולך ונוסע הנגבה ומתקשר נשמתו בבינה ורוחו בת"ת ונפשו במלכות ולזה קראה כאן נפש: בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש וכו'. הוא פי' למלת שרץ נפש חיה כיון שזה ישרצו המים שלו ויפיש ליה תדיר בההוא רחישו זוכ' לנפש דהיינו הנשמ' הקדוש' הבא' אליו מההוא חיה ודוק שאין האדם זוכה לנשמ' אלא כשיהיה עוסק בתורה וז"ש דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן וכו':

במלאכין קדישין דכתיב ברכו ה' מלאכיו והיינו עוף יעופף דהיינו המלאכים כמו שפי' דז"ל והכונה שהאדם שהמים שלו ישרצו כנז' נעשה כעוף יעופף דהיינו המלאכים: יעלו אבר כנשרי' והיינו דכתיב ועוף יעופף ירצ' שפסוק ועוף יעופף הכפל רומז לשני הגמולים בעול' הזה נעשה כמלאכים ובעה"ב יעופף שהקב"ה עושה להם כנפי' כנשרים. ושיעור הכתוב הוא זה ישרצו המים דא אורייתא דאיקרי מים ישרצו ויפקון רחשא דנפש דהיינו הנשמה כנז' מאתר דההי' חיה קדיש' ימשכון לה לנשמ' זו לתתא וכדין ורוח נכון דהיינו הנשמ' מההיא חיה כאמור:

פקודא שתיתאה לאתעסק' בפריה ורביה וכו' לההוא נהר יסוד למהוי נביע תדיר שכן נק' נהר יוצא מעדן יוצא תמיד כי משם יוצאות הנשמות: בכל סטרין היינו קצוותיה ובחינותיה שמתמלאת על כל גדותיה. מההוא אילנ' ת"ת: וחילין סגיאין וכו' היינו שני המלאכים כדלקמן המלווין אותה בעה"ז. ואפשר שנרמזו במלת שרץ נפש ירצ' שרץ שיוצאים עם זה הנפש: דא ברית קיימ' וכו' היינו פי' מלת מים ע"ש שמשם נגדין ונפקין מיא נקר' יסוד מים ושיעור הכתוב כך הוא ישרצו המים שהיא מדת היסוד שירוץ ורבוי נשמתין או שרץ שהם חילין סגיאין שמתרבים עם הנפש הזאת לההיא חיה ועוף יעופף היינו המלאכי' היוצאים עם הנפש הזאת חד מימינא וחד משמאנא כדמסיק וזהו על הארץ שהמלאכים מעופפי' עמה על הארץ להצילה: ובאינון נשמתין דעאלין וכו' אותם הנשמות הנכנסו' בההיא חיה כשהם יוצאות משם נפקי כמה עופי דפרחן וכו': ההוא עופא דפרח ונפק בהדי נשמתא ה"ג ואתא לאשמועינן שאלו המלאכים יוצאים מההוא אילנא דת"ת נפק עמיה דההיא נשמתא. א"נ נפקי כמה עופי דפרחן מפרש כי באינון נשמתין דעאלין בההי' חיה כשהם נפקי ממדת היסוד נפקי כמה עופי דפרחן וטסאן כל עלמא דהיינו מלכות הנקר' עולם: וכד נשמתא נפקא להאי עלמא כלומר עד כאן פירש לך מציאות יציאתם מהיסוד אל החיה הקדוש' ועתה מפרש יציאתם מהחיה אל העול' הזה וז"ש וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפיק בהדי האי נשמתא שיצא מההו' אילנא כמ"ש לעיל ונפקין מההוא אילנ' נפק עמה ג"כ לעה"ז והכונ' דלא אתפרש האי עופא מהאי נשמה מתחלת צאתם מהת"ת עד בואם לעה"ז עכ"ל הרא"ג: