אור החמה על ספר הזהר א:כג

נפק התפשטות החסד ולבתר איגניז ונתן מקום אל הגבורה להתפשט והיותו נותן מקום אל הגבורה הוא כללות הגבורה שבחסד שמסכים עם הדין והיינו שיהיה אוהב להב"ה אף בהיותו פועל דין עמו. לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודי' שהיא פתח כניסה לכל פקודין כי היראה במ' וסתם מצות הם במ' והיראה מדרגה ראשונה אל הכניסה אל מדרגות הקדושה כנז' לעיל: כ"ש בפקוד' דא כי אהב"ה היא חסד ויראה מ' שהיא לעולם דבקה בחסד: עותרא מצד צפון טוב מצד החסד: בני חיי ומזוני בג' ראשונות ומצד אלו פועלים חסד ה' פעולות אלו:

יראה דאתאחדת בתרי סטרין בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני דהיינו מ' שמתאחדת בחסד וגבורה כנז':

ואתכלילת מנייהו שהיא מקבלת מהם והם מצויירות בה בעצמותה נוסף על ענין אחיזתה בהם:

פקודא תליתאה וגו' הענין שאין כוונת הרשב"י ע"ה הנה שיהי' המצוה לידע מציאות האלוה לבד דהיינו שלא יכחיש סבה ראשונה אמנם ענין זה ענף קצר מהמצוה וז"ש למנדע דאית אלהא ונוסף על זה שידע רוממותו והיינו או' אלהא רבא ונוסף על זה שידע שהוא משגיח וז"ש ושליט' כי שליט יורה על הממשלה וההשגחה בכל כנודע: ולא יספיק שידע האדם ענין זה ויאמינהו לבד כי זה לא יספיק אלא כדי שלא יקרא כופר אמנם כדי שיהיה מקיים המצו' בפועל הוא במה שיהיה האדם ממש מורה בענייניו ג' דברים אלו וזהו סוד הייחוד וז"ש ולייחדא ליה בכל יומא וגו' יר' מצוה זו פרטית בכל יום הוא כאשר יכוון לייחד' ליה בעיקר הכוונ' הצריכה והיינו כדקא יאות והוא ליחד הנמצא הראשון בשש קצוות שהוא הוה והמציא אותם וכל הנמצא מהם ויורה על השגחתו בכל ע"י וז"ש באינון שית סטרין עילאין שהם עילה לכל נמצא וצריך תחל' לייחדם הששה בעצמם וז"ש ולמעבד לון פי' הו' קצוות יחודא חדא שיהיו הם מיוחדים בעצמם בשית תיבין כי התיבות הם הספירות. ואח"כ ולכוונ' רעות' לעילא פי' ישים כוונתו ורצונו אל הא"ס שעליהם המיוחד עמהם ע"י ג' ראשונות שהם המוחין וז"ש ולכוונ' רעות' שאין למעלה בא"ס לא מלה ולא קוץ יורה עליו אלא כוון הרצון לבד:

ויתכנשון דרגין דתחות שמיא דהיינו ביסוד ולייחד המ' ביסוד וז"ש לאתייחד' ביה יראה למהוי בשלימו דשית סטרין וגו' יר' שהמ' מתייחדת ביסוד וצריך היסוד שיהי' כלול מכולם כדי שאותה פעולה שתפעול המ' תהי' הנהגתה כלולה מכלם. ולבתר דאתקשרת בההוא יחוד' הנז' בסוד קשר הא"ס דהיינו נקשרת המ' עם העליונות אצטריך לקשר' לה לתת' באוכלוסהא דהיינו עם התחתונות ששה היכלות שהם למט' ממנה ומה שמקבלת מלמעל' היא מושכת אותם אל הפירוד והם ו' קצוות תחתונים וז"ש בשית סטרין אחרנין לתתא שע"י נפעלות פעולות השנויים וההשגחות כולם:

למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין פירין ואיבין שהם פרי האדמ ולנטע' אילנין הם ועץ פרי עושה פרי והכוונ' על שתי פעולות אשר למ' הא' הם פעולות המ' בעצמ' דהיינו פרי האדמ'. הב' הם פעולות שאר הספי' העליונות שהיא מוציא' בחינותיהם ובחינותיהם פועלים הפעולות והיינו נטיעת אילנות ואותם אילנות מוציאים הפירות. ואו' ארץ ארעא רעוא כי ארץ נדרש עתה לשני פנים הא' להורות על הייחוד תחתון והיינו ארץ מורה על צד מט' ואח"כ רעוא להורות מלת ארץ מלשון רצון שכבר יש לה הכנה לכל:

פקודא רביעאה למנדע וגו' כוונת רשב"י במאמר זה לפרש פרט שאר מלות פסוק שמע ישראל ה' אלדינ"ו ה' אחד. ואמר שבסוד פסוק זה נכללת מצוה אחרת והיא למנדע דה' הוא האלדי"ם והוא שלא נאמין שיפעיל הב"ה הדין בשלילת הרחמים ולא פעולת הרחמים בשלילת הדין ח"ו אלא שניהם בשוה מתאחדים וז"ש למנדע דה' הוא האלדי"ם והיינו או' וידעת היום וגו':

ולאתכללא שמא דאלדי"ם בשמא דאיקרי ה' עם היות שלא מצאנו שם אלדי"ם שיקרא יהו"ד כמו שמצינו להפך שם יהו"ד נק' שם אלדי"ם לכך נקט ולאתכלל' שמא דאלדי"ם שיהיה נכלל שם בשמא דאיקרי ה' שנכתב ה' ונקר' אלדי"ם. והיינו אלדינ"ו ה' ועם היות שאנו רואים כל א' לבדו ויראה הדין לעצמו והרחמים לעצמם אינו כן אלא ולמנדע דאינון חד ולית בהו פרוד' והיינו ה' אלדינ"ו ה' אחד. ותליית ענין זה בפרשת בראשית הוא בפסוק יהי מאורות וגו' למהוי תרין שמהן וגו' דהיינו ה' אלדינ"ו חד דהיינו הרמוז במלת אחד ועם היותם שתי שמות נפרדים בשמותם במבטא עכ"ז מיוחדים בעצמם וז"ש בלא פירודא כלל וזה נלמד ממלת מארת מבטאו שתי מאורות ת"ת ומ' אמנם באה חסר בשמא דרשים דאינון חד כי השם מורה על אחדותם דהיינו שתי מארות שהם מאור א' וענין זה הוא לאתכללא וגו' הכוונ' שיהי' הת"ת נכלל במ': ואית דגרסי מארת חסר בשמא דשמים ויר' במה שאמר יהי מארת דהיינו מ' ברקיע השמים דהיינו ת"ת המורה על אחדותם וכמעט גירס' זו דחויה בעיני. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג כ' ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא דדינא קשיא וכו' ה"ג ופשוט הוא: דא איהו רחימו שלים דהוי בתרין סטרין היינו התרין סטרין דאמ' אפי' הוא נוטל את נפשך. ונוכל עוד לפרש בתרין סטרין היינו חסד וגבורה והכונה כי בין שיהיה נשפע מצד החס' בין שיהיה נשפע מצד הגבור' יהיה שלם באהבתו והכל דבר א' כי זה תלוי בזה: ועל דא אור דמעש' בראשית נפק ובתר אגניז הכריח עוד פי' כי רחימו שלים פירושו הוא שלימו דתרין סטרין כי כן אור דמעש' בראשית נפק לרמוז אל הנהגת סטרא דחסד ולבתר אגניז וכיון דאגניז תכף יוצא הדין לרמוז אל הנהגת סטרא דגבורה וז"ש ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דאהבה כדקא יאות ה"ג ופשוט הוא כי כשנכללין תרין סטרין כחדא ואוהב להב"ה בין כשמודד לו במדת פורעניות כמו כשמודד לו במדה טובה זו היא שלימו דאהבה כדקא יאות:

א"ר אלעזר ודאי לא אצטרך ה"ג: כ"ש בפקודא דא וכו' יר' כי אף שהוא חלק על אביו בפי' רחימו שלים עכ"ז אינו חולק במה שאמר אביו כי הירא' צריכה שתהי' דבוקה באהבה תמיד וזהו אומ' ודאי לא אצטריך לאתנשי יראה בכל פקודא ופקודא לייחדא קב"ה ושכינתיה ברחימו ודחילו: היך אתדבקא. שאל איך מתדבקי' שנים אלו שלא יהיה א' נפרד מחבירו כלל לעולם כי לפי מה שפי' בדברי רשב"י ע"ה באומרו דפקוד' דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין אתי שפיר כי מאחר ששני' באים האהבה והיראה מצד שהוא רב ושליט על כל עלמין א"כ נמצא ששניהם דבוקים זה בזה בעצם מצד השורש אבל אליבא דר' אלעזר שאהבה השלמה היא בין בטוב בין ברע איך אתדבקאן כל א' מהצדדין אלו עם היראה כי אדרב' נראה שהם שתי מצות נפרדות זו מזו ותירץ שמתדבקין באופן זה כי כשהו' מושפע מהטוב עותרא וטב ואורכא דחיי צריך שידבק בה היראה והיראה היא שלא יגרום החטא שיוסר אותו הטוב ממנו ודקדק באומרו שלא יגרום החטא שאינו ירא שיאבד הטוב ממנו מצד אבידת הטוב ממנו אלא בערך העון הגורם ביטול אותו הטוב לא ביטול הטוב בעצמו וז"ש כדין אצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא: והכי אצטריך בסטרא אחרא כלומ' כמו שכשהוא מושפע מהטוב צריך לעורר היראה שלא יגרום החטא כך צריך בסטרא אחרא כלומר מצד בחינת היותו מושפע מהרע ג"כ צריך לעורר הירא' וידחל למאריה כשרואה דדינא קשיא שריא עלוי ולא יקשה לבו והן הן שלימו דתרין סטרין דאמ' לעיל סטרא חד היינו סטרא דטוב כשמושפע מהטוב וסטרא אחרא היינו כשהוא מושפע מהרע: אשתכח יראה דאתאחדת כלומר נמצא לפי זה שהירא' מתייחדת ונכללת: מנייהו מתרין סטרין בעצם כי בין מצד היותו מושפע מהטוב יתער הירא' שלא יגרום העון הביטול הטוב ההוא ובין מצד היותו לוקה ומושפע מהרע יעורר היראה הטובה קודם שיבא עליו היראה הרעה דהיינו הקליפה הנקרא רעה ועם זה יקרא אהבה שלימה כדקא יאות וז"ש ודא איהי אהבה שלימתא כדקא יאות:

פקודא תליתאה למנדע דאית אלהא רברבא וכו' אולי רמז בכונתו עתה אלו הכנויי' לרמוז אל ייחודו ית' בג' ראשונות קודם ואח"כ בז' קצוות וזהו אומרו אלהא מצד הכתר רברב' מצד החכמה ושליט' בעלמא מצד הבינה כי היא נקר' מלך העול' כדאית' בפ' עקב ואח"כ באינון שית סטרין עילאין דהיינו שש קצוות ולעשות הכל אחד וד' של אחד שהיא מלכות כדמסיק הרי יחודו בכל עשר ספירות: בשית תבין דשמע יש' כלומר כונת הייחוד הזה באי זה מקום אני צריך לכוון זה ואמ' בשש תיבות שיש בפ' של שמע ישראל כנגד שש קצוות: ולכונה רעות' לעילא בהדייהו כלומר בהדי אלו השש קצוות צריך לכוון השורש שלהן דהיינו ג' ראשונות כאמו' שהן שרשים לג' קוים שהם השש קצוות וז"א לעילא מה שלמעלה מהם בהדייהו וזהו מאי דמסיק יקוו המים כלומר יעשו הקוים ויתקבצו אל מקו' אחד: לארכא לי' בשית תיבין היינו מה שארז"ל כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובד' רוהות העול' וז"א לארכא ליה להאריך במלת אחד בשש תיבות דהיינו שש קצוות שהם בשמים ובארץ ובד' רוחו' העולם: ועם כל דא בההוא ייחודא וכו' כלומר אף כי כבר חלקתי הפ' שהם שית תיבין כנגד ו' קצוות להיותו ית' מיוחד בהם והם רומזים כלם לעולם הזהר וברוך שכמל"ו הבא אחריו הוא רומז לעולם הנקבה שהם שית תיבין כנגד שש קצוות שבה עכ"ז צריך דבההוא ייחודא דעולם הזכר לקשר שם היראה דהיינו המלכות להיותה נקשרת שם בעולם הזכר ובמה דאצטריך לארכא בד' דאחד והיינו דכתיב ותראה היבש' דתתחזי ותתקשר דלי"ת דאיהי יבשה בההוא יסודא. דדלת דאחד גדולה וכו' הכריח שצריך לארכ' ביה מצד שהיא כתובה בתורה ד' גדולה ולמ' אלא כדי לרמוז שתאריך בה ותעשה גדולה ונקט לישנא דירא' באומ' לקשרא ביה ירא' לפי שכשהיא בבחינ' ד' היא דלה ועניה ונפשה יבשה אין כל אין בה רחמים וכשאין בה רחמים א"א שלא יהיו בה דינין והיינו יראה ולכך אנו מזכירים אותה בייחוד עולם הזכר להיות' נקשרת ברחמים עול' העושר כדי שתתהפך מעוני לעושר להיותה כמוהו וז"ש ג"כ ולבתר דאתקשרת תמן לעילא כלו' בעול' העושר אצטריך לקשרא לה לתתא באוכלוסהא דהיינו בו' היכלו' הרמוזים בשש תיבות בשכמל"ו וכל הייחוד הזה נעשה בהיכל הז' שהוא כולל הכל: כדין מה דהות וכו' כלומר ובייחוד זה מה שהיתה יבשה בבחינת דלת דלה ועניה היא עתה עשירה אתעבדת ארץ למעבד פירין ואיבין דהיינו הנשמות הבאות לעולם ואולי רמז לב' מיני השפעות הנשפעות ממנה א' השפעת הנשמות וא' השפעת המזונות ושפע רב לעולם ועל שניהם אמר על השפעת העולם ושובעו היינו פירין ואיבין. ועל השפעת הנשמות אמר ולנטעא אילנין כי הצדיק כשהוא בעולם הוא נטע טוב ואילן טוב שמוציא פרי מעשיו הטובים ותורתו כאילן המוציא פירותיו כי האדם עץ השדה: אתעבדת ארץ למעבד פירין ולא אמר ועבידת פירין ר"ל כי בייחודים האלה הנזכר אינו אלא תיקון שמתקנת מדת המלכות כי אח"כ נעשה הייחוד וז"ש אתעבדת למעבד כלומר אתתקנת לעשות כי כעת אינה עושה פירות עד שיתייחדו בסוד ה' הוא האלהים: והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ ויקרא הוא לשון השפעה כמ"ד וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין וז"ש ויקרא אלהים דהיינו הבינה הנקר' אלהים היא קורא ומשפעת ליבשה ובהשפעה זו שהיא מקבלת נקר' ארץ ארעא מלשון רעוא שמרצה אותה ברצון שלים כדקא יאות:

פקודא רביעאה למנדע כי ה' הוא האלהים וגו' ולאתכללא שמא דאלהים כבר ביארנו בפקוד' הקודם כי אחר שנתייחדו עולם הזכר בפני עצמו ועולם הנקבה בפני עצמ' צריך לייחדם שניהם יחד וזהו מ"ש הכתוב כי ה' הוא האלהים הרי שניהם מייחדים זה עם זה וזה אומרו ולאתכללא שמא דאלהים בשמ' דה' למנדע דאינון חד ולית בהו פירודא וכן עולה ה' כמנין אלהים כזה כי ה' עולה בגי' כ"ו ואלהים עולה פ"ו ואחר שתמלא כ"ו במילואו עולה כף ו"ו שעולה בין הכל יב"ק כמנין אלהים ה' א"כ ה' הוא האלהים: ואפשר רמז זה באומרו ולאתכללא שמא דאלהי' בשמא דה' א"נ לשלב ב' השמות יחד כזה יאהלו"ההים: לאתכללא מארת חסר דהיינו שכינה מחובר' ברקיע השמים וז"א בשמא דשמים שהוא ת"ת. בשמא דשמים ה"ג: נהורא אוכמא בההוא [הגי' שלפנינו בנהורא] חיוורא לית בהו פירודא יר' שבמלת מאורות כלול נהורא אוכמא בנהורא חיוורא כי בהיות הכתוב חסר מארת כתי' רומז לחסרון אורה ונהורא אוכמא: אמנם בקריאה אנו קוראים מאורו' מלא להיות מורה ההוא נהורא חיוורא שהוא אור מלא א"כ מלבד מה שרמז בייחוד יהי מארת מלכות ברקיע השמים ת"ת ג"כ במלת מאורות רמוז לית בהו פירודא וכלא חד וע"י מי נעשה זה הדר ואמר ברקיע השמים דהיינו היסוד הנק' רקיע אשר על הגן הוא המייחדם ועושה מארת מאורות קרי וכתיב וז"ש והיו למאורות מלה שרומז לתרין נהורין שנעשי' אחד כנז' ע"י מי ע"י היסוד והיינו ברקיע השמים כנז' עכ"ל הרא"ג: