אור החמה על ספר הזהר א:רלח

ר' אבא פליג. ישועות המלאכים מצד הגבורה. ואמר ישועות מפני שצריכים ליכנס אלו המלאכים תוך הגלות והקושי. ואינם נכנסים תוך הגלות והקליפות אלא מלאכי הגבורה שאינם חוששים בחצונים. ואלו הם ישועות יעקב שמושיעים אותם תוך עמקי הקליפות וז"ש דאינון גו גלותהון. והטעם שבחר אלו עם היות שמלאכי חסד יפים יותר. מפני הצורך שיגאלו בעמקי החצונים. וז"ש וישתכח פורקנא דילהון גו גלותהון. וראיה שישועות יעקב הוא מלאכי כח הגבורה ת"ח תושבחתא דאבהן יעקב הוה. ובודאי שבזכות יעקב ניצל יצחק כדפי' לא עתה יבוש יעקב וגו'. ועכ"ז ואלמלא יצחק לא אתא יעקב א"כ הצלתו של יעקב הוא בודאי יצחק. עם היות שניצל יצחק בזכות יעקב א"כ כחות הגבורה הם הצלת יעקב בגלותם כדפי':

רש"א הא תנינן ויהי בימי על צער כי מלת ויהי היא מלה של צער ו"י ה"י שתי מלות המורות על צער ודין כדפי' בפ' אחרי מות [ע"ד ב'] ומלת ה"י מצד הגבורה המגברת ה' נוקבא על י' דכורא וכשאומר בימי הורה שר"ל הימים העליונים הגביר בהם הדין והקושי שנהפכו מאור יום אל חשך הדין והלילה. אבל מלת ויהי מורה דין אבל לא בימים העליונים.

טיפסי לשון טיפין כלומר לא דם ממש אלא צחצוחי דם ודין וחברו בפ' אחרי מות.

בתר דרגא וגו' פי' דבר היא המלכות הדברים הם בחינותיה. האלה שהיא למטה משלשה אבות הנקראים אלה והם ג' בחינות דבר שבה נגד ג' אבות ואחרי' הם החצונים מאחורי הנקבה הדינים הקשים: לא איש דברי' שהיה * נ' צ"ל שהיא עולם הנקבה: מעולם הנקבה וגאול' * ע' לעיל דף ג' ע"א שורה ה': והיינו שירה נוקבא ומשה מעלמא דדכורא:

והאלדי"ם נסה מכח דבריו של שטן שבא לקטרג כדפי' בפ' בראשית [דף י' ב'] ואפשר לפרש האלה החיצונים כעין אלה אלהי"ך ואחר הדברים הם החיצונים דהיינו האל"ה. ולא משמע הכי דברי ר"ש אלא ממלת והאלדי"ם נסה מייתי דבריו של שטן שהיו שם שהנסיון ע"י ערעור החצוני הוא כעין איוב:

דבעי לאתכללא בדינא וגו' הענין שבמדות הרוחניות המעל' היא למדת החסד. שיכבוש הגבור' תחת החסד שזהו שלימות מדת החסד שכולל הגבור' ופועל בה כדי שתהי' הגבור' מושרשת בחסד. כדי שיהיו המדות פועלות דבר והפכו וכשנרצה להמתיק הגבו' נמתיקיה משורשה המושרש בחסד. לכן השלים אברהם מדתו בפעולת הדין החזק הזה לשחוט את בנו. והיינו דאתעטר למעבד דינא ולאתתקפא ביה באתרי' שאין לך כח הדין החזק כזה ומשם נוח ליכבש הדין דהיינו ויעקוד את יצחק בענין שבהיות החסד משתלמת בדין בגבור' גורם להיות הדין נכבש כדפי':

ואו' דאתכליל מיא באשא ואשא במיא. שהפכו המדות אברהם חסד לצד הגבור'. יצחק גבור' לצד החסד שבעת שאברהם נוטל הגבור' בחסד מכליל החסד בגבור'. שהרי יצחק כבוש ועקוד ומתמלא רחמים על אביו שהי' זקן יגע בכחו שלא ילאה ופושט צוארו מאליו והיינו יצחק אברהם. ואברהם יצחק. והכל שלימות החסד למתק הגבור' שהגבו' נמתקת בחסד שבה ובשורש'. ולזה אמר והאלדי"ם שהיא הבינ' נסה והרים דגל אברהם מדת החסד במה בפועל כזה וז"ש ובג"כ והאלדי"ם נסה כדפי'.

ואו' דאזמין לאברהם וגו' פי' עם היות שגם הגבור' נכללת שתשתלם בחסד. שכמו שהמים נכללים באש גם האש נכלל במים. עכ"ז כתיב והאלדי"ם נסה את אברהם ולא אמר את יצחק מפני שמה שהזמין הב"ה המעשה הזה לא הזמינו אלא לאברהם שיעקוד את יצחק ויכליל החסד בגבור' דהיינו אשא במיא וגו' ואו' וכד עביד דא עאל וגו' ר"ל במעשה תחתון שעשה אברהם גרם למעלה אל המדות שיכלל יצחק בתוך אברהם גבורה בתוך החסד וגו'. ואו' וכדין יצה"ר אתא וגו' הנה החיצוני לא יבחר בזה מצד שהוא רוצה שלימות המדות. שזהו אדרבה בטולו אמנם יתבע במעשים הקשים לראות אם ידחה יצחק מן העול' והיינו או' עד דיתעביד דינא ביצחק ממש דין המות. או אם לא יעשה אברהם ידחה אברהם ממעלתו ולשניהם בא יצה"ר והקב"ה קיים שניהם שלא ימות יצחק וישתלם אברהם. ואו' דיצה"ר אחר הדברים איהו. ירצה ויהי כח הדין החזק הזה נמשך למט' ונאחז ונסבך ביצה"ר שהוא אחר הדברים דהיינו למטה מהמלכות. ובא בעלילו' דברים שלא נשלם אברהם במדת החסד וראוי שהאלדי"ם נסה את אברהם והתעורר על זה ומיד נעשה והאלדי"ם נסה וגו'.

את דייקא ודא יצחק. לא במלת ריבוי קאמר אלא ממש היה נק' את מפני שהי' למטה במלכות הנק' את כדמסיק. וז"ש ודא יצחק דהא בההיא שעתא וגו' ועתה יאמר והאלדי"ם נסה והרים א"ת שהוא יצחק שהיא למטה במלכות. והרימו אל הגבו' וכללו שם והרים אברהם ע"י שתחלה עלה יצחק למדתו ואח"כ נכלל בו בעקידתו.

בגבורה תתאה שריא אפשר מפני שהיה בן לשר' שהיא המלכות נקבה ולכך מתה שרה. והתיר את יצחק ונתעלה למעלה. או אפשר מפני שהי' בלי בת זוג ואינו עולה לעולם הזכר עד שיהי' לו בת זוגו ולכך בו בפרק נולדה רבקה. וע"י נתעלה יצחק לעולם הזכר עם היות שלא נשאה סוף סוף מזומנת לו.

אתעטר באתריה וגו' דהיינו קשר ב' המדות אלו ושלימותם וז"ש בלשון רבים ואתכלילו אשא במיא וגו' ואלו היה למט' אין זה שלימות המדות. אלא סלקא לעילא וכדין אשתכח מחלוקת כדקא יאות ירצה מחלוקת המדות שאלו היה יצחק למט' בנקב' אין מחלוקת המדות. אמנם בעלות יצחק למעל' עמדו שני האבות בשתי המדות זה לעומת זה וכל א' הפך חבירו עד דאתא יעקב שהוא המכריע האמתי המשלים המדות כנודע וז"ש ואתעבידו תלתא וגו'. ואו' ואתתקנו עילאי ותתאי שאין הספירות משתלמות אלא במעשה התחתונים ואין התחתונים מתקיימין אלא ע"י שיתוקנו העליונים מתוך מעשה התחתונים ויתקיימו הנמצאות. הרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו נר"ו כתב. את דייקא ודא יצחק עי' כי יצחק נרמז ברבוי את יתירה וכבר נודע כי את היא מלכות דכליל מא' ועד ת' וזהו את. וגם במה שנודע לך כי את היא רחל. וגם היא לאה ותרוייהו הוו ריבויין תוס' דנפקו מדכור' תאומו' דיליה. והא יצחק אחיד בגבור' עלאה דדכור' והכי * נצ"ל והכא: נרמז במלכות תתאה. ותירץ דעד ההיא שעתא בגבור' תתאה שריא פי' כי האדם קונה ומשלים נשמתו מתתא לעילא כנודע ויצחק אז עדיין לא השלים נשמתו רק בבחינת הגבורה שבמלכות ואח"כ ע"י העקידה השלים חלק העקידה דדכורא. וכיוצא בזה אברהם בפסוק ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה כי תחלה הי' בחסד דנוקבא ואח"כ עלה עד חסד דדכורא. ועוד י"ל והוא יותר אמיתי כי רצה לפ' מהו הרמת נסו דיצחק ואיך בזה עלה במדריג' עליונ' ולז"א כי הלא עד ההיא שעתא הוה שריא בגבור' תתא' ועתה נתעלה בגבור' עלאה א"כ שפיר אמרינן דאתרמיז יצחק ג"כ באו' נסה את אברהם כי כבר ודעת כי מלת נסה הוא רוממות והרמת נס וכמ"ש פ' תולדות דף ק"מ ע"א מלשון ואל העמים ארים נסי. עכ"ל:

והרא"ג כ' מסטרא דרחמי ולא להוו וכו' הכונ' שיהיו המלאכים מסטרא דרחמי כי ברחמים יש דין ויש רחמים שהוא רחום בדין. ולכן תמצאם במלת רחמים כולל חסד וגבורה כי ר"ח עולה יצחק ומי"ם היינו חסד ושניהם יחד יקראו רחמים. והענין שאם יתנהג העולם במדת חסד לבד אינם ראויי' ואם במד' הגבור' לבד יחרב העולם אלא היותר נכון שיהיו מסטר' דרחמי רחום בדין כנז': ולקבליה הוא דינא ובפ' בלק דף ר"ז נפקא ליה מלשטן לו לו הוה לשטן אבל לאחרא לא הוה שטן:

רבי אבא פליג את"ק דאי עלמא איצטרך להיות מדת הדין מתוח כנגדם מפני עונותיהם איך יצוה הקב"ה ישועות יעקב מלאכי רחמים. ועוד דמלת ישועות לא שייכא אלא היכא דאיכא גלות שייך ישועה אבל לגבי הנהגת העולם צוה מלאכי רחמים מ"ל מאי ישועות. לז"א דאינון גו גלותא וישתכח פורקנא להון ה"ג והשתא ניחא לשון ישועות דשייך גבי גלותהון דישראל. ואפשר נמי דנפקא ליה מקרא דבתריה בך צרינו ננגח וכו' שמדבר בגלות. ת"ח תושבחן וכו' הוא פי' שלישי והוי כאלו אומר אבל ת"ח סוד הענין ויותר עמוק. דכיון דאשתזיב יצחק וכו' הוא ע"ד אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שצפה הקב"ה שעתיד לצאת יעקב מיצחק. ולכך נצול יצחק מהעקידה ומלת יצוה * אצ"ל צוה: עתיד במקום עבר. טפסי דצערא פי' לפי עניינו דמדומי צער. ומאן איהו דברים כד"א איש דברים דהיינו משה בעלה דדברים והיא המלכות שכן כל דבור קושי הוא בה. ואחריה באה הקליפ' וזהו ויהי אחר הדברים הקליפ' הבא אחר הדברים מלכות. באה וקטרג עד שהאלהים נסה את אברהם. ומאי הוה בתר דרגא דא והאלהים וכו' ה"ג והכוונ' ויהי אחר הדברים וכו' הוי' נהית' מהקליפ' הבאה אחר הדברים מלכות. ומאי הוא והאלהים נסה את אברהם וגו'. ולאתקנ' לי' באתרי' פי' לתקן הדין במקום הדין עצמו שהרי החסד פועל דין. וכל יומוי לא הוה שלים עד השתא דאתכליל מיא באשא שהחסד פעל דין שנכללו המים באש והאש גברה ואשא במיא כיון שנכפף הדין שהו' יצחק לפועל החסד הרי הוא כפוף לחסד והוי כחסד. דאזמין לאברהם לאתכלל' בדינא היינו לאכלל' מיא באשא. וכד עביד דא עאל על * נ' דתיבת על מיותר: אשא במי' היינו העקיד' שעקד את יצחק ונכפף הדין תחהיו של אברהם: ה"ג דאברהם כתיב ולא יצחק יצחק נמי אתכליל בי' וכו'. בגבור' תתא' שרי' אברהם בהדי יצחק אברהם בחסד שבמלכות ויצחק בגבור' שבמלכות כיון דאתעקד וכו' וסליקו לעיל' תרווייהו. מאן חמא אבא רחמנ' ה"ג. בגין לאשתכח' מחלוקת ר"ל שימצא מחלוקת שהי' עד עתה תקיף וחזק בהעדר כללותם. יהי' עתה חלש ע"י כללותם. א"נ שבחא איהו שימצא מחלוקת כי היכי דבני עלמא ידעו שיש למעל' מדת הדין הקש' מנגד לחסדים להנהיג הנהגת הדין וייראו מלפניו. ואתתקנו עילאי ותתאי ר"ל בכל העולמות יש מחלוקת ומכריע בנתים. האצילות חג"ת נה"י וכן בבריא' עמוד ימין עמוד שמאל עמוד מזרח מכריע. וכן ביציר' מיכאל גבריאל רפאל מכריע בנתים וכן בעשיי' במרכבות זכרי' ד' מרכבות סוסים לבנים מצד החסד סוסים אדומים מצד הגבור'. א"נ ואתתקנו התיקון הוא שכל ההנהגות יביאו ממוזגות נאה לעליונים ונאה לתחתונים.

ויאמר קח נא את בנך וגו'. כד"א אלך לי וגו'. עכ"ל הרא"ג: